עורב המגזין
New member
טים ברטון: סוויני טוד – הספר השד מרחוב פליט
ראשית, ההיסטוריה בתחילת המאה התשע-עשרה הופיעו בלונדון "פרסומי פני" (נקראים באנגלית Penny Parts או "פרסומים נוראיים בפני" Penny Dreadful) , מגזינים קטנים בני 8-10 עמודים שהודפסו על נייר זול ופרסמו סיפורים ונובלות בהמשכים, כמו גם חדשות וידיעות מהעיר ומהארץ. המגזינים הזולים הללו היוו אלטרנטיבה נוחה למעמד הפועלים העני על פני הספרים עבי כרס שהיו יקרים מדי ופעמים רבות גם תובעניים מדי בשביל האדם הפשוט. ב1846 הופיעה סדרה בשם "שרשרת הפנינים" (The String of Pearls), ושם הוצג לראשונה הנבל הרוצח סוויני טוד. הוא היה ספר בתקופה שבה מספרות היו מקום מפחיד ממנו ניסו ההמונים להימנע אילו רק יכלו. ספרים לא רק טיפלו בשערותיהם ובזקניהם של הלקוחות, הם גם עקרו שיניים, טיפלו בפצעים, ביצעו כריתות אברים ועוד. העמוד הלבן עם הפסים האדומים שהפך לסמלם של הספרים, סימל כנראה בתחילה את תחבושות הדם הספוגות שהיו מעטרות את הקליינטים המסכנים. על כן לא היה צורך בקפיצת דמיון גדולה בכדי להביא את הספר למעמד של רוצח סדרתי. הסיפור מתרחש בלונדון של 1785 ומספרתו של סוויני טוד ממוקמת ברחוב פליט לצד כנסיית סט.דאסטין, ובשכנות למאפיית הפשטידות של גברת לאבט האלמנה. השניים שנאבקים בעוני ובמחסור רוקמים ביניהם מזימה נוראית: לסוויני טוד יש כיסא ספרים מאוד מיוחד שבהינף ידית מסתובב ומשליך את היושב למרתף עמוק מתחת למספרה. אם הקורבן לא מת מהנפילה, טוד יורד ומסיים את העבודה בעצמו על ידי שיסוף גרונו של הקורבן. אז הוא שודד אותו ועל ידי מחילות תת-קרקעיות שמחברות את המספרה למאפייה של גברת לאבט, הוא מעביר אליה את הגופה והיא מצדה משתמשת בבשר לאפיית פשטידות הבשר שלה, אותן היא מוכרת להמון שלא חושד בדבר. הסיפור המקורי סובב סביב היעלמותו של סגן טונהיל, מלח שנראה לאחרונה במספרתו של סווני טוד. ברשותו הייתה שרשרת פנינים אותה עמד להעניק לנערה ג'והנה בשם מארק אינגסטרי, שגם הוא נעדר. ג'והנה חוקרת את שתי ההיעלמויות, מתחזה לנער והולכת לעבוד עבור טוד. לבסוף היא חושפת את הזוועה ומגלה את אהובה מארק כלוא במרתף שמתחת למספרה, בצד שיירי אדם. כשהאמת נחשפת טוד מרעיל את גברת לאבט והוא עצמו נעצר ונתלה. הסיפור על פי המחזמר בגרסא הנוכחית, סוויני טוד הוא סיפור טרגי רב רבדים ופרשנויות. הוא מתרחש במאה התשע-עשרה ומתחיל ממש כמו הרוזן ממונטה כריסטו. טוד חוזר ללונדון לאחר שברח ממושבת הכלא באוסטרליה, לשם נשלח על לא עוול בכפו על ידי שופט מושחת, השופט טרפין, שחמד את אשתו היפה. חמש-עשרה שנה אחר כך טוד חוזר ללונדון וכשהוא הולך לרחוב פליט, למקום בו הייתה בעבר המספרה שלו, הוא פוגש בגברת לאבט, מוכרת פשטידות ענייה ובלתי מוצלחת. היא מספרת לו שלאחר שהשופט אנס את אשתו היא בלעה רעל, והשופט לקח לעצמו את ילדתם הקטנה, ג'והנה וגידל אותה כבת חסותו. סוויני טוד נשבע לנקום. כשהוא מנסה לעשות זאת ונכשל, הוא מחליט להעניש את כל תושבי העיר בטענה ש"לכולם