לב צהוב הכי טוב
New member
טור (ארווווך) של עמנואל רוזן על נימני.
הוא אוהד הפועל כמובן!! הטור מבלייזר. תהנו! אני לוקח אוויר, הרבה אוויר, מוודא שאין אף אחד ששומע, עוצם עיניים ואומר לעצמי בלחש: אני אוהב את אבי נמני. עצמי מתעורר בבעתה. טוב, מה חשבתי? שאוכל להסתיר מעצמי סנסציה כזאת? אתה לא יכול לאהוב את נמני, מסביר לי עצמי בנימה עניינית ודידקטית שמתחלפת לאיטה בכעס מהול בעלבון וקצת איומים. אתה לא יכול לאהוב את האויב. נמני הוא האויב, הוא מלך המנוולים. אתה לא אוהב את נסראללה, אז אתה גם לא אוהב את נמני. הבנת? טוב, אולי לא אוהב, אני מנסה לתקן. אבל גם לא שונא. אתה יודע מה: מעריך. אני מעריך אותו. אני חושב שהוא היה ונשאר סמל בעולם שבו הסמל היחיד הוא הדולר. הוא נשאר נשמה בזמן שכל הנשמות שלך, משמעון גרשון ועד סלים טועמה, הלכו לעזאזל. עצמי לא מתרשם. הוא עובר להרמת קול, אומר לי שיצאתי מדעתי ושאולי זה חלק ממשבר גיל ה־40 או ממשבר אחר שהוא עצמי לא מודע לו. הוא מזכיר לי שבוגדים דינם סקילה או מוות, ומבקש ממני לחזור על מילות ההמנון ששמענו שנינו ביציעים תוך הקפדה על כל תג ואות: אבי נמני גרמנמני, אחושרמוטה גרמנמני. אחר כך הוא עובר לקול זמירות, שולף מהארסנל של הטריבונה את צלילי שירו הנודע של זוהר ארגוב: כמה יפים יהיו אותם ימים/ שאבי נמני יהיה על גלגלים/ חלום לראות אותך נכה/ הלוואי שזה יקרה/ נמני, שאלוהים ייקח אותך/ נמני אני נשבע, שונא אותך. עצמי באקסטזה. השנאה לנמני והשמחה לאידו משכיחה ממנו לרגע צרות אחרות. בעיקר צרה אחת: הפועל תל אביב. אני מבין שאין לי סיכוי לשכנע או להתווכח, מבטיח לחשוב על זה, אבל עמוק בתוכי נותר בשלי: אולי אני לא באמת אוהב את אבי נמני, אבל בטוח שאני כבר לא שונא אותו. מעריך, כן, מעריך. אני - עמנואל רוזן, אדום בלב ובנשמה - מעריך את השחקן הכי צהוב שנולד כאן ב־60 שנות מדינת היהודים. ושעצמי יקפוץ לי. וואלה נשמה כבר בקיץ, הרבה לפני הפדיחות בליגה, מכבי תל אביב הסתמנה כמעוררת הרחמים הרשמית. העונה עוד לא ממש התחילה כשבשלהי חודש יולי נרשמה היסטוריה בנסיכות הזערורית אנדורה שבהרי הפירנאים: בפעם הראשונה ב־730 שנות קיומה הצליחה קבוצה מהגמדה האנדורית לנצח במשחק כדורגל רשמי במסגרת האירופית. זאת היתה מכבי תל אביב, שחזרה משם מושפלת ונלעגת עם 1:0 ענק. ספר הבדיחות של הכדורגל הישראלי קיבל פרק בונוס משובח למהדורתו החדשה. אבי נמני, המלך המוכתר של המועדון הצהוב, לא ישכח את הקיץ המר הזה - אבל לא ממש מהסיבה שאתם חושבים. בדיוק שבועיים אחרי ההשפלה בפירנאים צלצל הטלפון במכונית שלו; הקול הבוכה מעברו השני של הקו בישר על מותו הטראגי של ילד בן עשר. ליתר דיוק, ילד שאמור היה לחגוג עשר בדיוק למחרת. נמני סובב את הרכב ומיהר לנסוע לקריית גת. הילד הזה היה בן טיפוחיו בשנתיים וחצי האחרונות. הוא ליווה אותו לאימונים ולמשחקים, היה בקשר שוטף עם ההורים וגם סייע בהרמת ערב התרמה. החשש שזה ייגמר ברע היה תמיד באוויר, אבל