יוסי מיליס
New member
טיסת המבנה של ה´מוני´ וה´קורסאייר´
הקדמה: כמה מחברי הפורום, צור בניהם, בקשו ממני לכתוב מחדש הסיפורים שכתבתי, בעבר הרחוק, בפורום עוד לפני הקודם. אם תהיו שותפים לדעתם (לאחר שתקראו סיפור זה) אשמח לכתוב שוב את שאר הסיפורים. זו היתה הטיסה הראשונה שלי ב´מוני´ לרודוס. המטוס 4X-ARO , היה אז בבעלות ´מונאייר´ (על שמו נקראה החברה) ולמי שלא מכיר, זה מטוס חד מנועי, כנף תחתית, 200 כ"ס, פסיעה משתנה, גלגלים מתקפלים ושיוט בכ- 150 קשר. מטוס זריז מאוד, 4 מושבים ודלת כניסה אחת מעל כנף ימין. הימים הם ימי טרום GPS (בחיי, פעם טסו ללא נווט לוויני) והנווט הינו נווט מכשירים קלאסי (VOR, DME, מפה ושעון). הצוות לטיסה: אנוכי, עבדכם הנאמן, רעייתי, חבר שזה עתה הוציא רשיון טיס (בשלב ההוא, מוסב על 152 בלבד) וחברתו החדשה שהרושם שרצה להשאיר עליה היה הגורם העיקרי לטיסה. באותה תקופה, נוהל היציאה מהארץ דרך שדה דב היה מורכב למדי: לאחר המראה גובה ´800 לכוון דרום עד שמיירטים רדיאל 270 מבן-גוריון ואז, פונים מערבה לכוון נקודת דווח ´DINA´ ומשם בנתיבים מערבה. מטבע הדברים, ההכנות לטיסה היו יסודיות: סימון מפות, חיתוכים, קווי סחיפה, סימוני זמנים, בקיצור המפה נראתה כמו המפה שהכנתם למבחן הנווט. לרודוס, זו טיסה ארוכה למדי מעל הים (425 מייל ימי) וותיקים הזהירו אותי שאני חייב לבצע את הטיסה באופן מדוייק ביותר, לוודא בדיוק מירבי סחיפות רוח מאחר ויש קטע ארוך, מעל שעה טיסה, שבו לא קולטים VOR, לא קולטים קשר (לא עם ניקוסיה ולא עם אתונה), אתה לעצמך במרחבי הים התיכון, כחול מלמעלה וכחול מלמטה. בטרמינל של שדה דב הצטיידנו בסנדוויצים, ופלות ועוד מיני ממתק, סוף כל סוף מדובר בטיסה של למעלה משלוש וחצי שעות. בהכנה לפני טיסות שכאלו הדגש העיקרי הוא על.."ניקוז", אני מזנב בנוסעים "לייבש" את שלפוחית השתן עד תום, ראו הוזהרתם ! לפני העלייה למטוס אני מסביר על חגורות הבטיחות, סירת ההצלה, חגורות ההצלה בקיצור, מבצע להם את "מופע הפנטומימה" שכה אהוב על דיילות האויר לדורותיהן. שוטר משטרת הגבולות, מחליט הפעם, ללוות אותנו למטוס (נשמע לו קצת מוזר מטוס "שלם" ל-4 בלבד). למרגלות המטוס נזקק השוטר לטיפול החייאה קצר כשמסתבר לו ש"בדבר בקטן הזה" אנחנו טסים לרודוס. הוא נפרד מאיתנו במבט השמור, בדרך כלל, להולכים ללא שוב. מכאן הכל די שגרתי - הנעה, מירשה, הסעה, בדיקות לפני המראה, התיישרות, כח מלא, המטוס שועט קדימה ואני, כהרגלי, קורא בקול: ´גבירותי ורבותי... Show time´. הטיול יוצא לדרך. שום ארועים חריגים לא נרשמו עד שחלפו להן 30 דקות חביבות ועליזות ואז... וכאן בעצם מתחיל הסיפור: ללא התראה מוקדמת, מודיעה לנו החברה החדשה של ידידי היקר שהיא צריכה...פיפי. אני לא יודע אם הייתם פעם בסיטואציה דומה, אבל מרגע זה והילך, לאחר שהיא דווחה על הבעייה, באחת זו הופכת להיות הבעייה שלי. אני ממש נלחץ בשבילה... מה אומר לה...שיש עוד שלוש שעות טיסה לפנינו..שלחזור פרושו קץ הטיול...