ברמת ה"טריקים" אתה אומר שטאבלט יכול לעזור
גם אם אתם מנסים "לגמול" אותו מזה, אולי בנסיבות האלה
שווה לכם לאפשר לו לצפות בתכניות האהובות עליו.
בעיניי זה עדיף פי כמה על כדור שינה...
מבינה שאתה לחוץ ורוצה רק "לעבור את זה בשלום"
אבל מנסיוני, דוקא הרגעים המאתגרים
נותנים לילד ולנו ההורים הזדמנות ללמוד משהו, לצמוח.
אם אפשר להתגבר על הפחד מהם ולהתמודד איתם בעיניים פקוחות,
זה עדיף לילד וגם להורים, וגם לקשר ביניהם.
 
חוזרת שוב לשאלת הסיבה העמוקה שגורמת לו לאקלל-
באילו נסיבות הוא נוטה להכנס ל"פאזה" הזאת?
נראה לך שמדובר במצבים מעוררי חרדה מבחינתו?
אם כן, יתכן שהכנה מראש, כגון בעזרת ספר/סרטון/שיחה
מסוג הקישור שהעברתי קודם (מניחה שגרמנית היא אחת משתי השפות שלו)
יכולה להפחית חרדה, וכתוצאה מכך להפחית אקולליה.
 
אגב, אקולליה- מה שאנשי המקצוע מכנים "דיבור חזרתי לא תקשורתי".
הם מבחינים בין אקולליה מיידית
(מבוגר:חמודי, אתה רוצה תפוח?
א"ס קטן: תפוח)
לאקולליה מאוחרת, שזה מה שתיארת אצל בנך.
 
לעניות דעתי הם מפספסים...
אקולליה היא סוג של הדהוד.
היא עשויה להיות תקשורתית- לפעמים היא הדרך של הא"ס לבטא משהו
או להתחבר למשהו/מישהו
עשויה להיות חלק מתהליך העיבוד שלו את הסביבה,
חלק מהחוויה שלו את הסביבה- לתת לה להכנס אליו ולצאת מתוכו,
אולי בעיניי מישהו זה לא ממש תקשורתי
(בעיניי גם זו תקשורת, לא ברמת הפינג-פונג המיידית המקובלת,
אלא ברמה עמוקה של להתחבר)
אבל מי קבע שדיבור חייב לעולם לשמש לתקשורת?
ועשויה להיות דרך להתמודד, למשל עם חרדה מעולם שנחווה ככאוטי,
לא מוכר, מאיים, ע"י "קריאה" למוכר, הידוע, החביב, להיות נוכח, להיות כאן, להגן.