הסוף האכזרי הגיע במפתיע. מחלת הסרטן הכריעה בבת אחת את החבר הקטן של המלך הגדול. זה קורה לא מעט עם שחקני הכדורגל. על המגרש הם יצורים בלתי נסבלים - קטנוניים, בכיינים, מלוכלכים, נודניקים, מה שתרצו. נמני הוא אחד מהבולטים ברשימת היצורים האלה; לפעמים אתה מסתכל ולא מאמין שמדובר בגבר בן 35, אב לשלושה ילדים. ואז אתה שומע שהטיפוסים האלה, שמסוגלים להפוך שריקה מפוקפקת של שופט למלחמת עולם גרעינית, עושים מחוץ למגרש דברים שבעבורם מדליקים משואות על הר הרצל ביום העצמאות. גם כאן נמני הוא מהבולטים. ומהעקביים, ומהצנועים. כבר עשר שנים שהוא מטפל בקביעות בילדים חולי סרטן. מטפל פירושו שהוא שומר על קשר שוטף וקבוע, לעיתים יומיומי. מלווה אותם בטיפולים, בשיקום, בבית, ולפעמים גם בדרך האחרונה. בחודשים האחרונים, מאז שהקבוצה שלו זקוקה לשיקום ולטיפול כמעט כמוהם (להבדיל, להבדיל, ברור שלהבדיל), נמני מבלה עם הילדים האלה שלו אפילו יותר מהרגיל. שבוע לפני שהתיישבתי לכתוב את השורות האלה הוא אמר לחבר קרוב שאין כמו השעות שהוא מבלה איתם כדי לתת פרופורציה לחיים, ואפילו להריסות מפעל חייו - מכבי תל אביב. המצב של מכבי, אמר נמני לחבר, הוא לא נעים אבל לא נורא. יש דברים נוראיים יותר בחיים. אתם צודקים, זה נשמע קצת דביק וקצת פתטי. ובכלל, לפעמים נדמה שהקריאה "לשמור על פרופורציות" היא ההתגוננות הקלה ביותר כנגד כישלון. כשמצליחים, אין בדרך כלל פרופורציות. יש אופוריה ואנשים עולים לדרגת אלוהים. נמני היה שם, בדרגה הזאת. עכשיו הוא גולש לאט־לאט מטה, לאדמה שאותה מעבדים בני אדם, בני תמותה. מצד שני, לא כל מי שנתון בתוך כישלון עמוק של מפעל חייו מתעל את התסכול שלו לעבודה חשובה עם ילדים מוכי גורל. במגרש, נמני המתוסכל מגיב הרבה פעמים בגועל נפש שמוליד כרטיסים אדומים. מחוץ למגרש, בא לי לתת לו כרטיס ברכה. עצמי כמובן מתנגד למחווה, וממלמל משהו על צביעות. שימלמל. סליחה, יש כאן מפנדל? אבי נמני הוא המרואיין שלא היית רוצה לקבל כמראיין. סיוט. יבש, מגומגם, נטול הומור, כריזמה של סנדוויץ' פסטרמה, אפס עניין ואפס כותרות. אתה יודע שהוא יודע הרבה יותר, הוא יודע שאתה יודע, ושניכם יודעים שמהראיון הזה לא ייצא כלום חוץ מעוד שתיים וחצי קלישאות חבוטות. מצד שני, יהיה מעניין ביום שבו הוא יפתח את הפה. הרבה אנשים ירוצו בבוקר לקיוסק לחטוף את העיתון הראשון. כמה מהם יעדיפו להשליך אותו לפח עוד לפני שיחזרו הביתה; חלק אולי ימהרו להתייעץ עם עורך הדין הקרוב למקום מגוריהם; ואחד, אילון "לוני" הרציקוביץ', יעדיף באותו בוקר ספר טוב. רק לא עיתון. ממש לא. כשהסתיימה העונה שעברה קיבל נמני החלטה: הוא לא יפרוש מהמשחק לגמרי, אבל יזוז הצידה ויתרווח על הספסל, יחזה בצעירים המוכשרים עושים את העבודה וייתן פה ושם דקות משחק מעטות. כך יוכל הקהל שמעריץ אותו עד כלות להתרפק ולהתגעגע, בעוד הוא עצמו לא מזיע ובעיקר לא עושה יותר מדי בושות. החלטה יפה. מפא"יניקית. לא לפרוש בשיא, אבל גם לא למשוך