טורקיה הסיפור והחלום – חלק ב'.
חזרנו ללודג' – מקלחת זריזה ואוכל
, שבעניינו לא אפרט , ולא מפאת חוסר עניין לציבור , כי אם משום שכבר פירטתי את תוכנו. אנחנו כבר די חברותא , לאחר שעברנו את ביום הראשון , דנה (זו מהסניקרס בנתב"ג ) הוכיחה מעל ומעבר את יכולתה בעליות , אייל ובוני הראו לנו מה יכולים לעשות עם הטנדם , ובסה"כ כולנו מרוצים (העניין הזה של מרוצים עובד במיוחד טוב על בטן מלאה). לילה , הולכים לישון . מישאל נזכר הלילה שהוא צריך לנחור
(או שהוא פשוט ניסה להיות מנומס במשך לילה אחד שלם) . יבאייה , הבנ-אדם מסוגל להרים את התקרה , מה עוד שזו תקרת עץ. לפני השינה וגם כשאנחנו כבר במיטות מתנהלת בינינו תחרות מסוג התחרויות שהיינו עושים בצבא , מה שלא גורם לריח מיטבי בחדר
, אך ללא ספק גורם לסוג במחסור בחמצן שגורם לי להירדם על אף הנחירות. היה כיף לחזור ללודג' ולגלות שהחליפו לנו מגבות , סידרו את החדר , וניקו אותו .... היום שאחרי הוא ארוך ועמוס וקשה יותר , ולכן יש לנו EARLY MORNING CALL , מה שמאוד משמח אותי
. מישאל מקבל הוראה לא
, בשום פנים ואופן לא להעיר אותי לפני 6:15
, כי אחרת הוא עלול למצוא את עצמו באמצע עליה , מקבל מנה אחת אפיים מהתחרות של הלילה. האיום עובד. 6:15 , יום רביעי – השכמה , באסה , לא אוהב לקום , מצד שני , מחכה לי אוכל בחדר-אוכל... עד 7:15 (אם זכרוני אינו מטעה אותי) יוצאים מהלודג' כשהאופניים העמסו קודם לכן על טנדר ואנחנו העמסנו על מיניבוס. היום טיפה יותר קריר בבוקר , חלק מהאנשים לובשים את מיטב התוספות (שרוולים , גרביים , מעילים למינהם) ואני דבק בשלי – חולצת רכיבה קצרה וטייץ קצר (אם בקסטל בשתי מעלות זה עבד ....). יורדים מהמיניבוס. כמה ילדים באים ומאוד מתלהבים מעניין האופניים . נעם ואנוכי מרכיבים אותם על הרמה והם מאושרים עד לב השמים (מה שגרם לי לחשוב שאולי ניתן לעשות מזה ענף כלכלי , לעשוק את הלדים ולקחת מהם כמה מאות אלפי לירות בעבור סיבוב בכפר שלהם על הרמה שלנו......)
אנו מתחילים את הבוקר בSELGE שנקרא גם (ALTINKAYA) הכפר שומר על העתיקות הרומיות שבו , כמו גם על השם שניתן לו ע"י הרומאים ,לפני מאות שנים . אנו רוכבים בינות לשדות לתצפית על התיאטרון הרומי בכפר. מעורר מחשבות , הלוא בארץ שלנו תיאטרון רומי כזה מפואר כבר מזמן היה הופך לאטרקציה תיירותית
, וכאן לחיים יש קצב משלהם , צורה משלהם , שימור עתיקות שהוא מובן כשמש ביום בהיר. אין כאן כתובות "חטמ"ר בנימין אוג' 89 היו כאן" על גבי התיאטרון , ואפילו כתובות בטורקית אין. התיאטרון פשוט נשאר כפי שהיה לפני מאות בשנים , למעט אגף אחד שקרס מעט. בפאתי הכפר בחורה טורקיה יפהפיה
פתאום מגיחה ומחלקת לכולנו ערמונים . אנו נענים, אך מהר מאוד מגלים שערמונים לא אפויים/מבושלים/עשויים עלולים להיות לא טעימים...
העיקר הכוונה...
חזרנו ללודג' – מקלחת זריזה ואוכל
