טיסה במטוס ה WACO הדו כנפי
בטיול הטיסה האחרון שעשיתי בארה"ב, ליוויתי טייס בשם נתי, לטיול בניו אינגלנד שזורת האגמים ובתי הנופש על איים קטנים... ביום הראשון בו יצאנו לטייל, התחלנו לטוס צפון מזרחה מוושינגטון לכיוון Upstate New York , אשר מהווה אצלי יעד מועדף לטיסות, עקב הנוף המגוון שניתן למצוא בה. לאחר מסע קניות קצר בחנות הטייסים בשדה התעופה בלנקסטר, וירג´יניה, נתתי לנתי כיוון כללי לטיסה וחיפשתי מנחת קטן בו נוכל להתאמן בנהלי הצטרפות וב Touch & Go . אני אוהב לחפש את המקומות הקטנים בעלי המסלולים הקצרים והצרים, כדי שיהיה גם מעניין ואתגרי. במאמר מוסגר - אני מדרג את היופי של שדה ע"פ המרחק ממנו ניתן לזהותו. הסבר: אני שם מנחת על ה GPS וטס לכיוונו. ככל שאני מתקשה יותר לזהות את המנחת, כך הוא יהיה יפה יותר... מדוע, תשאלו? אם קשה לזהותו, סימן שהוא קטן, ו/או מוקף עצים ו/או שדה דשא וכו´. שיטה מוזרה - אבל שיטה שעובדת! בקיצור - נחזור לסיפור העיקרי. מצאתי את המנחת הקטן שב Kutztown ואליו כיוונו את הססנה הנאמנה שלנו. נתי נכנס יפה להקפה ונחת על המסלול הקצר, אותו חצה מסלול דשא. החלטנו לא לבצע טאץ´ אנד גו, עקב אובר שוט קטן שהיינו בו ולעצור. עם העצירה ליד המשרד הקטן במנחת, ראיתי את השלט היפה מכל: "Bi-Plane Rides" (סבבים במטוס דו כנפי). מיד התפשט חיוך גדול על שפתי והכרחתי את נתי לעצור בחנייה הקטנה שליד המשרד. תוך דקה מרגע הכיבוי, כבר ידעתי שאת הסבב על מטוס ה WACO היפהפה שעמד לידינו - אני עושה! למזלי - לא היה קשה לשכנע את נתי להצטרף אלי, ולמרבה הפליאה, נוכחנו לדעת שניתן להושיב את שנינו במושב הקדמי של המטוס, כשהסטיק מפורק. צעדנו לעבר הטייס, כבן 65 , אשר הראה לנו בהתרגשות לא מבוטלת את הבייבי שלו, עליו הוא טס כבר שנים רבות. הוא ליטף את מדחף המטוס בעודו מסביר כי מדחף עץ כזה כבר לא מיוצר וצריך להוציא 20,000 דולר, כדי להשיג מדחף שכזה והאריך בהסברים על העלות הגדולה של שימור מטוס שכזה. אני כבר לא יכולתי להתאפק וצעדתי לכיוון תא הטייס הפתוח. אני התישבתי ראשון , ולצידי נדחק נתי (ומי שמכיר אותי יודע שאני לא קטן במיוחד...). שמנו עלינו אושניות וקול המנוע המטרטר רק האיץ אצלי את זרימת האדרנלין. רמזתי לטייסנו הנאמן כי אשמח לבצע כמה "תרגילים" , אך לצערי הובהר לי שאין ביטוח לאירובטיקה על מטוס זה בטיסה מסחרית (דרך אגב, נתי נשם לרווחה לשמע משפט זה). בעודנו מסיעים ב - S ´ים לכיוון מסלול הדשא, ניגנה באוזנינו מנגינת ג´אז משנות ה 30, שבעל המטוס דאג להשמיע היישר לתוך האוזניות. וכך, לצלילי ה Big Band , המראנו אל על. קשה לתאר את ההרגשה של לראות נוף בטיסה ללא חלון (וחברינו טייסי הדריפטרים למיניהם יוכלו להעיד על כך) והרעש ושתי הכנפיים הפרושות ממעל רק מוסיפים להנאה. הטיסה נעתשה מעל לחוות עם שטחי מרעה רחבי ידיים כשהירוק שולט בכל. במקום אוירובטיקה, ירדנו ליעף נמוך ומהיר מעל המנחת, כשאנו מטפסים מעלה בחדות בסופו ומשקיפים על העיירה הקטנה מתחתינו באופן בלתי אמצעי. עוד כמה דקות באויר והמטוס ירד לנחיתה על הדשא במנחת. נכון שלא הטסתי ונכון שלא היתה אוירובטיקה, אך זה היה דו כנפי עתיק, עם טייס עתיק לא פחות מעל נוף לא רגיל. אני את היום שלי עשיתי...