את הקץ. לפרוש לאט, להתפייד, להרגיש עם ותוך כדי להיות בלי. ואז, הו אז, המלך עשה טעות שאסור למלכים לעשות: הוא החליט להיות הג'נרל־מנג'ר של הקבוצה במקביל להיותו שחקן. לזכותו הוא טען שהציעו לו, אבל רק עיתונאי תמים או אוהד עיוור מהערצה יאמין שמלך כמו נמני יעשה משהו שלא ממש בא לו. אז כן, המלך טעה. כדי לנהל צריך לדעת לנהל. זאת אמת מורכבת, אבל מוכחת. נמני אפילו לא היה צריך ללכת רחוק כדי לראות את זה: הדוגמה של הרציקוביץ', איש נחמד ותרבותי אבל מנהל קטסטרופה, היתה מתחת לאף שלו. וחוץ מזה, הוא אמור היה לדעת שאפילו מלכים לא יודעים לעשות הכל. למשל, המלך נמני לא יודע לרוץ על המגרש. הפעולה הזאת של תנועה מהירה עם שתי רגליים באוויר? זה זר לו. נמני יודע לבעוט, למסור, להבקיע, אבל לא לרוץ. כששיחק בספרד בסוף שנות ה־90, שם החיבה שלו בעיתוני מדריד היה "הצב". מספרים שמאז ימי פרדיננד ואיזבלה לא היה שחקן איטי כל כך על הדשא הספרדי. נמני ידע את זה, ולא עשה מזה עניין. הוא הוכיח שאפשר להיות שחקן מצוין גם בלי להיות מושלם. אבל אי אפשר להיות מנהל מצוין בלי להיות מנהל בכלל. גם אם לנמני היה מושג בניהול, אין חיה כזאת "שחקן ומנג'ר" (אלא אם מדובר כמובן בצדוק חממי, שבגיל 77 ממשיך להיות בלם בלתי עביר ומנהל בלתי נגמר של קבוצת הפאר בית"ר עזרא תל אביב מליגה ג'). כשחקן, נמני ידע תמיד להשפיע על המנהלים שלו ולתמרן את המאמנים. כג'נרל מנג'ר שהוא גם שחקן, זה הפך אותו לבדיחה בעיני עצמו. וכמובן שגם בעיני התקשורת העוינת.
הוא אוהד הפועל כמובן!! הטור מבלייזר. תהנו! אני לוקח אוויר, הרבה אוויר, מוודא שאין אף אחד ששומע, עוצם עיניים ואומר לעצמי בלחש: אני אוהב את אבי נמני. עצמי מתעורר בבעתה. טוב, מה חשבתי? שאוכל להסתיר מעצמי סנסציה כזאת? אתה לא יכול לאהוב את נמני, מסביר לי עצמי בנימה עניינית ודידקטית שמתחלפת לאיטה בכעס מהול בעלבון וקצת איומים. אתה לא יכול לאהוב את האויב. נמני הוא האויב, הוא מלך המנוולים. אתה לא אוהב את נסראללה, אז אתה גם לא אוהב את נמני. הבנת? טוב, אולי לא אוהב, אני מנסה לתקן. אבל גם לא שונא. אתה יודע מה: מעריך. אני מעריך אותו. אני חושב שהוא היה ונשאר סמל בעולם שבו הסמל היחיד הוא הדולר. הוא נשאר נשמה בזמן שכל הנשמות שלך, משמעון גרשון ועד סלים טועמה, הלכו לעזאזל. עצמי לא מתרשם. הוא עובר להרמת קול, אומר לי שיצאתי מדעתי ושאולי זה חלק ממשבר גיל ה־40 או ממשבר אחר שהוא עצמי לא מודע לו. הוא מזכיר לי שבוגדים דינם סקילה או מוות, ומבקש ממני לחזור על מילות ההמנון ששמענו שנינו ביציעים תוך הקפדה על כל תג ואות: אבי נמני גרמנמני, אחושרמוטה גרמנמני. אחר כך הוא עובר לקול זמירות, שולף מהארסנל של הטריבונה את צלילי שירו הנודע של זוהר ארגוב: כמה יפים יהיו אותם ימים/ שאבי נמני יהיה על גלגלים/ חלום לראות אותך נכה/ הלוואי שזה יקרה/ נמני, שאלוהים ייקח אותך/ נמני אני נשבע, שונא אותך. עצמי באקסטזה. השנאה לנמני והשמחה לאידו משכיחה ממנו