Wrong Redemption
New member
טיפה באיחור אבל לא משנה
רציתי לכתוב את זה ביום חמישי אבל לא היה לי זמן אז אני כותבת את זה עכשיו. ב-5.4 בידיוק לפני 5 שנים מת ליין סטיילי סולן להקת Alice In Chains ממנת יתר של הרואין וקוקאין. סטיילי היה אחד היוצרים היותר גדולים, הבחור היה פשוט גאון. כמה צפוי, כמה סמלי: סטיילי, שכמעט כל טקסט שכתב מתבסס על חוויות הסמים שלו, והדיכאון שליווה אותו לאורך כמעט כל חייו, מת משימוש מוגזם משני הסמים שאיכלו את רצונו לחיות. סטיילי היה דמות אניגמטית בעולם הרוק, הביוגרפיה שלו לא הייתה ידועה בציבור,ברוב הראיונות לתקשורת הוא השתדל לתת לשותפו לעשייה (ג'רי קנטרל) לדבר. למרות שהיה פרפורמר מעולה, מחוץ לבמה הוא נראה כמו בבואה הפוכה של אישיות הבמה שלו - קר, שקט, נחבא אל הכלים. איש צנום שרוצה שיעזבו אותו בשקט. הוא לא היה קדוש מעונה כמו קורט קוביין, שנשא על כתפיו (בעל כורחו) את קולו של דור שלם. הוא לא היה נציג וירטואלי של "אל סם". הוא היה ליין סטיילי, הבחור הרזה מסיאטל שרצה לשיר. קולו של סטיילי היה יחיד בדורו, ואולי יחיד בכלל. סטיילי התברך בקול שאף-אחד לא יכול לחקות - מריר, צרוד כמו רוטב חמוץ מתוק. הוא יכול היה ללטף אותך ולהעניק לך חיבוק קר שאופף אותך כמו צינת מוות, ושנייה לאחר מכן להרטיט את ליבך עם צרחה קורעת לב. באלבום הבכורה של Alice, הוא קרע את מערכות הסטריאו כשצרח: "We die young", ומייד לאחר מכן, ב-Man In A Box, שאגות ה-"Jesus Christ" הציניות שלו, פתחו את עולם המוזיקה לקול חדש. ואותו קול נדם בשקט, מחוץ לאור הזרקורים, לפני חמש שנים. הטקסטים של סטיילי תמיד עסקו בדיכאון. גם בשירים יותר "אופטימיים" (כמו "Sunshine") אפשר לשמוע את המרירות שלו מהחיים. אפשר להרגיש סוג סמליות, כששומעים ברקע את סטיילי פורט בעדינות על מיתרי גיטרה, בפעם הראשונה בתולדות הלהקה. הלחנים פשוטים, כבדים ואיטיים. משהו שהוא יכול לנגן במצב הנוכחי שלו. "אלוהים, אני רואה אותך מחייך, בטח זה כיף לנצח כל הזמן, אתה בטח גאה שאתה מנצח כל הזמן, ואוסף אמונות ממעשיות... האם אני יכול להיות כמו אלוהיי?" שואל סטיילי ומפנה אצבע מאשימה כלפי האל שאכזב אותו ("God Am"). "היי, הרצון החלש שלכם לא ירפא את ליבה. אני בטוח שזה אוכל אתכם, כן" מפנה סטיילי אצבע מאשימה כלפי משפחתה של אשתו המנוחה, שמתה מסיבוכי סמים שפגעו בליבה. השיר "Sludge Factory" הוא אחד מהטקסטים הכואבים ביותר הנוגעים באדם מכור. בשבע דקות מכשפות סטיילי מסיר את כל ההילה מחומרים ממכרים, כאילו הוא מבקש לתת קונטרה מזוככת לאמנים כמו לו ריד ואקסל רוז, שההצלחה הכבירה שלהם הפכה את הסמים למשהו קסום, חוויה