טייבל טוק (Table Talk). על אף היומרה – נעים.

טייבל טוק (Table Talk). על אף היומרה – נעים.

קטיה (שם בדוי) היא מאושיות, מעמודי התווך, מאבני היסוד של חיי החברה הגבוהה של קהילת יוצאי רוסיה בארץ. אין פרימיירה, פתיחה או השקה שהיא לא מופיעה בה. אין פלא אפוא שהזמינה אותי להפגש דווקא במסעדה שנתפחה לפני פחות משלושה שבועות ונמצאת עדיין בתקופת ההרצה. "טייבל טוק", מקום חדש שקם בבניין ובחצר בהם פעל שנים "בר גיורא" (רח' בבר גיורא פינת דיזנגוף. רק בשביל לשמר את השם לא הייתי סוגר את המקום, אבל לא שאלו אותי).

מדוע דווקא לשם רצתה לקחת אותי קטיה האופנתית? אולי כי לפי כתבה במוסף "גלריה" של "הארץ", המקום נפתח ע"י אושיית מסעדנות מוסקבאית ונועד לשמש בית ל"אליטה האינטלקטואלית" של תל אביב, מקום שיהיה "אותנטי" באינטלקטואליותו (מה אותנטי יותר מאשר לתכנן הרצאת סקייפ של נעם חומסקי) ומקום שיהיה חף מ"אספסוף". לפתיחה הגיעו כל המי ומי של השמנא והסלתא של הקרם דה לה קרם של הון, עתון ותיאטרון מלונדון, תל אביב ומוסקבה.

מדוע למקרא הכתבה לשמע הבאזז בחוגים מסויימים אמרתי שרגלי לא תדרוך שם? כי אני האליטה האיטנולקטואלית האותנטית של תל אביב! ובשביל אליטה פריבילגית סנובית מתנשאת כמוני, להיכנס למקום כזה – זה כמו בשביל פשיוניסטה להיכנס לבוטיק שעל השלט שלו כתוב "אופנה אקסקלוסיבית". טוב, גם אתם אליטה, אז לא צריך להסביר לכם. וגם לא הזמינו אותי לפתיחה.

אז מדוע בכל זאת הסכמתי ללכת למקום כזה? כי קטיה אמרה שהכתבות ברשת הן בולשיט ושכנעה לתת למקום צ'אנס. הסכמתי והשתדלתי באמת להתייחס למקום בצורה בלתי-משוחדת.

החצר והבניין בסגנון הבינלאומי, הזכורים מימי בר גיורא, שופצו באופן יסודי. בניגוד למינהג התל-אביבי המגונה (מיקסום הוצאת שקלים מס"מ רבוע), השלחנות בחצר ממוקמים במרחקים שמאפשרים שיחה עם שותפיך. הקיר הפונה לדיזנגוף סנטר עשוי עשרות מראות שחלקן ניתנות לסיבוב, הקיר הנגדי מעוצב מתצלומי אלכס ליבק ("הארץ"), תערוכה מעבודותיו מוצגת גם בחללים הפנימיים. יש חלל פנימי שעדיין נמצא בבנייה, יש מרפסת מקורה עם עוד כמה שלחנות, יש קומה שנייה עם בר משלה שנראה שעדיין אינה פעילה, יש קומה שלישית שבה ייפתח בעתיד – כמובן! – חדר VIP או משהו אקסקלוסיבי דומה. החלל בין המדרגות המובילות מעלה מעוצב כמעלית של שנות ה-30 ובו ממוקמים מקררי היין. על הקיר של דיזנגוף סנטר הוקרנו כל הערב סרטים בשחור-לבן (אליטה אינטלקטואלי כבר אמרתי?) בסך הכל, המקום עושה רושם נעים. האווירה היתה שקטה, מין ערב תל-אביבי נינוח מתחת לעצי הפיקוס... בזמן שישבתי שם, בדיוק התקינו מערכת הגברה. אני מקווה שזה לא מבשר את הופעת הרעה החולה התל אביבית השנייה שלא מאפשרת שיח בין שותפים לארוחה: מוסיקה מחרישת שכל.

