טוק טוק
- פותח הנושא judyr
- פורסם בתאריך
הי
מה החששות? מאיפה להתחיל....
עצם ההודאה בעובדה שדיאטות לא הובילו אותי למקום טוב
כי אחרת לא הייתי כותבת את ההודעה הזו פה
ובעצם ההודאה הזו זה סוג של הכרה בכשלון
ההפנמה שזה לא רק המשקל אלא גם מה שמתווסף לזה (בעיות בריאות)
שאולי הדרך הזו היא הדרך היחידה שתעבוד אצלי
ומה יקרה אם גם בזה אכשל? אז מה נותר?
הפחד מהכאבים כי זה הולך לכאוב פיזית בעקבות הניתוח וההחלמה וכל התהליך ולא רק הכאב הפיזי אלא הנפשי
ולמה לעזזל הייתי צריכה להגיע לזה בכלל?
אוקי אז אולי בתור ילדה אפשר היה להאשים את ההורים אבל מה קרה אחרי גיל 18? איפה האחריות האישית? מה אני מטומטמת? עיוורת?
הפחד שאולי זה יצליח בעצם ואז אהפך לאדם אחר ושונה
לא יודעת הכל מתהפך לי עכשיו....
מה החששות? מאיפה להתחיל....
עצם ההודאה בעובדה שדיאטות לא הובילו אותי למקום טוב
כי אחרת לא הייתי כותבת את ההודעה הזו פה
ובעצם ההודאה הזו זה סוג של הכרה בכשלון
ההפנמה שזה לא רק המשקל אלא גם מה שמתווסף לזה (בעיות בריאות)
שאולי הדרך הזו היא הדרך היחידה שתעבוד אצלי
ומה יקרה אם גם בזה אכשל? אז מה נותר?
הפחד מהכאבים כי זה הולך לכאוב פיזית בעקבות הניתוח וההחלמה וכל התהליך ולא רק הכאב הפיזי אלא הנפשי
ולמה לעזזל הייתי צריכה להגיע לזה בכלל?
אוקי אז אולי בתור ילדה אפשר היה להאשים את ההורים אבל מה קרה אחרי גיל 18? איפה האחריות האישית? מה אני מטומטמת? עיוורת?
הפחד שאולי זה יצליח בעצם ואז אהפך לאדם אחר ושונה
לא יודעת הכל מתהפך לי עכשיו....
אוקי, טוב ששיתפת. אני רוצה להתייחס
אמנם אני לא מכירה אותך אבל בנושא הפחד מכאבים צפויים אני מאוד מסכימה איתך, וצריכה לעודד אותך רק שזה זמני וחולף.
אנשים דיווחו מכסימום על יומיים ראשונים קשים, ועל עוד תקופה לא נעימה של כחודש, כשמבחינת הכאבים יש הפחתה משבוע לשבוע. זה המכסימום.
כמו כן יש קושי באכילה בתקופה הראשונה, אבל לאחר כמה חודשים הכל מתאזן ושוכחים מה היה.
אני גם מאוד מתחברת לפחד שזה יצליח, ואז מפחיד להבין שנהיה אדם אחר.
הנפש לא סתם הגיעה למקום הזה, היא הגנה על עצמה מפני רגשות קשים ע"י אכילת יתר. וכשמסירים ממנה את ההגנה הזו, לא ברור איזה מענה חליפי היא תצטרך.
יש אנשים שקיבלו דיכאון בעקבות ההרזיה המהירה - ובשרוול ההרזיה עלולה להיות מהירה מאוד בחודשים הראשונים והשינוי קיצוני.
אבל אני מאמינה שאם את מודעת לסיכונים ומבינה מה הולך להיות, את יכולה להיות מוכנה מראש לתקופה מסוימת שתחלוף, ולא תהיי חייבת לקבל דיכאון.
תגובות נפשיות קשות באות בעיקר כאשר מופתעים ולא מוכנים למציאות הקשה.
ויש פה הרבה אנשים כדי להקל ולעבור ביחד עד שמגיע זמן התקופה השמחה, והשנים הבאות שיש בהן קושי מסוג אחר, בריא יותר ובר התמודדות - שוב, אם מכירים אותו מראש (יכולת האכילה גדלה, וצריך לשמור מאוד על תזונה נכונה והרגלים בריאים).