שרוצים לעבור. סטיילי מגיח מהאשפתות ומראה לנו את הצד המכוער של ההתמכרות. ואם זה לא הספיק, הגיעה הופעת האנפלאגד המיתולוגית של Alice In Chains. אותה הופעה, ששוחררה כדיסק וכ-DVD, היא ללא ספק, הופעת האנפלאגד הטובה ביותר של MTV. אותה הופעה הכניסה את Alice למערכות של אנשים שמעולם לא שמעו על גראנג', ולא על מטאל. לא הייתה להקה של כולם. לא משנה שהיא הופיעה עם Metallica במשך כמעט שנתיים (זכורה ההופעה בה הטפילד ניסה להוציא את סטיילי מהסמים כשהכריז מול אלפי אנשים שסטיילי לא חימם אותם כי הוא מחוק מהרואין). Alice הייתה להקה שאוהבים בשקט, בחדר, לבד. האנפלאגד שלהם - אלבום להאזנה בחדר, בחושך. רק אתה והטקסטים הכואבים של סטיילי, שנשמעו חדים יותר מתמיד. ה-DVD מרגש עוד יותר - סטיילי נראה גוסס, לא זז מהכסא, לא מוריד את המשקפיים, חיוור, חולה, כואב, אבל מתוודה בגמגום שזו ההופעה הטובה ביותר שהוא עשה אי פעם. חיוך מריר מלווה את הצפייה בהופעה הזו, אחת האחרונות שלו, הופעה שהיא כולה צוואה מוזיקלית. אין שום תחושת מסחריות באלבומים של Alice. שום דבר לא נעשה בשביל לסחוט עוד כמה סנטים. הקליפים המועטים שלהם לא מציגים להקה לבושה היטב ומסורקת למשעי. הגיחות שלהם לקולנוע לא באו בשביל לחשוף אותם לקהל חדש (Singels, פסקולים שונים). בכל פעם שנתקלת ב-Alice In Chains בתקשורת, הייתה תחושה שאתה רואה אמנים שלא מבקשים לקנות אותך, אלא מבקשים שתאזין. שתחווה. שתבין. הם לא התעסקו בהגדרות: Alice In Chains היו חלק מתנועת הגראנג', אבל לא חלקו איתה מאפיינים רבים - הם לא היו גראנג', הם היו מטאל. הם לא היו מטאל, הם היו רוק. הם לא היו רוק ולא מטאל. הם היו פשוט מוזיקה. השבוע לפני חמש שנים מת אדם שקירב אותנו לצד המכוער של החיים, אבל נתן לנו להרוויח מזה. בכל פעם שאני נזכרת בסטיילי, עולה על פניי חיוך מריר. נכון, לא זכיתי מעולם לראות אותו מופיע, אבל הוא מלווה אותי מאז שאני ילדה. הוא אחת מהדמויות שעזרו לי לעצב את עצמי במרוצת השנים. המוזיקה שלו, הטקסטים שלו, הקול שלו. האלבום שלו עם ההרכב Mad Season. הצרחות שלו בפתיחת Dirt שהוא האלבום הראשון של Alice ששמעתי. הביצועים הקורעים שלו ל-"Rooster", שהוא אחד מהשירים האהובים עליי. בכל פעם שאני שומעת את קולו המדהים של סטיילי, אני רוצה לברוח למקום חשוך, סגור, ולתת לו את מלוא הכבוד שמגיע לו. השבוע, יותר מתמיד. אז בואו כולנו, למשך 5 דקות או טיפה יותר, נלך לחדר נשים ברקע שיר של Alice In Chains נכבה את האור וניזכר בליין סטיילי האיש אשר הביא לנו את הצד המכוער של החיים בצורה כל כך יפה ונוגעת. ליין סטיילי 1968 - 2002. יהי זכרו ברוך