מה.? בקול רגוע סמכותי ושקט, ששמור עימי למצבי מצוקה קשים, אני אומר לה: תנסי לא לחשוב על זה... עוד מעט נגיע...(ממש אידיוט). חולפות להן עוד 7 דקות ומגיע עידכון מצב מהמושב האחורי...אני לא יכולה להתאפק יותר. כל כושר האלתור של "שוכני המטוס" גוייס לפתרון הבעייה החרומית שנוצרה. לאחר בדיקת כל האמצעים שעומדים לרשותנו הגענו למסקנה שמצבנו עומד להיות מאוד נזיל. לפתע הבליח רעיון (הגניוס היהודי במיטבו): פותחים חבילת וופלים, מוציאים אותם בזהירות משקית הצלופן, וזו שיושבת מאחור לידי רעייתי המזועזעת, תנסה לבצע בה שימוש נאות. בהעדר כל פתרון אחר, נגשים לביצוע. אחסוך מיכם את הצלילים והקולות שעלו מירכתי המטוס ואז, לאחר דקות ספורות, היא מחזיקה, בשאת נפש את שקית הצלופן הגדושה והרטובה, בקצות האצבעות ושואלת: מה עכשיו? נו...באמת...מה עכשיו? ידידי, שחושב שהוא טס ב- 152, לא מהסס, לוקח את השקית, פותח את הדלת שלצידו ומאפשר לה, לשקית להשאב החוצה תוך כדי נתזים עליזים ושובבים של הנוזל הצהבהב. אבל... אנחנו לא ב- 152 והדלת מסרבת להסגר חזרה. במוני הדלת מעוגלת בקצה העליון שלה ומהווה חלק מגג המטוס. זרימת הרוח היא כזו שלא מאפשרת לחלק העליון להסגר ולמעשה לא ניתן לסגור את הדלת בטיסה. הדלת נשארת פתוחה כדי חריץ של 4 ס"מ, הרעש נורא, הרוח שורקת פנימה ואין ספק שלא ניתן לטוס כך עוד 3 שעות. לאחר היסוס קל אני מודיע ל´ניקוסיה קונטרול´ שיש לנו בעייה קטנה, מדגיש - לא חרום, ומבקש ווקטור מכ"מ ישר לפפוס. בצד השני מבקשים להמתין ולאחר שניות ספורות מעבירים אותי לקשר עם מגדל פפוס. תאומים של גובה ואני בדרך לפפוס. במטוס רעש של סופה והגברת הצעירה במבוכה נוראית. בעוד אנו מנסים להרגיע אותה, אני מבחין במטוס קרב בריטי מדגם ´קורסאייר´ שטס לצידי במבנה מכונס. הוא פותח גלגלים ומסמן לי לטוס אחריו. מימי עוד לא ראיתי מטוס אחר טס כל כך קרוב אלי, יכולתי לזהות בברור את הטייס, ממש ראיתי לו את הלבן בעינים. אני קורא בקשר לפפוס ושואל אותם מה הוא רוצה ממני (מטוסי קרב משדרים ב- UHF ולא ב- VHF). תשובה: המתן, אנחנו מבררים. לאחר פחות מדקה אני מקבל הסבר: אתה נמצא בשטח אימונים של הצבא הבריטי. הם באו לראות מי הפולש. אנחנו עכשיו מתאמים איתם את החצייה שלך, מייד הוא ישחרר אותך. עכשיו, דאגה חדשה זוחלת לליבי: הטייס הזה, בטח ילד בן 20, כאשר ירצה לעזוב יפתח מנוע ובהדף הסילון שלו יעיף אותי ואת ה´מוני´ הקטן, בסחרור ספירלי, לממלכת הנשמות האבודות לפגוש את אנטואן דה סנט-אכזופרי והנסיך הקטן שלו. לפני שהספקתי לגבש מה עושים, הוא פשוט התהפך על גבו, קיפל גלגלים כשהוא הפוך ומשך כלפי מטה ב- "ספליט S" מרהיב. לפתע אנחנו שוב לבד בשמים. בבת אחת קראנו כולם...איפה המצלמה...איפה המצלמה...אבל כבר לא היה את מי לצלם. נחתנו בפפוס. על המסלול סגרנו את הדלת והמראנו לדרכנו. אגב, בספר המטוס (הסתבר לאחר מכן) ישנן הנחיות מפורשות כיצד לסגור דלת בטיסה: פותחים את חלון האיורור הקטן שליד הטייס, מנוע לסל"ד נמוך ומבצעים החלקה על כנף ימין. הדלת, פשוט, נסגרת מעצמה. יוסי מיליס
הקדמה: כמה מחברי הפורום, צור בניהם, בקשו ממני לכתוב מחדש הסיפורים שכתבתי, בעבר הרחוק, בפורום עוד לפני הקודם. אם תהיו שותפים לדעתם (לאחר שתקראו סיפור זה) אשמח לכתוב שוב את שאר הסיפורים. זו היתה הטיסה הראשונה שלי ב´מוני´ לרודוס. המטוס 4X-ARO , היה אז בבעלות ´מונאייר´ (על שמו נקראה החברה) ולמי שלא מכיר, זה מטוס חד מנועי, כנף תחתית, 200 כ"ס, פסיעה משתנה, גלגלים מתקפלים ושיוט בכ- 150 קשר. מטוס זריז מאוד, 4 מושבים ודלת כניסה אחת מעל כנף ימין. הימים הם ימי טרום GPS (בחיי, פעם טסו ללא נווט לוויני) והנווט הינו נווט מכשירים קלאסי (VOR, DME, מפה ושעון). הצוות לטיסה: אנוכי, עבדכם הנאמן, רעייתי, חבר שזה עתה הוציא רשיון טיס (בשלב ההוא, מוסב על 152 בלבד) וחברתו החדשה שהרושם שרצה להשאיר עליה היה הגורם העיקרי לטיסה. באותה תקופה, נוהל היציאה מהארץ דרך שדה דב היה מורכב למדי: לאחר המראה גובה ´800 לכוון דרום עד שמיירטים רדיאל 270 מבן-גוריון ואז, פונים מערבה לכוון נקודת דווח ´DINA´ ומשם בנתיבים מערבה. מטבע הדברים, ההכנות לטיסה היו יסודיות: סימון מפות, חיתוכים, קווי סחיפה, סימוני זמנים, בקיצור המפה נראתה כמו המפה שהכנתם למבחן הנווט. לרודוס, זו טיסה ארוכה למדי מעל הים (425 מייל ימי) וותיקים הזהירו אותי שאני חייב לבצע את הטיסה באופן מדוייק ביותר, לוודא בדיוק מירבי סחיפות רוח מאחר ויש קטע ארוך, מעל שעה טיסה, שבו לא קולטים VOR, לא קולטים קשר (לא עם ניקוסיה ולא עם אתונה), אתה לעצמך במרחבי הים התיכון, כחול מלמעלה וכחול מלמטה. בטרמינל של שדה דב הצטיידנו בסנדוויצים, ופלות ועוד מיני ממתק, סוף כל סוף מדובר בטיסה של למעלה משלוש וחצי שעות. בהכנה לפני טיסות שכאלו הדגש העיקרי הוא על.."ניקוז", אני מזנב בנוסעים "לייבש" את שלפוחית השתן עד תום, ראו הוזהרתם ! לפני העלייה למטוס אני מסביר על חגורות הבטיחות, סירת ההצלה, חגורות ההצלה בקיצור, מבצע להם את "מופע הפנטומימה" שכה אהוב על דיילות האויר לדורותיהן. שוטר משטרת הגבולות, מחליט הפעם, ללוות אותנו למטוס (נשמע לו קצת מוזר מטוס "שלם" ל-4 בלבד). למרגלות המטוס נזקק השוטר לטיפול החייאה קצר כשמסתבר לו ש"בדבר בקטן הזה" אנחנו טסים לרודוס. הוא נפרד מאיתנו במבט השמור, בדרך כלל, להולכים ללא שוב. מכאן הכל די שגרתי - הנעה, מירשה, הסעה, בדיקות לפני המראה, התיישרות, כח מלא, המטוס שועט קדימה ואני, כהרגלי, קורא בקול: ´גבירותי ורבותי... Show time´. הטיול יוצא לדרך. שום ארועים חריגים לא נרשמו עד שחלפו להן 30 דקות חביבות ועליזות ואז... וכאן בעצם מתחיל הסיפור: ללא התראה מוקדמת, מודיעה לנו החברה החדשה של ידידי היקר שהיא צריכה...פיפי. אני לא יודע אם הייתם פעם בסיטואציה דומה, אבל מרגע זה והילך, לאחר שהיא דווחה על הבעייה, באחת זו הופכת להיות הבעייה שלי. אני ממש נלחץ בשבילה... מה אומר לה...שיש עוד שלוש שעות טיסה לפנינו..שלחזור פרושו קץ הטיול...