לרגע צרות אחרות. בעיקר צרה אחת: הפועל תל אביב. אני מבין שאין לי סיכוי לשכנע או להתווכח, מבטיח לחשוב על זה, אבל עמוק בתוכי נותר בשלי: אולי אני לא באמת אוהב את אבי נמני, אבל בטוח שאני כבר לא שונא אותו. מעריך, כן, מעריך. אני - עמנואל רוזן, אדום בלב ובנשמה - מעריך את השחקן הכי צהוב שנולד כאן ב־60 שנות מדינת היהודים. ושעצמי יקפוץ לי. וואלה נשמה כבר בקיץ, הרבה לפני הפדיחות בליגה, מכבי תל אביב הסתמנה כמעוררת הרחמים הרשמית. העונה עוד לא ממש התחילה כשבשלהי חודש יולי נרשמה היסטוריה בנסיכות הזערורית אנדורה שבהרי הפירנאים: בפעם הראשונה ב־730 שנות קיומה הצליחה קבוצה מהגמדה האנדורית לנצח במשחק כדורגל רשמי במסגרת האירופית. זאת היתה מכבי תל אביב, שחזרה משם מושפלת ונלעגת עם 1:0 ענק. ספר הבדיחות של הכדורגל הישראלי קיבל פרק בונוס משובח למהדורתו החדשה. אבי נמני, המלך המוכתר של המועדון הצהוב, לא ישכח את הקיץ המר הזה - אבל לא ממש מהסיבה שאתם חושבים. בדיוק שבועיים אחרי ההשפלה בפירנאים צלצל הטלפון במכונית שלו; הקול הבוכה מעברו השני של הקו בישר על מותו הטראגי של ילד בן עשר. ליתר דיוק, ילד שאמור היה לחגוג עשר בדיוק למחרת. נמני סובב את הרכב ומיהר לנסוע לקריית גת. הילד הזה היה בן טיפוחיו בשנתיים וחצי האחרונות. הוא ליווה אותו לאימונים ולמשחקים, היה בקשר שוטף עם ההורים וגם סייע בהרמת ערב התרמה. החשש שזה ייגמר ברע היה תמיד באוויר, אבל הסוף האכזרי הגיע במפתיע. מחלת הסרטן הכריעה בבת אחת את החבר הקטן של המלך הגדול. זה קורה לא מעט עם שחקני הכדורגל. על המגרש הם יצורים בלתי נסבלים - קטנוניים, בכיינים, מלוכלכים, נודניקים, מה שתרצו. נמני הוא אחד מהבולטים ברשימת היצורים האלה; לפעמים אתה מסתכל ולא מאמין שמדובר בגבר בן 35, אב לשלושה ילדים. ואז אתה שומע שהטיפוסים האלה, שמסוגלים להפוך שריקה מפוקפקת של שופט למלחמת עולם גרעינית, עושים מחוץ למגרש דברים שבעבורם מדליקים משואות על הר הרצל ביום העצמאות. גם כאן נמני הוא מהבולטים. ומהעקביים, ומהצנועים. כבר עשר שנים שהוא מטפל בקביעות בילדים חולי סרטן. מטפל פירושו שהוא שומר על קשר שוטף וקבוע, לעיתים יומיומי. מלווה אותם בטיפולים, בשיקום, בבית, ולפעמים גם בדרך האחרונה. בחודשים האחרונים, מאז שהקבוצה שלו זקוקה לשיקום ולטיפול כמעט כמוהם (להבדיל, להבדיל, ברור שלהבדיל), נמני מבלה עם הילדים האלה שלו אפילו יותר מהרגיל. שבוע לפני שהתיישבתי לכתוב את השורות האלה הוא אמר לחבר קרוב שאין כמו השעות שהוא מבלה איתם כדי לתת פרופורציה לחיים, ואפילו להריסות מפעל חייו - מכבי תל אביב. המצב של מכבי, אמר נמני לחבר, הוא לא נעים אבל לא נורא. יש דברים נוראיים יותר בחיים. אתם צודקים, זה נשמע קצת דביק וקצת פתטי. ובכלל, לפעמים נדמה שהקריאה "לשמור על פרופורציות" היא ההתגוננות הקלה ביותר כנגד כישלון. כשמצליחים, אין בדרך כלל פרופורציות. יש אופוריה ואנשים עולים לדרגת אלוהים. נמני היה שם, בדרגה הזאת. עכשיו