טיול ביער אחרי יותר משנה

[קלייטון.ש]

מכיון שהצבא הסיר את מצב החירום, פירק את המחסומים, ומוציא את החיילים, החלטנו לשים נפשינו בכפינו, ולצאת ליער.
יצאנו מאוחר יחסית בשש לפנות בוקר, כשיש כבר אור. לקחנו טלפונים, ותעודות זהות, למקרה שניתקל בחיילים ויעצרו אותנו.
למעשה לא פגשנו אף חייל, רק שני נגמשים נטושים בכניסה ליער למטה ליד הכביש.
הצעתי לקחת גם מטריה, למקרה שתהיה הפצצה ויירוטים ושברי יירוט, אבל האשה הציעה פתרון אחר, והוא שאם תהיה אזעקה נשכב על הקרקע ואני אשכב מעליה ואגן עליה בגופי.
זה נשמע פתרון יותר הגיוני בהקרבה מינימלית שגם ישמור על שלומה של המטריה שחבל שתיפגע.
בכניסה ליער ליד היישוב יש איזור שנשרף באחת הנפילות, וגם בפנים פה ושם נקודות שנפגעו ופרצה אש וגזעים חרוכים. לא נזק שהיער לא יתאושש ממנו בוודאי.
הסתבר לי ששכחתי חלקים מהדרך, או שפני השטח השתנו, כי לא פעם עצרנו לחשוב ולהיזכר באיזה כיוון הולכים.
לעומת זאת החשש שלי שיצאנו מכושר ויהיה לנו קשה ללכת 10 ק"מ שחצי מהם בעליה, ובמיוחד הקטע של הקילומטר בעליה תלולה, התבדה. שנינו עמדנו במשימה אפילו בקלות.
עצרנו לכמה דקות בנקודה ממנה רואים מבעד העצים את הזריחה מעל הרכס.
נתקלנו רק בפרה אחת שהתחבאה בין העצים ובבירור הוטרדה מהנוכחות שלנו.

אמרתי לאשתי, עכשיו שאפשר לחזור ליער מבחינתי נגמרה המלחמה.
ציפיתי שתגיד שאם כך אני צריך לחזור לת"א כמו שהבטחתי.
אבל לא אמרה את זה. רק ציינה שאני נראה הרבה יותר רגוע ושמח אחרי הטיול.