טורי ואני
המופע שלא היה בוא למופע, מה אכפת לך, השגנו כרטיס בחינם, אמרה לי ש'. חינם זה נחמד, אבל הזכרונות הקשים מהפעם האחרונה שהגעתי חינם לפסטיבל שירי חנוכה בנתניה, היכו בי. נראה אתכם מתמודדים עם שלווה ברטי. אבל זו לא שלווה ברטי. זו טורי. אותה טורי שאמרו לי כנער שהיא זמרת איכותית והגיע הזמן שאקשיב למשהו אחר חוץ ממשינה (טשרניחובסקי 6 שעה 5, באתי לבד. זה היה חורף, וחושך. היא לא הייתה. כבר אז הבריזו לי). אותה טורי שקלטת עם סלילים כזו, שמורה אצלי בארון הטלויזיה, ביחד עם הפרק הראשון והשלישי של בוורלי הילס 90210 (קלי לעד ולעולם). אז הלכתי. תגיע ב-2, אמרו לי. אבל ההופעה ב-9 , עניתי. תגיע ב-3, הן חזרו על עצמן. אבל ההופעה ב-9, עניתי. בחישוב קר זה 6 שעות לפני הזמן. אתן מתבלבלות. הגעתי ב 2 ועשרה. הבנות כעסו עלי נורא. בגללך איבדנו עשר דקות בתור, הן רטנו. הסתכלתי על התור. 4 בנות במשקפיים הקדימו אותנו. אפילו היונים נחו. לא אנחנו. נכנסו לאולם ממוזג. כל אחת עם פריט אחד שטרי תחתום עליו, פריט שמסמל עבורם הרבה. הבטחתי להביא גם פריט שכזה. התלבטתי מה להביא ובחרתי בכדור חתום ע"י שחקני מכבי נתניה. מה, טורי בטח תבין. ניגשתי לטורי שתחתום. לא הבנתי למה כולם מסתכלים עלי במבט מוזר. מה אתם רוצים? אבל באתי בג'ינס, יש יותר נורמאלי מזה?? הסתבר שניגשתי בטעות לשולחן של סווטלנה, פועלת הבאה שנחה לה ליד טורי. מה, הן נורא דומות, מי ביקש מהן לשים אותן פאות? טורי הסתכלה עלי בחיוך ושאלה לאיזה שיר שלה אני הכי מתחבר. אה, מה זה בוחן פתע? אבל אני באתי בחינם! למה לא שאלת את ההיא לפני? אמרתי שהכל, הכל התחברתי, במיוחד לשירים מהקלטת (השד יודע אם בטעות לא הקלטתי עליה תוכנית של דידי הררי). ההופעה שלה התחילה. צרחות אימים. יש לי אוזניים רגישות נורא, תפסיקו, זה מכאיב! אחרי 3 שירים הן החלו לבכות. ממש דמעות. צילמתי את הבוכות. למה אתה מצלם? הן שאלו אותי. "אה, זה כדי שבפעם הבאה שתצחקו עלי שבכיתי כשמכבי נתניה עלתה ליגה, תהיה לי תחמושת נגדית" טורי ביקשה להעלות מישהו מהקהל לבמה. בדיוק באותו רגע דרכתי על גוש בוץ שנדבר לנעלי הרוקפורט האיכותיות שלי. התמקדתי בהסרת הגוש תוך כדי הבעות סלידה מכך שדרכתי תוך כדי על אבן, והרגל הבוצית פגעה במכנס ועשתה כתם יותר גדול. איך זה קורה רק לי? . שוב כולם מסתכלים עלי. מה עשיתי עכשיו? לכלכתי רק את עצמי, מה הבעיה שלהם? הסתבר שטורי בחרה בי. אני, לעלות לבמה. אני? אני הרי אותו אחד שבגיל 13 עברתי באמצע גן שעשועים וליצנית שסיפרה סיפור לילדים על גבר גבוה בחולצה כתומה שיספר להם סיפור (לקח לי זמן לקשר את העובדה שאני לובש חולצה כתומה( כמובן שברחתי כמו טיל. אז איך אני? אבל אני באתי בחינם. אפילו הג'ינס זה של אחי. מה בחרת אותי? תקחי אותם, הם שילמו 400. מבין כולם אני? דחפו אותי לבמה. עליתי. (מה יש, אני כותב את הסיפור, אז בסיפור הזה אני עולה. בסיפור שלכם תעלו אתם!) היא רק ביקה שאגיד משפט אחד בעברית שיסכם את הערב. נאלמתי דום. לא ידעתי מה להגיד. בסוף זרקתי את המשפט הראשון שעלה לי בראש "שימו פס על הפסים" (מה יש? זה של סמדר שיר!) עבר סביר שאר הערב. קצת מוזר להיות בהופעה שאתה לא מכיר את המילים. עזבו מילים, להכיר משפט, עזבו משפט, מילה. ההופעה נגמרה. הבנות בהתרגשות אימים, מדברות ובוכות על מה שהיה ועל מה שמסמל עבורן כל שיר. ואני מרגיש מחדש את חוויות הניכור אחרי ששמעתי חוויות מהטיול השנתי שפספסתי. עכשיו יש לי כרטיס למשחק של מכבי נתניה. נראה אותן באות. בחינם. נ.ב מי אמר שאי אפשר להתרשם מאירוע גם בלי להיות בו בפועל?