טוב, יאללה, ייבשתי אתכם. בואו נגיע לעיקר. כדי להרטיב את השפתיים היבשות, הזמנו מייד יין. יקב דוכתא, ק"ס בתוספת קברנה פרנק, בציר 2014 (180 ₪). מייד עם המזיגה, ליין היה די טעים עם גסות קלה של קברנה פרנק ותנינים נעימים, אם כי בלי הרבה גוף. נתנו לו לעמוד. אבוי. ככל שעמד יותר, כך נעשה שטוח יותר ואיבד מטעמיו. הבנתי את הפרינציפ. מזגתי כל פעם מהבקבוק כמויות קטנות ושתיתי לפני שהמלאכים ישתו את החלקים הטעימים מהכוס. תכל'ס, יש בתפריט אפשרויות טובות יותר ובתמחור מוצלח יותר (הדוכתא הזה עולה במסעדת "פיש" הנהדרת בראשל"צ כ-140 ₪ בלבד), למשל אמפורה ריטון או שבו אדום (שניהם 165 ₪). לפי התפריט, יש שם גם אלכוהול במחירים ממש שווים לכל נפש אינולקטואלית צמאה. איפה תקבלו 100 ס"ל סטולי ב-40 ₪? נו טוב, זו כנראה טעות כתיב בתפריט, כנראה מדובר במ"ל, אבל עדיין עיסקה שווה ביותר.

לפני שקיבלנו את האוכל המוזמן, הושמה על השלחן צלחת של לחמים טעימים על חשבון הבית ועם מנה נדיבה של חמאה. שאפו! גם קנקן מים קרים הופיע ומולא מחדש כשהתרוקן ללא בקשה מיוחדת. שאפו פעמיים!

למה הראשונה אכלתי חבית נחמדה של מולים (48 ₪) מטוגנים בשמן עם שום, עגבניות ועוד ירקות. המולים עצמם היו קטנים – הוסבר לי שהשף מקפיד להשתמש רק בדגה המקומית וזה מה שהים המקומי מספק. אני ממש סבבה עם לאכול מולים קטנים יותר ביודעי שהם נשלו מן הים הכחול-הלבן שלנו. והם גם היו טעימים. מנה סולידית קלאסית.

קטיה השומרת על גזרתה המושלמת הזמינה "סלט שוק" (38 ₪) – סלט רגיל למדי של ירקות חתוכים גס עם ירקות איכותיים וטריים. היו בו כמה חתיכות שומר גדולות וגסות מדי (היה ממש לא נעים לנסות ללעוס את המרקם הסיבי), אבל בסך הכל – טעים, סולידי. אממה – מתומחר טיפה גבוה יחסית לאלטרנטיבות במחלקת המנות הראשונות, כולן סביב 40-50 ₪. אולי זה סוג של מס על צמחונים, אם כך – אולי זה מוצדק (מישהו צריך להפסיק את הרצח הזה של שומר ועגבניה).

השף שכבר הספיק להכיר את קטיה (היא אומרת שבשבוע הראשון ישבה שם כל יום!) הוציא לנו ע"ח הבית "סלט קלמרי" (49 ₪ בתפריט). זאת היתה המנה המוצלחת ביותר בארוחה. הקלמרי, שהונחו על מצע עדשים שחורים ולוו ביוגורט סמיך, היו רכים ועדינים. יש מצב שבפעם הבאה אזמין שתי מנות כאלה ולא אתחלק עם אף אחד.

המנה העיקרית שלי היתה "שוק ברווז קונפי" (84 ₪). גם זו היתה מנה קלאסית. הברווז היה לא גדול, קריספי מבחוץ ועם שכבת שומן טעימה מתחת לעור. הוא הונח על כרוב סגול שבושל מעט זמן וכך שמר על פריכיותו ובקערה קטנה בצד הוגש פירה תפו"א (לפי התפריט - מעורבב עם קרם דלעת, לא ממש הרגשתי). שוב – מנה סולידית, אם כי לא ממש מעניינת. נדמה שבתפריט יש אופציות יותר מענייניות, כגון אוכף טלה או נתח קצבים (את האחרון ראיתי בשלחן הסמוך – נראה מזמין).

לקינוח קטיה חטאה והזמינה "גלידת הבית" (38 ₪) – שני כדורי גלידה (פיסטוק ושוקולד) וכדור סורבה פסיפלורה. גנבתי קצת לקטיה – בהחלט, גלידה איכותית. לשאלתי, המלצרית הסבירה שאת הגלידה הם לא עושים במקום, אלא מישהו מכין להם בבית, תרתי משמע. האספרסו ששתיתי היה מצויין אף הוא.