בטיול הטיסה האחרון שעשיתי בארה"ב, ליוויתי טייס בשם נתי, לטיול בניו אינגלנד שזורת האגמים ובתי הנופש על איים קטנים... ביום הראשון בו יצאנו לטייל, התחלנו לטוס צפון מזרחה מוושינגטון לכיוון Upstate New York , אשר מהווה אצלי יעד מועדף לטיסות, עקב הנוף המגוון שניתן למצוא בה. לאחר מסע קניות קצר בחנות הטייסים בשדה התעופה בלנקסטר, וירג´יניה, נתתי לנתי כיוון כללי לטיסה וחיפשתי מנחת קטן בו נוכל להתאמן בנהלי הצטרפות וב Touch & Go . אני אוהב לחפש את המקומות הקטנים בעלי המסלולים הקצרים והצרים, כדי שיהיה גם מעניין ואתגרי. במאמר מוסגר - אני מדרג את היופי של שדה ע"פ המרחק ממנו ניתן לזהותו. הסבר: אני שם מנחת על ה GPS וטס לכיוונו. ככל שאני מתקשה יותר לזהות את המנחת, כך הוא יהיה יפה יותר... מדוע, תשאלו? אם קשה לזהותו, סימן שהוא קטן, ו/או מוקף עצים ו/או שדה דשא וכו´. שיטה מוזרה - אבל שיטה שעובדת! בקיצור - נחזור לסיפור העיקרי. מצאתי את המנחת הקטן שב Kutztown ואליו כיוונו את הססנה הנאמנה שלנו. נתי נכנס יפה להקפה ונחת על המסלול הקצר, אותו חצה מסלול דשא. החלטנו לא לבצע טאץ´ אנד גו, עקב אובר שוט קטן שהיינו בו ולעצור. עם העצירה ליד המשרד הקטן במנחת, ראיתי את השלט היפה מכל: "Bi-Plane Rides" (סבבים במטוס דו כנפי). מיד התפשט חיוך גדול על שפתי והכרחתי את נתי לעצור בחנייה הקטנה שליד המשרד. תוך דקה מרגע הכיבוי, כבר ידעתי שאת הסבב על מטוס ה WACO היפהפה שעמד לידינו - אני עושה! למזלי - לא היה קשה לשכנע את נתי להצטרף אלי, ולמרבה הפליאה, נוכחנו לדעת שניתן להושיב את שנינו במושב הקדמי של המטוס, כשהסטיק מפורק. צעדנו לעבר הטייס, כבן 65 , אשר הראה לנו בהתרגשות לא מבוטלת את הבייבי שלו, עליו הוא טס כבר שנים רבות. הוא ליטף את מדחף המטוס בעודו מסביר כי מדחף עץ כזה כבר לא מיוצר וצריך להוציא 20,000 דולר, כדי להשיג מדחף שכזה והאריך בהסברים על העלות הגדולה של שימור מטוס שכזה. אני כבר לא יכולתי להתאפק וצעדתי לכיוון תא הטייס הפתוח. אני התישבתי ראשון , ולצידי נדחק נתי (ומי שמכיר אותי יודע שאני לא קטן במיוחד...). שמנו עלינו אושניות וקול המנוע המטרטר רק האיץ אצלי את זרימת האדרנלין. רמזתי לטייסנו הנאמן כי אשמח לבצע כמה "תרגילים" , אך לצערי הובהר לי שאין ביטוח לאירובטיקה על מטוס זה בטיסה מסחרית (דרך אגב, נתי נשם לרווחה לשמע משפט זה). בעודנו מסיעים ב - S ´ים לכיוון מסלול הדשא, ניגנה באוזנינו מנגינת ג´אז משנות ה 30, שבעל המטוס דאג להשמיע היישר לתוך האוזניות. וכך, לצלילי ה Big Band , המראנו אל על. קשה לתאר את ההרגשה של לראות נוף בטיסה ללא חלון (וחברינו טייסי הדריפטרים למיניהם יוכלו להעיד על כך) והרעש ושתי הכנפיים הפרושות ממעל רק מוסיפים להנאה. הטיסה נעתשה מעל לחוות עם שטחי מרעה רחבי ידיים כשהירוק שולט בכל. במקום אוירובטיקה, ירדנו ליעף נמוך ומהיר מעל המנחת, כשאנו מטפסים מעלה בחדות בסופו ומשקיפים על העיירה הקטנה מתחתינו באופן בלתי אמצעי. עוד כמה דקות באויר והמטוס ירד לנחיתה על הדשא במנחת. נכון שלא הטסתי ונכון שלא היתה אוירובטיקה, אך זה היה דו כנפי עתיק, עם טייס עתיק לא פחות מעל נוף לא רגיל. אני את היום שלי עשיתי...
צור: