טוסט אבוקדו מול סושי ונרגילות
לפני כשבועיים הייתה התפרצות ברשתות החברתיות על אחד, ברנרד סולט, בעל טור ב-THE AUSTRALIAN (עיתון של מרדוק). סולט סיפר שישב בבית קפה, הביט סביבו והבחין בהרבה חבר'ה צעירים שיושבים ואוכלים בראנץ' של טוסט אבוקדו מלחם מלא, עם פירורי גבינת פטה, במחיר של 22 דולר למנה. הוא שאל מעל דפי העיתון מה פתאום הם מעיזים לבזבז סכום כזה, במקום לחסוך לבית משלהם, ותהה אם זו הסיבה שכולם מתלוננים שאין להם כסף לבית - הרי הם מבזבזים על אכילה בחוץ.
כמובן שאומת פייסבוק נכנסה בו, והראתה שעם מחיר בית בסידני - צריך לוותר על בראנץ' בשבת בבוקר במשך 175 שנים רצוף כדי להרשות לעצמך לקנות 3 חדרים. בני דורו של סולט יכלו לקמץ קצת שנה-שנתיים מחייהם, ולקנות נכס ששווה פי כמה וכמה היום. לבני דור המילניום אין את התענוג הזה, ומחירי הדיור זינקו יותר מכל מוצר צריכה אחר, במיוחד בסידני (בפרת', שבה תעשיית המכרות עוברת משבר רציני והמיתון מורגש מאוד, המחירים דווקא ירדו). מישהו מצא שאותו בית שנמכר בקמפרדאון בסידני לפני 3 שנים - מוצע עכשיו למכירה במחיר כפול בדיוק.
יש גם את אלו שמציעים לחסום את האפשרות של קונים מחו"ל, בעיקר מסין, לקנות דירות נופש/השקעה באוסטרליה בלי אזרחות, בדומה למה שעשתה וונקובר בהצלחה.
כשקראתי על קשיי הדיור האלה, ישר עלו לי לראש תמונות מהקיץ האחרון שלי בישראל לפני שעליתי למלבורן, שכלל לינה באוהלים של רוטשילד. "טוסט אבוקדו" זה המקבילה ל"סושי ונרגילות" שמרכז הליכוד הגה. זו בעיה גלובלית, לא ישראלית. לרבות האשמת הקורבן. לפחות פה לא עושים את ההגרלות השטותיות האלה.
ידיד שלי מהעבודה מהסס לקנות בית עכשיו כי הוא חושב שהכל בועה ושאי אפשר שהמחירים יישארו כאלה גבוהים. מה שעולה, חייב לרדת, הוא אומר.
בינתיים הם רק עולים. קולגה אחר, ג'יימס שמו, עלה לפה מאוקלנד, ניו-זילנד. אימא שלו קנתה בית לפני 16 שנה ברבע מיליון. בינתיים השכונה הפכה טרנדית והתאכלסה בבתי קפה אורגניים וכאלה. הבית הוערך מחדש בשנה שעברה ב-1 מיליון. ג'יימס עשה את החשבון וחילק את ההפרש - 750 אלף דולר ניו-זילנדי - במספר השנים שעברו. יצא שהבית "הרוויח" כל שנה בערך כמו ג'יימס, והוא לא היה צריך אפילו ללכת לעבודה בשביל זה.
לפני כשבועיים הייתה התפרצות ברשתות החברתיות על אחד, ברנרד סולט, בעל טור ב-THE AUSTRALIAN (עיתון של מרדוק). סולט סיפר שישב בבית קפה, הביט סביבו והבחין בהרבה חבר'ה צעירים שיושבים ואוכלים בראנץ' של טוסט אבוקדו מלחם מלא, עם פירורי גבינת פטה, במחיר של 22 דולר למנה. הוא שאל מעל דפי העיתון מה פתאום הם מעיזים לבזבז סכום כזה, במקום לחסוך לבית משלהם, ותהה אם זו הסיבה שכולם מתלוננים שאין להם כסף לבית - הרי הם מבזבזים על אכילה בחוץ.
כמובן שאומת פייסבוק נכנסה בו, והראתה שעם מחיר בית בסידני - צריך לוותר על בראנץ' בשבת בבוקר במשך 175 שנים רצוף כדי להרשות לעצמך לקנות 3 חדרים. בני דורו של סולט יכלו לקמץ קצת שנה-שנתיים מחייהם, ולקנות נכס ששווה פי כמה וכמה היום. לבני דור המילניום אין את התענוג הזה, ומחירי הדיור זינקו יותר מכל מוצר צריכה אחר, במיוחד בסידני (בפרת', שבה תעשיית המכרות עוברת משבר רציני והמיתון מורגש מאוד, המחירים דווקא ירדו). מישהו מצא שאותו בית שנמכר בקמפרדאון בסידני לפני 3 שנים - מוצע עכשיו למכירה במחיר כפול בדיוק.
יש גם את אלו שמציעים לחסום את האפשרות של קונים מחו"ל, בעיקר מסין, לקנות דירות נופש/השקעה באוסטרליה בלי אזרחות, בדומה למה שעשתה וונקובר בהצלחה.
כשקראתי על קשיי הדיור האלה, ישר עלו לי לראש תמונות מהקיץ האחרון שלי בישראל לפני שעליתי למלבורן, שכלל לינה באוהלים של רוטשילד. "טוסט אבוקדו" זה המקבילה ל"סושי ונרגילות" שמרכז הליכוד הגה. זו בעיה גלובלית, לא ישראלית. לרבות האשמת הקורבן. לפחות פה לא עושים את ההגרלות השטותיות האלה.
ידיד שלי מהעבודה מהסס לקנות בית עכשיו כי הוא חושב שהכל בועה ושאי אפשר שהמחירים יישארו כאלה גבוהים. מה שעולה, חייב לרדת, הוא אומר.
בינתיים הם רק עולים. קולגה אחר, ג'יימס שמו, עלה לפה מאוקלנד, ניו-זילנד. אימא שלו קנתה בית לפני 16 שנה ברבע מיליון. בינתיים השכונה הפכה טרנדית והתאכלסה בבתי קפה אורגניים וכאלה. הבית הוערך מחדש בשנה שעברה ב-1 מיליון. ג'יימס עשה את החשבון וחילק את ההפרש - 750 אלף דולר ניו-זילנדי - במספר השנים שעברו. יצא שהבית "הרוויח" כל שנה בערך כמו ג'יימס, והוא לא היה צריך אפילו ללכת לעבודה בשביל זה.