לגבי כל הדברים האחרים - אני מאוד רוצה להתייחס יותר באריכות, אבל כרגע אין לי זמן. אז אוסיף תגובה בערב, כשאחזור, אי"ה.
אמנם אני לא מכירה אותך אבל בנושא הפחד מכאבים צפויים אני מאוד מסכימה איתך, וצריכה לעודד אותך רק שזה זמני וחולף.
אנשים דיווחו מכסימום על יומיים ראשונים קשים, ועל עוד תקופה לא נעימה של כחודש, כשמבחינת הכאבים יש הפחתה משבוע לשבוע. זה המכסימום.
כמו כן יש קושי באכילה בתקופה הראשונה, אבל לאחר כמה חודשים הכל מתאזן ושוכחים מה היה.
אני גם מאוד מתחברת לפחד שזה יצליח, ואז מפחיד להבין שנהיה אדם אחר.
הנפש לא סתם הגיעה למקום הזה, היא הגנה על עצמה מפני רגשות קשים ע"י אכילת יתר. וכשמסירים ממנה את ההגנה הזו, לא ברור איזה מענה חליפי היא תצטרך.
יש אנשים שקיבלו דיכאון בעקבות ההרזיה המהירה - ובשרוול ההרזיה עלולה להיות מהירה מאוד בחודשים הראשונים והשינוי קיצוני.
אבל אני מאמינה שאם את מודעת לסיכונים ומבינה מה הולך להיות, את יכולה להיות מוכנה מראש לתקופה מסוימת שתחלוף, ולא תהיי חייבת לקבל דיכאון.
תגובות נפשיות קשות באות בעיקר כאשר מופתעים ולא מוכנים למציאות הקשה.
ויש פה הרבה אנשים כדי להקל ולעבור ביחד עד שמגיע זמן התקופה השמחה, והשנים הבאות שיש בהן קושי מסוג אחר, בריא יותר ובר התמודדות - שוב, אם מכירים אותו מראש (יכולת האכילה גדלה, וצריך לשמור מאוד על תזונה נכונה והרגלים בריאים).
לגבי כל הדברים האחרים - אני מאוד רוצה להתייחס יותר באריכות, אבל כרגע אין לי זמן. אז אוסיף תגובה בערב, כשאחזור, אי"ה.
הי אופירה
קודם כל תודה על המילים החמות והמבינות
בהמתנה בתור היה לי סוג של הלם....
היו שם אנשים שוואלה זה ברור לכולם שיש לנו מכנה משותף (גדול)
ובגלל זה גם אנשים מרשים לעצמם לשאול שאלות אישיות וחודרניות (כאילו הם החברים שלי או מינימום בעלי)
היו את אלה שכבר החליטו בשבילי מה אני צריכה לעשות (המממ זה חוסך את עלויות הפגישה לא?)
הייתה מישהי שאכלה לי גלידה מול הפרצוף (אחותי מה נהייה איתך?)
ואמרה (במבט של אני כבר יודעת ומבינה הכל) שהטבעת לא עובדת והיא הולכת לעשות שרוול (לא היה לי נעים לשאול אותה אם הגלידה היא דיאטטית)
מי אני בסך הכל (היה לה את המבט שפעם אחרונה שניתקלתי בו זה היה ביום הראשון בצבא כשהייתי ביזונית)
לא רציתי להרגיש או להגיד לעצמי ש"אני לא שם" "אני לא כמוהה"
כי ג'ודי וואלה את לא באת לבוטוקס... את באת לטפל בהשמנה הקיצונית שלך אז מי את בכלל שתעירי?
אבל איחלתי לעצמי לא לשכוח אפפעם מאיפה באתי ולא התכוונתי ללכת ומה עברתי בכל הדרך.
בפגישה.... זה היה לי סוג של מוזר כאשר דר' חזן דווקא בחר בתחילת השיחה לספר לי על אחוזי המטופלים שלא מצליחים לשמור ועולים במשקל
ועל אחוזי המטופלים שיש אצלם סיבוכים בניתוחים (אמנם אחוזון קטנטן אבל...)
