טיסה נעימה
השבוע טסתי לאילת. בדרך לשם, מישהי במטוס לא הרגישה טוב. היא ישבה מאחורה ככה שלא ראיתי אותה, אבל שמעתי אנשים קוראים לדייל. הבנתי שהיא טופלה והכל בסדר. כשמהטוס נחת התחלנו ללכת לכיוון היציאה. פתאום, האישה שעמדה לפניי הסתובבה אלי ונתנה לי מבט של: ``תעזרי לי בבקשה...``. הספקתי לשאול אותה מה קרה ואז... היא התעלפה ישר לזרועותיי. קראתי לדייל, הזמינו אמבולנס ונשארתי שם עד שחיפפו אותנו מהמטוס. חשבתי עליה במהלך החופש שלי. תהיתי מה איתה. כשחזרתי סיפרתי את הסיפור לכמה אנשים. היום בערב, פתאום טלפון. האיש שלי העביר לי את השפופ` במבט מלא סימני שאלה, שאמר שאין לו מושג מי זה. עניתי. אומר לי מישהו: שלום, זה הבעל של רבקה. (מי זאת רבקה, לעזאזל?) זאת שהצלת במטוס. הייתי בדילמה. מצד אחד נראה לי שקוף שמישהו עובד עלי. מצד שני, אולי זה אמיתי... לא נעים לצחוק. אבל לא התאפקתי. צחקתי. הוא נשמע קצת נעלב. למה את צוחקת, הוא שאל אותי. אמרתי: לא, לא, יש פה משהו בטלויזיה שמצחיק אותי. הוא אמר שהם מאוד מודים לי ורוצים לקנות לי משהו כדי להביע את תודתם. עכשיו כבר נקרעתי מצחוק. ועדיין... הדילמה הזאת. אמרתי: אין צורך, תהיו בריאים, ונפרדתי ממנו. כשסגרתי את הטלפון, היה לי ברור שמישהו עבד עלי. הוא אמר שהם קיבלו את הטלפון מארקיע. איזה שטויות. מי ידע בכלל מי אני שם במטוס. וחוץ מזה, איזה הצלתי אותה ואיזה נעליים. רק היוויתי למענה משטח נוח ליפול עליו... אחרי שתי דקות צלצל הפלאפון של אישי. לפי המבטים שלו הבנתי שמדובר בהמשך של המתיחה. הוא מלמל כל מיני דברים לא מובנים. כשסגר אמר לי שזאת הייתה ``רבקה`` בכבודה ובעצמה, שהתקשרה שוב כדי להודות לנו. התקפת הצחוק שאני קיבלתי נשמעה ברחבי גוש דן. מי שניסה לעבוד עלי לא היה כזה גאון... כי הרי האיש שלי בכלל לא היה איתי שם על המטוס... אז מה פתאום מתקשרים אליו, ועוד לפלאפון??? בקיצור... אני מאוד מקווה ש``רבקה`` חשה בטוב... אני בטוח חשה בטוב אחרי הצחוק הבריא שנפל עלי בשישי בערב...
השבוע טסתי לאילת. בדרך לשם, מישהי במטוס לא הרגישה טוב. היא ישבה מאחורה ככה שלא ראיתי אותה, אבל שמעתי אנשים קוראים לדייל. הבנתי שהיא טופלה והכל בסדר. כשמהטוס נחת התחלנו ללכת לכיוון היציאה. פתאום, האישה שעמדה לפניי הסתובבה אלי ונתנה לי מבט של: ``תעזרי לי בבקשה...``. הספקתי לשאול אותה מה קרה ואז... היא התעלפה ישר לזרועותיי. קראתי לדייל, הזמינו אמבולנס ונשארתי שם עד שחיפפו אותנו מהמטוס. חשבתי עליה במהלך החופש שלי. תהיתי מה איתה. כשחזרתי סיפרתי את הסיפור לכמה אנשים. היום בערב, פתאום טלפון. האיש שלי העביר לי את השפופ` במבט מלא סימני שאלה, שאמר שאין לו מושג מי זה. עניתי. אומר לי מישהו: שלום, זה הבעל של רבקה. (מי זאת רבקה, לעזאזל?) זאת שהצלת במטוס. הייתי בדילמה. מצד אחד נראה לי שקוף שמישהו עובד עלי. מצד שני, אולי זה אמיתי... לא נעים לצחוק. אבל לא התאפקתי. צחקתי. הוא נשמע קצת נעלב. למה את צוחקת, הוא שאל אותי. אמרתי: לא, לא, יש פה משהו בטלויזיה שמצחיק אותי. הוא אמר שהם מאוד מודים לי ורוצים לקנות לי משהו כדי להביע את תודתם. עכשיו כבר נקרעתי מצחוק. ועדיין... הדילמה הזאת. אמרתי: אין צורך, תהיו בריאים, ונפרדתי ממנו. כשסגרתי את הטלפון, היה לי ברור שמישהו עבד עלי. הוא אמר שהם קיבלו את הטלפון מארקיע. איזה שטויות. מי ידע בכלל מי אני שם במטוס. וחוץ מזה, איזה הצלתי אותה ואיזה נעליים. רק היוויתי למענה משטח נוח ליפול עליו... אחרי שתי דקות צלצל הפלאפון של אישי. לפי המבטים שלו הבנתי שמדובר בהמשך של המתיחה. הוא מלמל כל מיני דברים לא מובנים. כשסגר אמר לי שזאת הייתה ``רבקה`` בכבודה ובעצמה, שהתקשרה שוב כדי להודות לנו. התקפת הצחוק שאני קיבלתי נשמעה ברחבי גוש דן. מי שניסה לעבוד עלי לא היה כזה גאון... כי הרי האיש שלי בכלל לא היה איתי שם על המטוס... אז מה פתאום מתקשרים אליו, ועוד לפלאפון??? בקיצור... אני מאוד מקווה ש``רבקה`` חשה בטוב... אני בטוח חשה בטוב אחרי הצחוק הבריא שנפל עלי בשישי בערב...