מגיע למות". כך נפתח מסע הרציחות, ובינתיים העסק של גברת לאבט משגשג כשהיא משתמשת בבשר הקורבנות בפשטידות שלה. כמו סיפורים רבים מסוג זה, הסיפור מכיל בחובו ביקורת חברתית על מצבו הקיומי של האדם והיעדר החמלה. כשטוד מחליט להרוג כמה מתושבי לונדון שהוא רק יכול, הוא מסביר לגברת לאבט ש"לכולם מגיע למות" כי "האדם מתחלק לשני סוגי אנשים – זה שעומד במקומו הראוי וזה שעומד ורגלו בפני חברו". כאילו אנו צופים במחזה מתוך הבחנה זו, כל הדמויות מחולקות בצורה שכזאת. הדמויות הן או רשעות או תמימות לחלוטין, כשהמלח אנטוני והנערה ג'והנה מייצגים את התום ואילו כל יתר דרי העיר, ובייחוד שלושת הדמויות הראשיות שלנו, טוד, גברת לאבט והשופט, מייצגים את השחיתות. בטרגדיה מסוג זה לא ניתן להצביע על אשם אחד ויחיד ולומר שהוא זה שגרם לכל הרוע. זה נכון שזה מפתה לומר שזו אשמת השופט, אך טוד יכול היה שלא לרצוח עוברי אורח תמימים כדי להשביע רעבונו לנקמה, גברת לאבט יכלה שלא לנצל את המצב בצורה גרוטסקית כל-כך, ותושבי העיר יכלו לעזור לאישתו של טוד ולא לתת לה להיזרק לאנחות. טוד וגברת לאבט פועלים בסופו של דבר מאותן הסיבות שהפעילו גם את השופט. הם מהווים עוד פנים של אותו הרוע. אם מפרקים את התנהגות הדמויות לגורמים, מוצאים שכל חטאיהם הינם חטאים ראשוניים ובסיסיים, ממש עשרת הדברות: גניבה, חמדנות, שקר, רצח. המחזה מעביר ביקורת החברתית על התנהלותה של החברה המערבית של אחרי המהפכה התעשייתית, הרודפת אחרי יצריה. הדבר נגלה לעין ביתר קלות במחזה של ברודווי מאשר בסרט. אולי אחד מהרמזים הבולטים היא העובדה שבכל פעם שטוד הורג מישהו במחזה, משרוקית בית החרושת נשמעת בקולי קולות. יתכן ומדובר באפקט שנועד להגביר את הדרמטיות, אך יש מי שיטען שזוהי איננה מקריות. בית החרושת הינו מקום מנוכר, מקום בו האדם חוזר על פעולה עד שיגעון (כמו בסרט "זמנים מודרניים" של צ'אפלין), מקום בו יש פס יצור שגורם להכול להראות אותו הדבר. מארקס כתב במניפסט הקומוניסטי שלו על "תחושת הניכור" שיוצרת התעשייה. כך גם פועל הרוצח בסיפור שלנו. לו יש פס יצור של לקוחות שנראים בעיניו אותו הדבר, אשמים כולם באותם החטאים, וכולם מגיעים לסוף זהה וממש באופן תעשייתי מובלים במעין מגלשה אל המרתף, שם הם נטבחים והופכים להיות מצרכים לעשיית הפשטידות של גברת לאבט. השימוש שלה בבשר הקורבנות נובע מלכתחילה ממציאות קשה בה למעמד העוני ולמעמד הביניים אין יכולת לקנות בשר בגלל מחירו. כמו שטוד ולאבט שרים במהלך המחזה, "כלל העולם הוא שאלה שמתחת משרתים את אלו שמעל. כמה מספק לדעת שפעם אחת אלו שמעל ישרתו את אלו שמתחת". הבדלים בין הסרט למחזה כשהוליווד מעבדת מחזה אין זה מן הנמנע שדברים מסוימים יאבדו ממנו. הסיבה כנראה נעוצה ברצון של האולפנים להגיע לקהל רחב ככל שניתן. במקרה של סוויני טוד נראה כאילו המפיקים החליטו לפשט את העיבודים המוזיקליים כדי לעשותו נגיש יותר לקהל שלא מורגל באופרות ומחזות זמר. כך למשל המקהלה היוונית נעדרת לחלוטין מהסרט ורוב השירים קוצרו. שירים