המופע שלא היה בוא למופע, מה אכפת לך, השגנו כרטיס בחינם, אמרה לי ש'. חינם זה נחמד, אבל הזכרונות הקשים מהפעם האחרונה שהגעתי חינם לפסטיבל שירי חנוכה בנתניה, היכו בי. נראה אתכם מתמודדים עם שלווה ברטי. אבל זו לא שלווה ברטי. זו טורי. אותה טורי שאמרו לי כנער שהיא זמרת איכותית והגיע הזמן שאקשיב למשהו אחר חוץ ממשינה (טשרניחובסקי 6 שעה 5, באתי לבד. זה היה חורף, וחושך. היא לא הייתה. כבר אז הבריזו לי). אותה טורי שקלטת עם סלילים כזו, שמורה אצלי בארון הטלויזיה, ביחד עם הפרק הראשון והשלישי של בוורלי הילס 90210 (קלי לעד ולעולם). אז הלכתי. תגיע ב-2, אמרו לי. אבל ההופעה ב-9 , עניתי. תגיע ב-3, הן חזרו על עצמן. אבל ההופעה ב-9, עניתי. בחישוב קר זה 6 שעות לפני הזמן. אתן מתבלבלות. הגעתי ב 2 ועשרה. הבנות כעסו עלי נורא. בגללך איבדנו עשר דקות בתור, הן רטנו. הסתכלתי על התור. 4 בנות במשקפיים הקדימו אותנו. אפילו היונים נחו. לא אנחנו. נכנסו לאולם ממוזג. כל אחת עם פריט אחד שטרי תחתום עליו, פריט שמסמל עבורם הרבה. הבטחתי להביא גם פריט שכזה. התלבטתי מה להביא ובחרתי בכדור חתום ע"י שחקני מכבי נתניה. מה, טורי בטח תבין. ניגשתי לטורי שתחתום. לא הבנתי למה כולם מסתכלים עלי במבט מוזר. מה אתם רוצים? אבל באתי בג'ינס, יש יותר נורמאלי מזה?? הסתבר שניגשתי בטעות לשולחן של סווטלנה, פועלת הבאה שנחה לה ליד טורי. מה, הן נורא דומות, מי ביקש מהן לשים אותן פאות? טורי הסתכלה עלי בחיוך ושאלה לאיזה שיר שלה אני הכי מתחבר. אה, מה זה בוחן פתע? אבל אני באתי בחינם! למה לא שאלת את ההיא לפני? אמרתי שהכל, הכל התחברתי, במיוחד לשירים מהקלטת (השד יודע אם בטעות לא הקלטתי עליה תוכנית של דידי הררי). ההופעה שלה התחילה. צרחות אימים. יש לי אוזניים רגישות נורא, תפסיקו, זה מכאיב! אחרי 3 שירים הן החלו לבכות. ממש דמעות. צילמתי את הבוכות. למה אתה מצלם? הן שאלו אותי. "אה, זה כדי שבפעם הבאה שתצחקו עלי שבכיתי כשמכבי נתניה עלתה ליגה, תהיה לי תחמושת נגדית" טורי ביקשה להעלות מישהו מהקהל לבמה. בדיוק באותו רגע דרכתי על גוש בוץ שנדבר לנעלי הרוקפורט האיכותיות שלי. התמקדתי בהסרת הגוש תוך כדי הבעות סלידה מכך שדרכתי תוך כדי על אבן, והרגל הבוצית פגעה במכנס ועשתה כתם יותר גדול. איך זה קורה רק לי? . שוב כולם מסתכלים עלי. מה עשיתי עכשיו? לכלכתי רק את עצמי, מה הבעיה שלהם? הסתבר שטורי בחרה בי. אני, לעלות לבמה. אני? אני הרי אותו אחד שבגיל 13 עברתי באמצע גן שעשועים וליצנית שסיפרה סיפור לילדים על גבר גבוה בחולצה כתומה שיספר להם סיפור (לקח לי זמן לקשר את העובדה שאני לובש חולצה כתומה( כמובן שברחתי כמו טיל. אז איך אני? אבל אני באתי בחינם. אפילו הג'ינס זה של אחי. מה בחרת אותי? תקחי אותם, הם שילמו 400. מבין כולם אני? דחפו אותי לבמה. עליתי. (מה יש, אני כותב את הסיפור, אז בסיפור הזה אני עולה. בסיפור שלכם תעלו אתם!) היא רק ביקה שאגיד משפט אחד בעברית שיסכם את הערב. נאלמתי דום. לא ידעתי מה להגיד. בסוף זרקתי את המשפט הראשון שעלה לי בראש "שימו פס על הפסים" (מה יש? זה של סמדר שיר!) עבר סביר שאר הערב. קצת מוזר להיות בהופעה שאתה לא מכיר את המילים. עזבו מילים, להכיר משפט, עזבו משפט, מילה. ההופעה נגמרה. הבנות בהתרגשות אימים, מדברות ובוכות על מה שהיה ועל מה שמסמל עבורן כל שיר. ואני מרגיש מחדש את חוויות הניכור אחרי ששמעתי חוויות מהטיול השנתי שפספסתי. עכשיו יש לי כרטיס למשחק של מכבי נתניה. נראה אותן באות. בחינם. נ.ב מי אמר שאי אפשר להתרשם מאירוע גם בלי להיות בו בפועל?