ככלל, הרביתי לשאול את המלצרים שאלות – והם הפגינו ידענות ראויה לשבח לגבי המרכיבים ומקור המנות השונות. מספר המלצרים היה גדול יחסית ותמיד היה מישהו פנוי שאפשר היה למשוך את תשומת לבו, דבר מובן מאליו בלונדון ובמוסקבה, אך די נדיר במקומותינו. אם כך זה יישאר גם אחרי שכל חללי המסעדה יתחילו לפעול – תקופת ההרצה תהפוך מבחינתי לתקופת ההערצה.

דבר אחד קצת הפריע לי בהיבט של השרות. אני רגיש לבצל ושאלתי, אם אפשר להוציא אותו ממנת המולים או, לחלופין, מסטייק טרטר. אחרי שהמלצרית בדקה במטבח, היא חזרה עם התשובה: לא, המנות כבר מוכנות ככה, אי אפשר להוציא את הבצל. תשובה תמוהה – הרי זה לא שהם מכינים מהבוקר את תערובת הטרטר ורק מחלקים אותה לצלחות בערב. בלא מעט (אם לא רוב) המקומות בעולם הטרטר מוגש כאוסף מרכיבים שהלקוח בונה מהם את המנה משלו, כך שאין כאן גם פגיעה בקדושת הרכב המנה. בסך הכל, אני מודע לכך שבלונדון ובמוסקבה לא מקובלות כל מיני בקשות מיוחדות של לקוחות ואני גם די מזדהה עם הגישה הזאת (השף הוא זה שקובע, איך המנה בנויה – תרצה, תאכל, לא תרצה – אל תזמין). אבל בכל זאת, בארץ ישראל אנו חיים, בה קם העם היהודי ולאחר שהוגלה מארצו בכוח הזרוע, שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ומשחזר מהם – פיתח אינדיווידואליזם קיצוני ואת הגישה שהשף הוא השף הפרטי שלו ויכול להרכיב לו כל מנה כמנה אישית. אז יאללה, מה איכפת לך, תזרום עם הלקוח הסובל מרגישות, אל תשים לו בצל בטרטר...

אז מה השורה התחתונה? אני ממש לא יודע אם המקום יהפוך למעוז האליטה האינטלקטואלית התל-אביב או המוסקבאית. אני מקווה שלא – כי אז הוא לא ישרוד הרבה (כי מי הוא כבר פה אליטה אמיתית, אם לא לוקחים אותי בחשבון, כמובן, אבל כמה כבר אני יכול לאכול?). החצר בה ישבנו היתה מליאה בסועדים – וחוץ ממנהלת תיאטרון אחת ועוד איזו דמות וחצי לא זיהיתי שם אנשים מורמים מן העם. סתם צעירים, סתם משפחות, סתם תיירים צרפתים. אם זה יישאר ככה – דייני. סתם מקום נחמד ושקט באמצע תל אביב שבו אפשר לשתות יין לא ביוקר וללוות אותו במנות באוכל נחמד ולא מתיימר. ותודה לקטיה (שם בדוי) שהביאני עד הלום.
 
תודה, פיקס. נראה, איך הוא "יתפתח בכוס"


 

dani666

New member
אני מקווה שקטיה (שם בדוי) תיקח אותך למקומות נוספים.

איזה כיף לקרוא !
 
שלום רב שובך...אתה בטוח שהמלצרים שהפגינו "ידענות ראויה לשבח"

אמרו לך שהמולים הם מדייג מקומי? ממתי יש גידול מולים בארץ? אשמח לשמוע מקאוואז אם יש התפתחות כזו בארץ.
ואם אני צודקת ולא המלצרים - אין טעם שתפגיז אותם בשאלות בפעם הבאה

ת'אמת - נראה תפריט סטנדרטי לגמרי למסעדות בארץ. כנראה שהחברה בלבלה אותך...
 
אחח... תענוג לקבל ממך בקורת לבקורת... אגיד שני דברים להגנת

הלוקאליות של המולים. אל"ף, יצא לי בעצמי לאסוף מולים בנקיקי סלע ליד חופי ארצנו. בי"ת - אם כבר היו קונים מולים קפואים, אז בוודאות הם היו גדולים יותר (לא ראיתי קטנים כאלה בשקיות). אבל בהחלט יהיה מעניין לשמוע את דעתו של המומחה מהצד השני של יבשת אסיה.

לגבי התפריט - צודקת לגמרי. כמו שאמרתי - סולידי, מבוצע היטב, לא יקר בטירוף. הקטע שם, לדעתי, זו האווירה הנינוחה והשרות הטוב - לצד מחירי שתייה שפויים. אם המרכיבים הללו יישמרו לאורך זמן - דייני. המקום נמצא חצי שעה הליכה או 7 דקות נסיעה באוטובוס מהבית שלי, אז הוא מתאים לאדם כמוני או למי שבא לעניינים אחרים באזור. לא הייתי נוסע ומחנה במיוחד...
 
מי דיבר על מולים קפואים? אלה נוראיים.

יש יבוא קבוע פעמיים בשבוע של מולים טריים מאירופה ברשתות קטנות ולא בשקיות. הם באמת קטנים יותר. אולי המלצר אמר טריים וחשב שאם טרי אז זה מכאן?
מה שיש בנקיקי הסלע זו לא כמות מסחרית וקשה לאסוף אותם. לא מאמינה שמישהו מתעסק עם זה. אבל קאוואז, ידידנו מפאתי אפריקה [באסיה זה מומחה אחר] בטח יבוא לעזרתנו.
מצידי, תאכל בכל מקום מוצלח או לא - העיקר שנקרא את דיווחיך. לי אישית, ובטח גם לאחרים, זה חסר.
 
יש מולים "כחולים" בים התיכון Mytilus Galloprovincialis

קשה למצוא עדויות לגידול טיבעי בכמות מסחרית בצד שלנו.
אישית,לא ניראה לי הגיוני שבטבע של החוף הישראלי הן יגיעו לגדלים מסחריים .
 
מה?!? מולים פרובינציאליים? ועוד גליציאניים? מקומם לא יכירנו

במוסד אקסקלוסיבי!


וברצינות: תודה על ההסבר, השכלתי! נראה לי שההשערה של רותרות היא בעלת הסיכויים הגדולים ביותר להיות נכונה: אותו יבוא של מולים מקוררים. צריך יהיה לברר במסעדה
 
תודה קאוואז. כך חשבתי. זה שוב הבלבול בין קפוא לטרי

והמחשבה שכל מה שטרי זה בהכרח דייג מקומי.
 
BREAKING NEWS. זה עתה המקור שלנו שאל את השף וקיבל הסבר

ממצה לגבי המולים. מדובר במולים מקוררים מניו זילנד.

אז כרגיל, סבתא רותרות המלכה - רואה כל, בוחנת לב וכליות, מאבחנת אותם במדוייק - ויש מצב שגם מכינה אותם עם רוטב הולם!
 
אם כך, עדיף שלא יספרו סיפורים לסועדים...נוצר פה מיתוס

יחצ"ני ששימוש בחומרי גלם מקומיים מעלה את רמת המסעדה, וזה מתגלגל והופך לתורה מסיני.
בכל מקרה, תודה על הבירור. אני קונה מקוררים שמגיעים מנורווגיה. נראה לי יותר פשוט וקצר לייבא מאירופה מאשר מניו זילנד. בדרך כלל כל הניוזלנדים שמגיעים ארצה הם קפואים ומהזן הירוק. אז אולי השף שוב התבלבל והתכוון לנורווגיה...משם מגיעים הכחולים הקטנים, הרכים והטעימים. הירוקים הקפואים גדולים וקמחיים. לא להתקרב.
 

החתולית

New member
ברוך היוצא מחושך זמני לאור

התפריט נקרא די סטנדרטי, אבל אני שמחה שגרם לך לכתוב דיווח.
&nbsp
יכול להיות שתערובת סטייק הטרטר מוכנה מראש ורק מחולקת למנות לפי הזמנה. זו לא שיטה שאני אוהבת, אבל לא בכל מקום מגישים טרטר בדרך הקלאסית עם תוספות בצד.
 
ברוכה המתחזקת את הלהבה באופן קבוע

כמובן שלא פעם ולא פעמיים יצא לי לאכול סטייק טרטר שעורבב במטבח (או ברב טקס, ליד השלחן, כפי שקרה לי לפני חצי שנה באחת מחמש מסעדות בווארשה שבכל אחת מהן אכלתי סטייק טרטר, והכל ביום מלהיב אחד). אבל איכשהו נראה לי לא נכון ולא בריא להחזיק במשך שעות בשר קצוץ עם בצל וצלפים...מקווה שזה לא מה שנעשה בטייבל טוק...
 
אני מעדיף את רסקולניקוב ולא אליטה רוסית

ערב טוב אילן,
קראתי לפני כמה ימים על המקום שביקרת בו, מלבד תהיות על המראה המצודד של קטיה(שם בדוי)בלוטות החשק שלי לא עבדו,
אני מתחבר לפעמים לתרבות הרוסית אבל בקטע הפשוט והיומיומי שלה:
לחם שיפון עם חמאה צהובה, גבינה עם צימוקים, קופסת בירה פשוטה בשש וחצי שקל מאוקראינה(טעימה לאללה)
לפעמים טראנקה( דגים מיובשים מומלחים) באריזת וואקום, ניתן להשיג בכל מעדנייה רוסית ברחבי הארץ.

אולי אני אדם פשוט , ממש פשוט, אבל קראתי כמה ספרים בחיי וגם ראיתי לא מעט סראים כולל של במאים רוסים כמו :ניקיטה מיכאלקוב או הקאנון ההוא שביים את סולאריס:אנדריי טרקובסקי,
עד כאן הכל זורם,
אממה
קשה לי להתחבר ובטח להתרועע עם קהל שבמופגן ובמוצהר מכריז שהוא השאור שבעיסה,
אם זה ככה אני מעדיף ךשבת עם יורי לפרק קופסאות בירה פשוטה ולנשנש דגים מיובשים, בלינק שצירפתי מובטח שבקרוב אולי סופיה לורן תגיע-אם היא תגיע אנסה גם להתגנב לשם כי ככה סתם לא נראה לי יכניסו אותי כי אני לא אליטה בכלל בכלל הנה הלינק, רק מי שהוא אליטה רוסית קוסמופוליטית מוזמן לקרוא, רק שכחו שם לציין שחצי שעה ממוסקבה ומקראסנייה פלושאט יש כפרים ללא מים זורמים עם באר לשאיבת מים לשימוש ביתי,
אליטה בת.. שלי
http://www.haaretz.co.il/gallery/lifestyle/.premium-1.3089943
 
הכניסה לקריאה של הכתבה במלואה רק לאריסטוקרטים:

חצר קטנה של בית בפינת הרחובות דיזנגוף ובר גיורא בתל אביב, מול דיזנגוף סנטר, מלאה עד אפס מקום. מוזיקה של נינו רוטה מתנגנת, על הקיר של הבית הסמוך מוקרן "לה דולצ'ה ויטה" של פליני, ידיים עלומות בכפפות משי מבצבצות מבעד למראות המעטרות את החצר ומושיטות צ'ייסרים. במרכז החצר חתיכות אנטריקוט רייר נחתכות במשהו שמזכיר מכונת תפירה ומושמות בין לחמניות עגולות המחולקות לכל דורש.
התחושה היא שהגיעה לכאן כל הברנז'ה הרוסית בישראל, כמו הצייר מיכאיל גרובמן והמיליארדר לאוניד נבזלין, בתוספת לא מעט ידוענים מרוסיה, בהם הבמאי זוכה פסטיבל קאן פאבל לונגין. בין האורחים ששפת אמם עברית אפשר למנות את העיתונאית גל גבאי והצלם אלכס ליבק, שתערוכה מעבודותיו נפתחה במקום.
כך נראה אירוע הפתיחה של "Table Talk", שבעליו מתעקשים לא לכנותו מסעדה. הבעלים, דמיטרי (מיטיה) בוריסוב ואלכסנדר (סשה) טורקוט, התרוצצו בין האורחים, התלחששו עם חברים ומקורבים, חילקו הוראות, התחבקו. אמנם הקומה השלישית, המיועדת לשמש טרקלין עסקים, עדיין לא שופצה והשירותים היחידים בבניין נמצאים בקומה השנייה, שהמאבטחים הקשו את ההגעה אליה. אך למרות זאת, היה ברור שהערב הוא הצלחה. יומרת המקום — לאחד בין "עיתונאים ומתכנתים, מסעדנים וארכיטקטים, עורכי דין ושפים, מעצבים ומפיקים" הגרים בארצות שונות והדוברים שפות שונות, כפי שנכתב בקומוניקט — מומשה לפחות ברובה.
שאלה של אותנטיות
בוריסוב הוא יזם בתחום ההסעדה ברוסיה, שמאז סוף שנות ה–90 הקים 42 בתי קפה, מועדונים ומסעדות. דרכו בתחום שהוא בוחר לכנות בקלישאה הסובייטית "הזנת הציבור" החלה ב"פרויקט אוגי" — מקום פיראטי בדירה בלב מוסקבה, שבו מכרו ספרים, וודקה וכריכים, השמיעו מוזיקה והציגו תערוכות. הרעיון לספק מקום בילוי אינטימי, כמעט מחתרתי, לאליטה האינטלקטואלית הפך את "פרויקט אוגי" בתוך כמה שנים לאימפריה בזעיר אנפין בעלת כמה סניפים. בוריסוב גם פתח כמה מקומות בלונדון, שאחד מהם, "זימה" (חורף ברוסית), עדיין פועל בסוהו.
הרעיון שעומד מאחורי מרבית הפרויקטים שלו, כפי שהסביר לא אחת בראיונות, הוא הקמת מקומות שבהם הוא, חבריו ואנשים כמוהם ירגישו בנוח; זהו מעין המשך מודרני של מסורת המטבחים הסובייטיים — שבהם נהגו מהנדסים, משוררים, רופאים ומורים לשבת יחד במשך שעות, לשתות וודקה, לאכול ככל שאיפשר המבחר בחנויות, ובעיקר לדבר — על פוליטיקה, ספרות וסוגיות ברומו של עולם.
[בוריסוב (מימין) וטורקוט]
בוריסוב (מימין) וטורקוט. מקום שאנשים כמוהם ירגישו בנוחדניאל צ׳צ׳יק
עוד כתבות בנושא
המסעדה הרוסית שמעוררת נוסטלגיה תל אביבית 25.03.2015 כתבה זאת זמינה למנויים בלבד
הבנות שעומדות מאחורי הבר הרוסי החדש שכובש את תל אביב 08.08.2014 כתבה זאת זמינה למנויים בלבד
יזם ההיי־טק טורקוט, המנהל בשנים האחרונות את קרן ההון סיכון Maxfield Capital, עלה לישראל ב–1990 מטשקנט שבאוזבקיסטאן וכעבור זמן קצר החל לעבוד ב–IBM ונשלח לארצות הברית. לאחר מכן היה כשנתיים מנכ"ל MySpace Russia וניהל את מחלקת IT בחממה הטכנולוגית סקולקובו, שנוסדה בידי ממשלת רוסיה במטרה ליצור את עמק הסיליקון הרוסי. השניים מיודדים זה כמה שנים ושותפים במועדון "דום 12" במוסקבה ו"קפה רובינשטיין" בסנט פטרבורג.
"בעשורים האחרונים, בזכות חופש התנועה מרוסיה ואליה, החבורה הזאת נהפכה לבינלאומית, רב־לשונית ולא רוסית", אומר בוריסוב כשהוא מתכוון לאינטלקטואלים המרכיבים את הגרעין הקשה של חבריו ולקוחותיו. הוא וטורקוט מדגישים כי ברוסיה, בניגוד לישראל, האליטה האינטלקטואלית והיוצרת מעורבבת עם זו הפיננסית: בנקאים ואוליגרכים שוהים במחיצתם של חוקרי תרבות וספרות ושני הצדדים מרגישים עם זה בנוח. בוריסוב אומר כי בכוונתו להריץ את המקום החדש בתל אביב על פי מתכון שעבד בשבילו בשתי הבירות הרוסיות — פיוז'ן בין הופעות, הרצאות, הקראת שירה, שתייה, אוכל ובעיקר — האנשים הנכונים.
כשנשאל אם אינו רוצה שהמקום החדש בתל אביב יהיה רוסי, השיב בוריסוב: "אני לא רוצה שהוא יהיה אירי. יותר מכל דבר אני פוחד להיהפך לפאב אירי, כמו גם רוסי". טורקוט נחלץ לעזרתו: "איננו רוצים שהמקום יוגדר על פי קריטריון לאומי. אנו רוצים שהוא יוגדר על פי הרמה האינטלקטואלית והתרבותית. אני לא רוצה להשתמש במלה 'אספסוף', אבל זו בעיה של הרבה מקומות פופולריים, שה'הייפ' סביבם מושך..."