שבהם היה ריבוי של קולות בגרסת הבמה מופיעים בסרט כשירי סולו או דואטים, ושירים רבים הושמטו לגמרי. גם הבחירה בצוות השחקנים נבעה כנראה ממניעים כלכליים יותר מאשר אומנותיים. ג'וני דפ משחק את התפקיד הראשי ולמעשה היה השחקן היחיד שלא היה צריך לעבור מבחן בד. הבחירה בדפ בוודאי נבעה מהרצון בפרצוף מוכר שמדבר לצעירים שיופיע על פוסטר הקידום של הסרט. דפ הוא שחקן מחונן לכל הדעות, אך את תפקידו של סוויני טוד משחק באופן מסורתי אדם מבוגר יותר, נאה פחות ובעל קול בס-בריטון. נראה שההפקה עשתה החלטה מחושבת למשוך את הסרט מכיוון האופרה לכיוון עממי יותר. יש בזה חן מסוים, קשה להכחיש זאת, אך כשמקשיבים להקלטות המקוריות של המחזה רואים בנקל את ההבדלים. גם בחירתה של הלנה בונהם קרטר כגברת לאבט משקפת את אותו המהלך. מי שאהב אותה כמרלה ב"מועדון קרב", ישמח לראות אותה שוב. לקרטר קול יפהפה והיא יודעת להשתמש בו, ועל פי הדיווחים אושרה באופן אישי על ידי סונדהיים, אבל משהו באותנטיות של הדמות קצת אובד. קשה לשחק דמות מורכבת כמו גברת לאבט, דמות שאמורה לתת לנו הרגשת אי-נוחות של אישה מסוכנת, מבלי שבאמת נצליח לומר בוודאות מדוע. אנג'לה לנסברי, המוכרת בדרך כלל מתוך הסדרה "רצח במשיכת קולמוס" עשתה זאת באופן עילאי בגרסה המקורית של המחזה. מצויידת במבטא קוקני ובקול נעים לרגעים וקופצני וצווחני באחרים, היא נתנה לגברת לאבט חיים וממשות. (המשך...) הכתבה לקוחה ומופיעה במלואה באתר "עורב המגזין" - פורטל ישראלי לאימה ופנטזיה אפלה www.orev-mag.co.il
ראשית, ההיסטוריה בתחילת המאה התשע-עשרה הופיעו בלונדון "פרסומי פני" (נקראים באנגלית Penny Parts או "פרסומים נוראיים בפני" Penny Dreadful) , מגזינים קטנים בני 8-10 עמודים שהודפסו על נייר זול ופרסמו סיפורים ונובלות בהמשכים, כמו גם חדשות וידיעות מהעיר ומהארץ. המגזינים הזולים הללו היוו אלטרנטיבה נוחה למעמד הפועלים העני על פני הספרים עבי כרס שהיו יקרים מדי ופעמים רבות גם תובעניים מדי בשביל האדם הפשוט. ב1846 הופיעה סדרה בשם "שרשרת הפנינים" (The String of Pearls), ושם הוצג לראשונה הנבל הרוצח סוויני טוד. הוא היה ספר בתקופה שבה מספרות היו מקום מפחיד ממנו ניסו ההמונים להימנע אילו רק יכלו. ספרים לא רק טיפלו בשערותיהם ובזקניהם של הלקוחות, הם גם עקרו שיניים, טיפלו בפצעים, ביצעו כריתות אברים ועוד. העמוד הלבן עם הפסים האדומים שהפך לסמלם של הספרים, סימל כנראה בתחילה את תחבושות הדם הספוגות שהיו מעטרות את הקליינטים המסכנים. על כן לא היה צורך בקפיצת דמיון גדולה בכדי להביא את הספר למעמד של רוצח סדרתי. הסיפור מתרחש בלונדון של 1785 ומספרתו של סוויני טוד ממוקמת ברחוב פליט לצד כנסיית סט.