חשבתי לעצמי שבטח הוא חושב שאני פשוט אקום ואצא או אבהל
אבל אני בתוכי יודעת את הדברים האלה....
סיכונים וסיבוכים תמיד יש
ואם לא עושים עבודה בראש אז באמת שעם כל הכבוד לסכין... זה לא יעבוד...
אבל מבחינתי זה או לעשות את הצעד הזה או למות.
ודווקא בא לי לחיות (מה תעשו לי?)
הוא נתן לי רשימת בדיקות לעשות דרך קופ"ח (נארגן יום סידורים)
ואז לחזור אליו עם התוצאות. ומשם נראה איך ממשיכים.
הוא גם מסתבר שניתח מישהו מהמשפחה שלי (סוג אחר של ניתוח) ומסר ד"ש...
ונזכרתי שהוא ניתח גם בעל של חברה (אבל לא אמרתי לו כלום סתם זה פתאום עלה לי בראש)
הוא היה ענייני ונחמד.
וזהו לבינתיים...
החששנית העקשנית.
קודם כל תודה על המילים החמות והמבינות
בהמתנה בתור היה לי סוג של הלם....
היו שם אנשים שוואלה זה ברור לכולם שיש לנו מכנה משותף (גדול)
ובגלל זה גם אנשים מרשים לעצמם לשאול שאלות אישיות וחודרניות (כאילו הם החברים שלי או מינימום בעלי)
היו את אלה שכבר החליטו בשבילי מה אני צריכה לעשות (המממ זה חוסך את עלויות הפגישה לא?)
הייתה מישהי שאכלה לי גלידה מול הפרצוף (אחותי מה נהייה איתך?)
ואמרה (במבט של אני כבר יודעת ומבינה הכל) שהטבעת לא עובדת והיא הולכת לעשות שרוול (לא היה לי נעים לשאול אותה אם הגלידה היא דיאטטית)
מי אני בסך הכל (היה לה את המבט שפעם אחרונה שניתקלתי בו זה היה ביום הראשון בצבא כשהייתי ביזונית)
לא רציתי להרגיש או להגיד לעצמי ש"אני לא שם" "אני לא כמוהה"
כי ג'ודי וואלה את לא באת לבוטוקס... את באת לטפל בהשמנה הקיצונית שלך אז מי את בכלל שתעירי?
אבל איחלתי לעצמי לא לשכוח אפפעם מאיפה באתי ולא התכוונתי ללכת ומה עברתי בכל הדרך.
בפגישה.... זה היה לי סוג של מוזר כאשר דר' חזן דווקא בחר בתחילת השיחה לספר לי על אחוזי המטופלים שלא מצליחים לשמור ועולים במשקל
ועל אחוזי המטופלים שיש אצלם סיבוכים בניתוחים (אמנם אחוזון קטנטן אבל...)
חשבתי לעצמי שבטח הוא חושב שאני פשוט אקום ואצא או אבהל
אבל אני בתוכי יודעת את הדברים האלה....
סיכונים וסיבוכים תמיד יש
ואם לא עושים עבודה בראש אז באמת שעם כל הכבוד לסכין... זה לא יעבוד...
אבל מבחינתי זה או לעשות את הצעד הזה או למות.
ודווקא בא לי לחיות (מה תעשו לי?)
הוא נתן לי רשימת בדיקות לעשות דרך קופ"ח (נארגן יום סידורים)
ואז לחזור אליו עם התוצאות. ומשם נראה איך ממשיכים.
הוא גם מסתבר שניתח מישהו מהמשפחה שלי (סוג אחר של ניתוח) ומסר ד"ש...
ונזכרתי שהוא ניתח גם בעל של חברה (אבל לא אמרתי לו כלום סתם זה פתאום עלה לי בראש)
הוא היה ענייני ונחמד.
וזהו לבינתיים...
החששנית העקשנית.
מצויו. תשתפי. אני אמשיך מה שלא הספקתי אתמול -
בואי נדבר כעת על הכעס שלך, הכעס שאת מבטאת נגד עצמך, למה הייתי צריכה להגיע לזה? איפה האחריות האישית? מה אני מטומטמת? עיוורת? הרגשה של כישלון, כי הדיאטות לא הצליחו.
