בּילי בדרכים
New member
טוף, אני עונה פה ../images/Emo122.gif
כדי לא להרוס לעלמה'לה את העייץ. (ומזהירה מראש שזה עומד להיות ארוך ומשעמם) אז מה חרא? המממ... האמת שהחרא בחיי כל כך מתגבהה שאני ניצבת מולו המומה ולא מבינה מאיפה נפלה עלי כל הג'יפה הזו. מתגעגעת נמרצות לימים שהדבר היחיד שכאב לי היה הלב ולפחות היה כסף להשקיט אותו במגוון פינוקים. כמו כולם גם אותי קורע המצב הכלכלי. בהתחלה הוא סתם דרך עלי בעדינות ועכשיו אני אשכרה טובעת. ראיתי מבעוד מועד את הצפוי לבוא (זרם העבודות האט את קיצבו עד שנעצר כליל וכבר שלושה חודשים שלא הכנסתי אגורה) וניסיתי להצטמצם עד כמה שניתן. אבל כמה באמת ניתן? חשבונות צריך לשלם, אוכל צריך לקנות גם אם מרחיקים עד השוק, מתנות לימי הולדת וכל זה... ניפטרתי מהויזה, עברתי לעבוד במזומן ונשכתי שפתיים עד שיתחיל עוד גל עבודה עתידי. אבל העבודה המובטחת נדחתה ונדחתה (עכשיו אומרים שזה עניין של שבוע שבועיים אבל מה אני יודעת, כבר לא מאמינה לכלום) ופריסת התשלומים למס הכנסה וביטוח לאומי שעשו לי עקב העובדה ששנת 2001 היתה דווקא טובה כלכלית לא מתחשבת במצב. בקיצור, לפני שאני נושמת, לפני שאני משלמת שכ"ד, חשבונות ושאר עניינים הופה - חמשת אלפים ש"ח מתעופפים. אני טובעת, כבר אמרתי? בבנק מנסים ללכת לקראתי, לפני שבוע, בדמעות, פתחתי את חשבון החיסכון שעשיתי לבני ושום דבר לא נעשה יותר נח. לפי החישובים הקדחתניים שלי במרץ תתחיל התאוששות, אבל עד אז מה? לא אנשום? לא נאכל? הלואה כבר לקחתי, ההורים עוזרים כמה שהם יכולים ובשבוע שעבר אפילו הצלחתי לצוד לי עוד עבודה עתידית. משפילה, משפילה, משפילה אבל עבודה. לא יכולה כבר עם האין נשימה הזה ומודה שאני כותבת את כל זה עכשיו ומשעממת אפילו את עצמי... ובתוך כל זה הצ'קים של האקס חוזרים ונחשו למי מגיעים הנושים? נכון. אלי. וההוא שנעלם לתוך אחת מעבודותיו הנצחיות לא מחזיר להם אפילו טלפונים וכוס אמ-אמק העולם. וזה על קצה המזלג. יש עוד קישוטים ודובדבנים על העוגה הזו אבל אין לי כח לשעמם. ואוי למי שיגיד לי שעוד יהיה טוב, אין לי יותר אמונה בלב.
כדי לא להרוס לעלמה'לה את העייץ. (ומזהירה מראש שזה עומד להיות ארוך ומשעמם) אז מה חרא? המממ... האמת שהחרא בחיי כל כך מתגבהה שאני ניצבת מולו המומה ולא מבינה מאיפה נפלה עלי כל הג'יפה הזו. מתגעגעת נמרצות לימים שהדבר היחיד שכאב לי היה הלב ולפחות היה כסף להשקיט אותו במגוון פינוקים. כמו כולם גם אותי קורע המצב הכלכלי. בהתחלה הוא סתם דרך עלי בעדינות ועכשיו אני אשכרה טובעת. ראיתי מבעוד מועד את הצפוי לבוא (זרם העבודות האט את קיצבו עד שנעצר כליל וכבר שלושה חודשים שלא הכנסתי אגורה) וניסיתי להצטמצם עד כמה שניתן. אבל כמה באמת ניתן? חשבונות צריך לשלם, אוכל צריך לקנות גם אם מרחיקים עד השוק, מתנות לימי הולדת וכל זה... ניפטרתי מהויזה, עברתי לעבוד במזומן ונשכתי שפתיים עד שיתחיל עוד גל עבודה עתידי. אבל העבודה המובטחת נדחתה ונדחתה (עכשיו אומרים שזה עניין של שבוע שבועיים אבל מה אני יודעת, כבר לא מאמינה לכלום) ופריסת התשלומים למס הכנסה וביטוח לאומי שעשו לי עקב העובדה ששנת 2001 היתה דווקא טובה כלכלית לא מתחשבת במצב. בקיצור, לפני שאני נושמת, לפני שאני משלמת שכ"ד, חשבונות ושאר עניינים הופה - חמשת אלפים ש"ח מתעופפים. אני טובעת, כבר אמרתי? בבנק מנסים ללכת לקראתי, לפני שבוע, בדמעות, פתחתי את חשבון החיסכון שעשיתי לבני ושום דבר לא נעשה יותר נח. לפי החישובים הקדחתניים שלי במרץ תתחיל התאוששות, אבל עד אז מה? לא אנשום? לא נאכל? הלואה כבר לקחתי, ההורים עוזרים כמה שהם יכולים ובשבוע שעבר אפילו הצלחתי לצוד לי עוד עבודה עתידית. משפילה, משפילה, משפילה אבל עבודה. לא יכולה כבר עם האין נשימה הזה ומודה שאני כותבת את כל זה עכשיו ומשעממת אפילו את עצמי... ובתוך כל זה הצ'קים של האקס חוזרים ונחשו למי מגיעים הנושים? נכון. אלי. וההוא שנעלם לתוך אחת מעבודותיו הנצחיות לא מחזיר להם אפילו טלפונים וכוס אמ-אמק העולם. וזה על קצה המזלג. יש עוד קישוטים ודובדבנים על העוגה הזו אבל אין לי כח לשעמם. ואוי למי שיגיד לי שעוד יהיה טוב, אין לי יותר אמונה בלב.