הוא גולש לאט־לאט מטה, לאדמה שאותה מעבדים בני אדם, בני תמותה. מצד שני, לא כל מי שנתון בתוך כישלון עמוק של מפעל חייו מתעל את התסכול שלו לעבודה חשובה עם ילדים מוכי גורל. במגרש, נמני המתוסכל מגיב הרבה פעמים בגועל נפש שמוליד כרטיסים אדומים. מחוץ למגרש, בא לי לתת לו כרטיס ברכה. עצמי כמובן מתנגד למחווה, וממלמל משהו על צביעות. שימלמל. סליחה, יש כאן מפנדל? אבי נמני הוא המרואיין שלא היית רוצה לקבל כמראיין. סיוט. יבש, מגומגם, נטול הומור, כריזמה של סנדוויץ' פסטרמה, אפס עניין ואפס כותרות. אתה יודע שהוא יודע הרבה יותר, הוא יודע שאתה יודע, ושניכם יודעים שמהראיון הזה לא ייצא כלום חוץ מעוד שתיים וחצי קלישאות חבוטות. מצד שני, יהיה מעניין ביום שבו הוא יפתח את הפה. הרבה אנשים ירוצו בבוקר לקיוסק לחטוף את העיתון הראשון. כמה מהם יעדיפו להשליך אותו לפח עוד לפני שיחזרו הביתה; חלק אולי ימהרו להתייעץ עם עורך הדין הקרוב למקום מגוריהם; ואחד, אילון "לוני" הרציקוביץ', יעדיף באותו בוקר ספר טוב. רק לא עיתון. ממש לא. כשהסתיימה העונה שעברה קיבל נמני החלטה: הוא לא יפרוש מהמשחק לגמרי, אבל יזוז הצידה ויתרווח על הספסל, יחזה בצעירים המוכשרים עושים את העבודה וייתן פה ושם דקות משחק מעטות. כך יוכל הקהל שמעריץ אותו עד כלות להתרפק ולהתגעגע, בעוד הוא עצמו לא מזיע ובעיקר לא עושה יותר מדי בושות. החלטה יפה. מפא"יניקית. לא לפרוש בשיא, אבל גם לא למשוך את הקץ. לפרוש לאט, להתפייד, להרגיש עם ותוך כדי להיות בלי. ואז, הו אז, המלך עשה טעות שאסור למלכים לעשות: הוא החליט להיות הג'נרל־מנג'ר של הקבוצה במקביל להיותו שחקן. לזכותו הוא טען שהציעו לו, אבל רק עיתונאי תמים או אוהד עיוור מהערצה יאמין שמלך כמו נמני יעשה משהו שלא ממש בא לו. אז כן, המלך טעה. כדי לנהל צריך לדעת לנהל. זאת אמת מורכבת, אבל מוכחת. נמני אפילו לא היה צריך ללכת רחוק כדי לראות את זה: הדוגמה של הרציקוביץ', איש נחמד ותרבותי אבל מנהל קטסטרופה, היתה מתחת לאף שלו. וחוץ מזה, הוא אמור היה לדעת שאפילו מלכים לא יודעים לעשות הכל. למשל, המלך נמני לא יודע לרוץ על המגרש. הפעולה הזאת של תנועה מהירה עם שתי רגליים באוויר? זה זר לו. נמני יודע לבעוט, למסור, להבקיע, אבל לא לרוץ. כששיחק בספרד בסוף שנות ה־90, שם החיבה שלו בעיתוני מדריד היה "הצב". מספרים שמאז ימי פרדיננד ואיזבלה לא היה שחקן איטי כל כך על הדשא הספרדי. נמני ידע את זה, ולא עשה מזה עניין. הוא הוכיח שאפשר להיות שחקן מצוין גם בלי להיות מושלם. אבל אי אפשר להיות מנהל מצוין בלי להיות מנהל בכלל. גם אם לנמני היה מושג בניהול, אין חיה כזאת "שחקן ומנג'ר" (אלא אם מדובר כמובן בצדוק חממי, שבגיל 77 ממשיך להיות בלם בלתי עביר ומנהל בלתי נגמר של קבוצת הפאר בית"ר עזרא תל אביב מליגה ג'). כשחקן, נמני ידע תמיד להשפיע על המנהלים שלו ולתמרן את המאמנים. כג'נרל מנג'ר שהוא גם שחקן, זה הפך אותו לבדיחה בעיני עצמו. וכמובן שגם בעיני התקשורת העוינת.