והכעס גם בא לידי ביטוי ביחס לשמנים אחרים ולהתנהגותם. את כועסת על האופי וההתנהגות שלהם, מרגישה שהם לא אחראיים ומזניחים את עצמם. זה נכון בהחלט, אבל לא מצדיק כעס כשמדובר באנשים זרים. הכעס בא ממקום אחר - מהכעס על עצמך.
הכעס הזה מזיק לך. תצטרכי במקביל לניתוח ולהתמודדות גם להתמודד עם שינוי החשיבה הזה. הוא מזיק לך בין אם התנהגת בחוסר אחריות כפי שאת חושבת, ובין אם לא התנהגת בחוסר אחריות, רק שאינך מבינה מה הסיבות האובייקטיביות למצב הקשה, ואת מאשימה את עצמך שלא בצדק - וזה חמור יותר, כמובן.
אז גם אם את אשמה וגם אם לא (ומאוד יתכן שלא, כי יש הרבה אנשים שההתנהגות שלהם כפויה ונשלטת ע"י גורמים חיצוניים, והם די חסרי אונים כלפיה), הכעס לא מתקן, אלא מקבע את ההתנהגות ההרסנית הלא מודעת. ואם אנו רוצים לעשות שינוי התנהגותי עם האכילה ולהרגיש טוב עם השינוי (נפשית), אנו צריכים לוותר על הכעס.
אנו צריכים להיות הסניגורים של עצמנו. קודם כל יש לברר אולי את מאשימה את עצמך שלא בצדק. לשם כך אני מציעה לך להיות איתי בקשר, בשיחת טלפון מכוונת חד פעמית, שמבררת את שורש האכילה הלא בריאה שלך ומעניקה לך מודעות להתנהגותך. כשיש מודעות הרבה יותר קל לשנות באופן ממוקד, מאשר כשלא יודעים מה צריך לשנות.
יש המון הקלה בשחרור מאשמה ובידיעת האמת שלא ידעת עד היום, וההקלה הזו תתבטא גם בעומס הנפשי ובעומס הפיזי!
וגם אם התנהגת בחוסר אחריות ולא סיבה אחרת - אז הסניגור צריך להסביר לעצמך, שאדם מועד לטעות, ואם טעית עד כה, אז מעכשיו תתקני. מה שהיה היה, ולא מתעסקים בכעס על "למה היה מה שהיה" ובחשיבה מייאשת של "אם היה אחרת", "מה היה אילו".
הרגשות האלו גורמים לאכילת יתר ומפריעים לרזות. לכן צריך להבין את יסודם וללמוד איך לשנות את הדיסק של החשיבה.
ובנוגע לפחד מכישלון גם עם הניתוח. כי מה עוד נותר? כרגע זה לא רלוונטי הפחד הזה, כי אם את לומדת את נושא ההשמנה שלך ברצינות, ואיך מטפלים בזה נכון ע"י הניתוח - אז הכישלון לא יהיה רלוונטי גם בהמשך. אם הכישלון יהיה רלוונטי, נתעסק בו כשהוא יהיה רלוונטי.
האנשים שראית בתור למנתח (הטבעת לא עובדת) לא מבינים איך לעבוד עם ניתוח. לא עם טבעת וגם לא עם השרוול. הם עלולים לא להפנים מה שד"ר חזן אמר בחוכמה רבה.
שינוי תזונתי והתנהגותי חיוני. אימוץ אורח חיים בריא חיוני. ואין מצב שתיכשלי אם תעשי את זה במקביל לניתוח. השאלה אם את מצליחה לעשות זאת. ואם לא - תקבלי עזרה. יש סיבות שאת לא מצליחה ויש דרכים לגרום לך להצליח למרות שעד היום לא הצלחת.
הדרך היא לא כעס עצמי ותסכול, אלא למידה והבנה ועזרה עצמית בטכניקות עזרה מושכלות. הכוונה לשם כך - בטלפון אלי
.
03-5781855, אופירה, לא בשבת, להשאיר הודעה.