דאסטין, ובשכנות למאפיית הפשטידות של גברת לאבט האלמנה. השניים שנאבקים בעוני ובמחסור רוקמים ביניהם מזימה נוראית: לסוויני טוד יש כיסא ספרים מאוד מיוחד שבהינף ידית מסתובב ומשליך את היושב למרתף עמוק מתחת למספרה. אם הקורבן לא מת מהנפילה, טוד יורד ומסיים את העבודה בעצמו על ידי שיסוף גרונו של הקורבן. אז הוא שודד אותו ועל ידי מחילות תת-קרקעיות שמחברות את המספרה למאפייה של גברת לאבט, הוא מעביר אליה את הגופה והיא מצדה משתמשת בבשר לאפיית פשטידות הבשר שלה, אותן היא מוכרת להמון שלא חושד בדבר. הסיפור המקורי סובב סביב היעלמותו של סגן טונהיל, מלח שנראה לאחרונה במספרתו של סווני טוד. ברשותו הייתה שרשרת פנינים אותה עמד להעניק לנערה ג'והנה בשם מארק אינגסטרי, שגם הוא נעדר. ג'והנה חוקרת את שתי ההיעלמויות, מתחזה לנער והולכת לעבוד עבור טוד. לבסוף היא חושפת את הזוועה ומגלה את אהובה מארק כלוא במרתף שמתחת למספרה, בצד שיירי אדם. כשהאמת נחשפת טוד מרעיל את גברת לאבט והוא עצמו נעצר ונתלה. הסיפור על פי המחזמר בגרסא הנוכחית, סוויני טוד הוא סיפור טרגי רב רבדים ופרשנויות. הוא מתרחש במאה התשע-עשרה ומתחיל ממש כמו הרוזן ממונטה כריסטו. טוד חוזר ללונדון לאחר שברח ממושבת הכלא באוסטרליה, לשם נשלח על לא עוול בכפו על ידי שופט מושחת, השופט טרפין, שחמד את אשתו היפה. חמש-עשרה שנה אחר כך טוד חוזר ללונדון וכשהוא הולך לרחוב פליט, למקום בו הייתה בעבר המספרה שלו, הוא פוגש בגברת לאבט, מוכרת פשטידות ענייה ובלתי מוצלחת. היא מספרת לו שלאחר שהשופט אנס את אשתו היא בלעה רעל, והשופט לקח לעצמו את ילדתם הקטנה, ג'והנה וגידל אותה כבת חסותו. סוויני טוד נשבע לנקום. כשהוא מנסה לעשות זאת ונכשל, הוא מחליט להעניש את כל תושבי העיר בטענה ש"לכולם מגיע למות". כך נפתח מסע הרציחות, ובינתיים העסק של גברת לאבט משגשג כשהיא משתמשת בבשר הקורבנות בפשטידות שלה. כמו סיפורים רבים מסוג זה, הסיפור מכיל בחובו ביקורת חברתית על מצבו הקיומי של האדם והיעדר החמלה. כשטוד מחליט להרוג כמה מתושבי לונדון שהוא רק יכול, הוא מסביר לגברת לאבט ש"לכולם מגיע למות" כי "האדם מתחלק לשני סוגי אנשים – זה שעומד במקומו הראוי וזה שעומד ורגלו בפני חברו". כאילו אנו צופים במחזה מתוך הבחנה זו, כל הדמויות מחולקות בצורה שכזאת. הדמויות הן או רשעות או תמימות לחלוטין, כשהמלח אנטוני והנערה ג'והנה מייצגים את התום ואילו כל יתר דרי העיר, ובייחוד שלושת הדמויות הראשיות שלנו, טוד, גברת לאבט והשופט, מייצגים את השחיתות. בטרגדיה מסוג זה לא ניתן להצביע על אשם אחד ויחיד ולומר שהוא זה שגרם לכל הרוע. זה נכון שזה מפתה לומר שזו אשמת השופט, אך טוד יכול היה שלא לרצוח עוברי אורח תמימים כדי להשביע רעבונו לנקמה, גברת לאבט יכלה שלא לנצל את המצב בצורה גרוטסקית כל-כך, ותושבי העיר יכלו לעזור לאישתו של טוד ולא לתת לה להיזרק לאנחות. טוד וגברת לאבט פועלים בסופו של דבר מאותן הסיבות שהפעילו גם את השופט. הם מהווים עוד פנים של אותו הרוע. אם מפרקים את התנהגות הדמויות לגורמים, מוצאים שכל חטאיהם הינם חטאים ראשוניים ובסיסיים, ממש עשרת הדברות: גניבה, חמדנות, שקר, רצח. המחזה מעביר ביקורת החברתית על התנהלותה של החברה המערבית של אחרי המהפכה התעשייתית, הרודפת אחרי יצריה. הדבר נגלה לעין ביתר קלות במחזה של ברודווי מאשר