[ידיים עלומות בכפפות משי]
Table Talk. ידיים עלומות בכפפות משי מבצבצות מבעד למראות המעטרות את החצר ומושיטות צ'ייסריםתומר אפלבאום
"היית פעם בבר אמריקאי בפריז?" קוטע אותו בוריסוב, "זה דוחה. פאב אירי — דוחה. מקומות רוסיים הם דוחים. אני מכיר כמה ניסיונות להקים מקומות יהודיים במוסקבה — גם זה דוחה. כל ניסיון להתאחד על פי העיקרון הזה דוחה מבחינתי".
"ההבדל הוא בין אותנטיות לזיוף", אומר טורקוט. "אם אני רוצה ללכת למסעדה רוסית בניו יורק, אני הולך למקום קטן של נהגי מוניות. יש שם ארבעה שולחנות, טעים שם מאוד וזול", מוסיף בוריסוב ומסכם: "מקומות עממיים צריכים להיבחן על פי האוכל, האותנטיות המחיר. לא על פי עיקרון השפה".
עם זאת, טורקוט נותן כדוגמה ומודל דווקא את מסעדת "רוסקי סמובר" במנהטן, שבהקמתה השתתפו רקדן הבלט מיכאיל ברישניקוב והמשורר יוסיף ברודסקי. לדבריו, "אנשים לא הלכו לשם מפני שיש שם אוכל רוסי, אלא כי יש שם את ברישניקוב הרוסי, (הסופר) יוז אלשקובסקי ובעקבותיהם גם סופיה לורן ואחרים".
אשר לשפה, בוריסוב אומר תחילה כי רוב האירועים ב"Table Talk" יתקיימו באנגלית וטוען כי הקהל שיבוא לכאן "יהיה דו־לשוני לחלוטין", אך לאחר מכן מודה שסוגיית השפה אכן מעסיקה אותו ואומר כי לא היה רוצה ש"בימי רביעי יהיה אירוע באנגלית, בימי חמישי – בעברית, וכו'".
[בניין]
Table Talk. המשך מודרני של מסורת המטבחים הסובייטייםתומר אפלבאום
בפתיחה אמר אחד הנוכחים: "זוהי הפעם הראשונה שאני מרגיש שאני ופוטין משחקים באותה קבוצה. ככל ששם גרוע יותר, כך טוב יותר כאן". ואכן, למרות היומרה הבינלאומית של בוריסוב, קשה להתעלם מעיתוי הפתיחה של המקום: מאז כיבוש קרים והמשבר הכלכלי שפקד את רוסיה בעקבות הסנקציות ההדדיות בינה לבין מדינות המערב נהפכה ישראל למקום מקלט — זמני או קבוע — לרבים מבני "המעמד היצירתי" של רוסיה, כפי שנהוג לכנותם — משכילים, מצליחים, עם מסורת מבית אבא של שנאה למשטר, שרואים בעצמם אנשי העולם הגדול וחשים שהמצב ברוסיה קרוב לנקודת האל־חזור. כעת האתגר העומד בפני "Table Talk" הוא להמריא בהתבסס על הגרעין הזה אך להצליח לפרוץ את גבולות התרבות, השפה והקשרים הבין־אישיים.
חומסקי ירצה בסקייפ
בוריסוב וטורקוט משבחים את ה"דרייב" של תל אביב ומשווים אותו למקומות כמו ניו יורק וברצלונה. הם מתעקשים שתל אביב היא גורם משיכה לא רק לרוסים, אלא לאינטלקטואלים מכל העולם. "זה אולי באופנה לבקר את ישראל בחוגים האלה, אך הם עדיין נהנים לבוא לכאן", אומר טורקוט.
עם זאת, השניים גם חושבים שדרוש שינוי עמוק בתרבות הבילוי הישראלית־תל אביבית ויוצאים נגד ההפרדה בין מסעדות ובתי קפה ובין הפאבים והמועדונים. "כשחברים שלי מגיעים לכאן מרוסיה", מספר טורקוט, "אנחנו הולכים — את לא תאמיני — למסעדת 'סמרקנד' ליד אבו כביר. כי שם יש אווירה נורמלית לפי אמות המידה שלנו, שם יש ארוחה. אנחנו מתיישבים, לוקחים הרבה אוכל, הרבה שתייה... וכשהגענו למסעדה בשדרות רוטשילד וביקשנו בקבוק וודקה, הם הלכו ולא חזרו חצי שעה. וכשחזרו אמרו: 'אתם יודעים, יש לנו 300 גרם גריי גוס מבקבוק פתוח, ועוד משהו'. בקיצור, מכרו לנו בקבוק וודקה במחיר שערורייתי. אי אפשר למכור בקבוק וודקה ב–1,500 שקל".
[אירוע פתיחת מסעדה טייבל טוק]
אירוע הפתיחה. ההבדל בין אותנטיות לזיוףתומר אפלבאום
אתם בעצם אומרים שיהיו אצלכם משקאות זולים.
"לא", הם מוחים בצוותא. "יהיו לנו אלכוהול במחירים הוגנים, סופיה לורן תגיע, תהיה הרצאה של סטיבן פריי והרצאת סקייפ של נועם חומסקי".
בוריסוב מוסיף כי "האנשים שיופיעו כאן הם דוברים מבריקים, התרגום תמיד הורג את זה והקהל שלהם הוא דו־לשוני. האנגלית היא שפה בינלאומית והיא נהפכה לכזאת גם בעבור הרוסים", אומר בוריסוב. "יש לי כאן חברים מהולנד שחיו ברוסיה, למדו רוסית על בוריה והלכו לאירועים רוסיים, אבל הם חיים כאו שנה ועוד לא הספיקו ללמוד עברית, אז מה, אני אגביל אותם?"
לדברי טורקוט, "לא חסר מקומות של אוליגרכים בעולם — מקומות ש
 
סמואל היקר, כמובן שאני מזדהה עם כל מילה שאתה כותב, וזו

בדיוק הסיבה שלא העליתי בדעתי ללכת למקום הזה למקרא הכתבה שאתה מתייחס אליה. אבל זו בדיוק הפואנטה: הכתבה והמלל לחוד, והמציאות לחוד. בסך הכל, מקום בסדר גמור - כמובן, יחסית לאלטרנטיבות בתל אביב. אם הייתי גר בחיפה, לא הייתי מתייחס בכלל למקומות כאלה... אבל בהחלט מדובר במקום מקצועי מאוד. המשקיע שלו - אותו בוריסוב (אאל"ט) הוא בעלים של מקומות רבים ונחשבים במוסקבה, קראתי ושמעתי טובות על חלק מהם, קראתי פריטים של חלקם בזמנו, מקומות שנשמעים ראויים בהחלט. אם הסולידיות והנינוחות של המקום תישאר לאורך זמן - תהיה זו תוספת חיובית בהחלט למסעדנות התל אביבית... לא בכל עיר יש את מעין הבירה...
 
אם ככה התפרצתי לדלת פתוחה?

זה מקום שפוטין ושאר האוליגרכים של שדות הנפט והגז ירגישו בו בבית,
מזכיר לי לפני כמה שנים צפיתי עם ידידה בחדשות ערב -שבת בערוץ 2 וצולמה שם סצינה מארוע יוקרתי של אוליגארכים בתל-אביב, אם אני זוכר נכון זה היה באולם שנקרא:טראסק בנמל תל אביב,
אז הידידה אמרה שחלום חייה להיות בכזו מסיבה עם כל השמפניות והנצנצים , גברים מחוייטים ונשים עם תיקי פראדה או ג'וצי שמעשנות עם פומית סיגריות דקיקות,
לא גיחכתי על משאלתה, ההיפך אני יכול להבין מאין זה מגיע,

כי לי כמו לשאר "פשוטי-העם" תמיד נחמד ומרים את האגו להסתופף בחברה גבוהה סו קולד,
אז למסיבה חד פעמית כמו שהיתה בטלוויזיה לא הייתי מתנגד ללכת פעם אחת לפני שאמות חחח

אבל משהו בזה בכתבה נקרא לי מתנשא מאוד(אולי אני טועה)
אפרופו יש במפרץ חיפה מועדון דיסקוטק רק לקהל הרוסי שעם הזמן הסלקציה קצת נחלשה, בזמנו רק רוסים זכו להיכנס לפזז שם ולשלם 400 שקלים תבין וטקילין על בקבוק אבסולוט ,

הקהל שם לבוש במיטב האופנה עם כל הפסיליטיס הנדרש ליציאה שכזו,
משום מה בסוף הלילה כל אותם נשים , סוג של "קרולובות"(מלכות )מסיימות את הלילה באיזה צריף מט ליפול בפאתי קרית-ים,
אז הרוסים כמו כל בן אנוש או רובנו לפחות מן הסתם אוהבים ומרגישים נחשבים להיתקל מקרוב בבעלי הון ושררה או באנשי תרבות,
אני אישית מתחבר יותר לאינטלקט ולא לכסף פיסי, נכון שכסף עוזר ונוח יותר להיעזר בו, אבל בתכלס המון דברים בעולם שלנו לשמחתי הם ללא עלות או תמורה,
הפנאי לא נמדד בכסף וככה גם חיי האהבה או הבריאות שלנו,

יש עדיין גברים בגילי שממש מתרגשים מאיזו פרארי או פורש קיאון, עבורי עם כל הצניעות מדובר בלא יותר מאשר חתיכת פח!
אותו רכב שרד והרכב שלי עומדים יחדיו ובצוותא באותם הרמזורים ונתקלים בדרכנו באותם הנהגים,
בקיצור אילן אחרי שחפרתי , בחייאת אילן תזמין אותי פעם למקום הזה של האוליגרכים? חחחחחחחחחחחחחח
שתהיה לך שנה טובה ועם הרבה בריאות
 
למעלה