בואי נדבר כעת על הכעס שלך, הכעס שאת מבטאת נגד עצמך, למה הייתי צריכה להגיע לזה? איפה האחריות האישית? מה אני מטומטמת? עיוורת? הרגשה של כישלון, כי הדיאטות לא הצליחו.
והכעס גם בא לידי ביטוי ביחס לשמנים אחרים ולהתנהגותם. את כועסת על האופי וההתנהגות שלהם, מרגישה שהם לא אחראיים ומזניחים את עצמם. זה נכון בהחלט, אבל לא מצדיק כעס כשמדובר באנשים זרים. הכעס בא ממקום אחר - מהכעס על עצמך.
הכעס הזה מזיק לך. תצטרכי במקביל לניתוח ולהתמודדות גם להתמודד עם שינוי החשיבה הזה. הוא מזיק לך בין אם התנהגת בחוסר אחריות כפי שאת חושבת, ובין אם לא התנהגת בחוסר אחריות, רק שאינך מבינה מה הסיבות האובייקטיביות למצב הקשה, ואת מאשימה את עצמך שלא בצדק - וזה חמור יותר, כמובן.
אז גם אם את אשמה וגם אם לא (ומאוד יתכן שלא, כי יש הרבה אנשים שההתנהגות שלהם כפויה ונשלטת ע"י גורמים חיצוניים, והם די חסרי אונים כלפיה), הכעס לא מתקן, אלא מקבע את ההתנהגות ההרסנית הלא מודעת. ואם אנו רוצים לעשות שינוי התנהגותי עם האכילה ולהרגיש טוב עם השינוי (נפשית), אנו צריכים לוותר על הכעס.
אנו צריכים להיות הסניגורים של עצמנו. קודם כל יש לברר אולי את מאשימה את עצמך שלא בצדק. לשם כך אני מציעה לך להיות איתי בקשר, בשיחת טלפון מכוונת חד פעמית, שמבררת את שורש האכילה הלא בריאה שלך ומעניקה לך מודעות להתנהגותך. כשיש מודעות הרבה יותר קל לשנות באופן ממוקד, מאשר כשלא יודעים מה צריך לשנות.
יש המון הקלה בשחרור מאשמה ובידיעת האמת שלא ידעת עד היום, וההקלה הזו תתבטא גם בעומס הנפשי ובעומס הפיזי!
וגם אם התנהגת בחוסר אחריות ולא סיבה אחרת - אז הסניגור צריך להסביר לעצמך, שאדם מועד לטעות, ואם טעית עד כה, אז מעכשיו תתקני. מה שהיה היה, ולא מתעסקים בכעס על "למה היה מה שהיה" ובחשיבה מייאשת של "אם היה אחרת", "מה היה אילו".
הרגשות האלו גורמים לאכילת יתר ומפריעים לרזות. לכן צריך להבין את יסודם וללמוד איך לשנות את הדיסק של החשיבה.
ובנוגע לפחד מכישלון גם עם הניתוח. כי מה עוד נותר? כרגע זה לא רלוונטי הפחד הזה, כי אם את לומדת את נושא ההשמנה שלך ברצינות, ואיך מטפלים בזה נכון ע"י הניתוח - אז הכישלון לא יהיה רלוונטי גם בהמשך. אם הכישלון יהיה רלוונטי, נתעסק בו כשהוא יהיה רלוונטי.
האנשים שראית בתור למנתח (הטבעת לא עובדת) לא מבינים איך לעבוד עם ניתוח. לא עם טבעת וגם לא עם השרוול. הם עלולים לא להפנים מה שד"ר חזן אמר בחוכמה רבה.
שינוי תזונתי והתנהגותי חיוני. אימוץ אורח חיים בריא חיוני. ואין מצב שתיכשלי אם תעשי את זה במקביל לניתוח. השאלה אם את מצליחה לעשות זאת. ואם לא - תקבלי עזרה. יש סיבות שאת לא מצליחה ויש דרכים לגרום לך להצליח למרות שעד היום לא הצלחת.
הדרך היא לא כעס עצמי ותסכול, אלא למידה והבנה ועזרה עצמית בטכניקות עזרה מושכלות. הכוונה לשם כך - בטלפון אלי
03-5781855, אופירה, לא בשבת, להשאיר הודעה.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.