בסרט. אולי אחד מהרמזים הבולטים היא העובדה שבכל פעם שטוד הורג מישהו במחזה, משרוקית בית החרושת נשמעת בקולי קולות. יתכן ומדובר באפקט שנועד להגביר את הדרמטיות, אך יש מי שיטען שזוהי איננה מקריות. בית החרושת הינו מקום מנוכר, מקום בו האדם חוזר על פעולה עד שיגעון (כמו בסרט "זמנים מודרניים" של צ'אפלין), מקום בו יש פס יצור שגורם להכול להראות אותו הדבר. מארקס כתב במניפסט הקומוניסטי שלו על "תחושת הניכור" שיוצרת התעשייה. כך גם פועל הרוצח בסיפור שלנו. לו יש פס יצור של לקוחות שנראים בעיניו אותו הדבר, אשמים כולם באותם החטאים, וכולם מגיעים לסוף זהה וממש באופן תעשייתי מובלים במעין מגלשה אל המרתף, שם הם נטבחים והופכים להיות מצרכים לעשיית הפשטידות של גברת לאבט. השימוש שלה בבשר הקורבנות נובע מלכתחילה ממציאות קשה בה למעמד העוני ולמעמד הביניים אין יכולת לקנות בשר בגלל מחירו. כמו שטוד ולאבט שרים במהלך המחזה, "כלל העולם הוא שאלה שמתחת משרתים את אלו שמעל. כמה מספק לדעת שפעם אחת אלו שמעל ישרתו את אלו שמתחת". הבדלים בין הסרט למחזה כשהוליווד מעבדת מחזה אין זה מן הנמנע שדברים מסוימים יאבדו ממנו. הסיבה כנראה נעוצה ברצון של האולפנים להגיע לקהל רחב ככל שניתן. במקרה של סוויני טוד נראה כאילו המפיקים החליטו לפשט את העיבודים המוזיקליים כדי לעשותו נגיש יותר לקהל שלא מורגל באופרות ומחזות זמר. כך למשל המקהלה היוונית נעדרת לחלוטין מהסרט ורוב השירים קוצרו. שירים שבהם היה ריבוי של קולות בגרסת הבמה מופיעים בסרט כשירי סולו או דואטים, ושירים רבים הושמטו לגמרי. גם הבחירה בצוות השחקנים נבעה כנראה ממניעים כלכליים יותר מאשר אומנותיים. ג'וני דפ משחק את התפקיד הראשי ולמעשה היה השחקן היחיד שלא היה צריך לעבור מבחן בד. הבחירה בדפ בוודאי נבעה מהרצון בפרצוף מוכר שמדבר לצעירים שיופיע על פוסטר הקידום של הסרט. דפ הוא שחקן מחונן לכל הדעות, אך את תפקידו של סוויני טוד משחק באופן מסורתי אדם מבוגר יותר, נאה פחות ובעל קול בס-בריטון. נראה שההפקה עשתה החלטה מחושבת למשוך את הסרט מכיוון האופרה לכיוון עממי יותר. יש בזה חן מסוים, קשה להכחיש זאת, אך כשמקשיבים להקלטות המקוריות של המחזה רואים בנקל את ההבדלים. גם בחירתה של הלנה בונהם קרטר כגברת לאבט משקפת את אותו המהלך. מי שאהב אותה כמרלה ב"מועדון קרב", ישמח לראות אותה שוב. לקרטר קול יפהפה והיא יודעת להשתמש בו, ועל פי הדיווחים אושרה באופן אישי על ידי סונדהיים, אבל משהו באותנטיות של הדמות קצת אובד. קשה לשחק דמות מורכבת כמו גברת לאבט, דמות שאמורה לתת לנו הרגשת אי-נוחות של אישה מסוכנת, מבלי שבאמת נצליח לומר בוודאות מדוע. אנג'לה לנסברי, המוכרת בדרך כלל מתוך הסדרה "רצח במשיכת קולמוס" עשתה זאת באופן עילאי בגרסה המקורית של המחזה. מצויידת במבטא קוקני ובקול נעים לרגעים וקופצני וצווחני באחרים, היא נתנה לגברת לאבט חיים וממשות. (המשך...) הכתבה לקוחה ומופיעה במלואה באתר "עורב המגזין" - פורטל ישראלי לאימה ופנטזיה אפלה www.orev-mag.co.il