מה.? בקול רגוע סמכותי ושקט, ששמור עימי למצבי מצוקה קשים, אני אומר לה: תנסי לא לחשוב על זה... עוד מעט נגיע...(ממש אידיוט). חולפות להן עוד 7 דקות ומגיע עידכון מצב מהמושב האחורי...אני לא יכולה להתאפק יותר. כל כושר האלתור של "שוכני המטוס" גוייס לפתרון הבעייה החרומית שנוצרה. לאחר בדיקת כל האמצעים שעומדים לרשותנו הגענו למסקנה שמצבנו עומד להיות מאוד נזיל. לפתע הבליח רעיון (הגניוס היהודי במיטבו): פותחים חבילת וופלים, מוציאים אותם בזהירות משקית הצלופן, וזו שיושבת מאחור לידי רעייתי המזועזעת, תנסה לבצע בה שימוש נאות. בהעדר כל פתרון אחר, נגשים לביצוע. אחסוך מיכם את הצלילים והקולות שעלו מירכתי המטוס ואז, לאחר דקות ספורות, היא מחזיקה, בשאת נפש את שקית הצלופן הגדושה והרטובה, בקצות האצבעות ושואלת: מה עכשיו? נו...באמת...מה עכשיו? ידידי, שחושב שהוא טס ב- 152, לא מהסס, לוקח את השקית, פותח את הדלת שלצידו ומאפשר לה, לשקית להשאב החוצה תוך כדי נתזים עליזים ושובבים של הנוזל הצהבהב. אבל... אנחנו לא ב- 152 והדלת מסרבת להסגר חזרה. במוני הדלת מעוגלת בקצה העליון שלה ומהווה חלק מגג המטוס. זרימת הרוח היא כזו שלא מאפשרת לחלק העליון להסגר ולמעשה לא ניתן לסגור את הדלת בטיסה. הדלת נשארת פתוחה כדי חריץ של 4 ס"מ, הרעש נורא, הרוח שורקת פנימה ואין ספק שלא ניתן לטוס כך עוד 3 שעות. לאחר היסוס קל אני מודיע ל´ניקוסיה קונטרול´ שיש לנו בעייה קטנה, מדגיש - לא חרום, ומבקש ווקטור מכ"מ ישר לפפוס. בצד השני מבקשים להמתין ולאחר שניות ספורות מעבירים אותי לקשר עם מגדל פפוס. תאומים של גובה ואני בדרך לפפוס. במטוס רעש של סופה והגברת הצעירה במבוכה נוראית. בעוד אנו מנסים להרגיע אותה, אני מבחין במטוס קרב בריטי מדגם ´קורסאייר´ שטס לצידי במבנה מכונס. הוא פותח גלגלים ומסמן לי לטוס אחריו. מימי עוד לא ראיתי מטוס אחר טס כל כך קרוב אלי, יכולתי לזהות בברור את הטייס, ממש ראיתי לו את הלבן בעינים. אני קורא בקשר לפפוס ושואל אותם מה הוא רוצה ממני (מטוסי קרב משדרים ב- UHF ולא ב- VHF). תשובה: המתן, אנחנו מבררים. לאחר פחות מדקה אני מקבל הסבר: אתה נמצא בשטח אימונים של הצבא הבריטי. הם באו לראות מי הפולש. אנחנו עכשיו מתאמים איתם את החצייה שלך, מייד הוא ישחרר אותך. עכשיו, דאגה חדשה זוחלת לליבי: הטייס הזה, בטח ילד בן 20, כאשר ירצה לעזוב יפתח מנוע ובהדף הסילון שלו יעיף אותי ואת ה´מוני´ הקטן, בסחרור ספירלי, לממלכת הנשמות האבודות לפגוש את אנטואן דה סנט-אכזופרי והנסיך הקטן שלו. לפני שהספקתי לגבש מה עושים, הוא פשוט התהפך על גבו, קיפל גלגלים כשהוא הפוך ומשך כלפי מטה ב- "ספליט S" מרהיב. לפתע אנחנו שוב לבד בשמים. בבת אחת קראנו כולם...איפה המצלמה...איפה המצלמה...אבל כבר לא היה את מי לצלם. נחתנו בפפוס. על המסלול סגרנו את הדלת והמראנו לדרכנו. אגב, בספר המטוס (הסתבר לאחר מכן) ישנן הנחיות מפורשות כיצד לסגור דלת בטיסה: פותחים את חלון האיורור הקטן שליד הטייס, מנוע לסל"ד נמוך ומבצעים החלקה על כנף ימין. הדלת, פשוט, נסגרת מעצמה. יוסי מיליס