רציתי לכתוב את זה ביום חמישי אבל לא היה לי זמן אז אני כותבת את זה עכשיו. ב-5.4 בידיוק לפני 5 שנים מת ליין סטיילי סולן להקת Alice In Chains ממנת יתר של הרואין וקוקאין. סטיילי היה אחד היוצרים היותר גדולים, הבחור היה פשוט גאון. כמה צפוי, כמה סמלי: סטיילי, שכמעט כל טקסט שכתב מתבסס על חוויות הסמים שלו, והדיכאון שליווה אותו לאורך כמעט כל חייו, מת משימוש מוגזם משני הסמים שאיכלו את רצונו לחיות. סטיילי היה דמות אניגמטית בעולם הרוק, הביוגרפיה שלו לא הייתה ידועה בציבור,ברוב הראיונות לתקשורת הוא השתדל לתת לשותפו לעשייה (ג'רי קנטרל) לדבר. למרות שהיה פרפורמר מעולה, מחוץ לבמה הוא נראה כמו בבואה הפוכה של אישיות הבמה שלו - קר, שקט, נחבא אל הכלים. איש צנום שרוצה שיעזבו אותו בשקט. הוא לא היה קדוש מעונה כמו קורט קוביין, שנשא על כתפיו (בעל כורחו) את קולו של דור שלם. הוא לא היה נציג וירטואלי של "אל סם". הוא היה ליין סטיילי, הבחור הרזה מסיאטל שרצה לשיר. קולו של סטיילי היה יחיד בדורו, ואולי יחיד בכלל. סטיילי התברך בקול שאף-אחד לא יכול לחקות - מריר, צרוד כמו רוטב חמוץ מתוק. הוא יכול היה ללטף אותך ולהעניק לך חיבוק קר שאופף אותך כמו צינת מוות, ושנייה לאחר מכן להרטיט את ליבך עם צרחה קורעת לב. באלבום הבכורה של Alice, הוא קרע את מערכות הסטריאו כשצרח: "We die young", ומייד לאחר מכן, ב-Man In A Box, שאגות ה-"Jesus Christ" הציניות שלו, פתחו את עולם המוזיקה לקול חדש. ואותו קול נדם בשקט, מחוץ לאור הזרקורים, לפני חמש שנים. הטקסטים של סטיילי תמיד עסקו בדיכאון. גם בשירים יותר "אופטימיים" (כמו "Sunshine") אפשר לשמוע את המרירות שלו מהחיים. אפשר להרגיש סוג סמליות, כששומעים ברקע את סטיילי פורט בעדינות על מיתרי גיטרה, בפעם הראשונה בתולדות הלהקה. הלחנים פשוטים, כבדים ואיטיים. משהו שהוא יכול לנגן במצב הנוכחי שלו. "אלוהים, אני רואה אותך מחייך, בטח זה כיף לנצח כל הזמן, אתה בטח גאה שאתה מנצח כל הזמן, ואוסף אמונות ממעשיות... האם אני יכול להיות כמו אלוהיי?" שואל סטיילי ומפנה אצבע מאשימה כלפי האל שאכזב אותו ("God Am"). "היי, הרצון החלש שלכם לא ירפא את ליבה. אני בטוח שזה אוכל אתכם, כן" מפנה סטיילי אצבע מאשימה כלפי משפחתה של אשתו המנוחה, שמתה מסיבוכי סמים שפגעו בליבה. השיר "Sludge Factory" הוא אחד מהטקסטים הכואבים ביותר הנוגעים באדם מכור. בשבע דקות מכשפות סטיילי מסיר את כל ההילה מחומרים ממכרים, כאילו הוא מבקש לתת קונטרה מזוככת לאמנים כמו לו ריד ואקסל רוז, שההצלחה הכבירה שלהם הפכה את הסמים למשהו קסום, חוויה שרוצים לעבור. סטיילי מגיח מהאשפתות ומראה לנו את הצד המכוער של ההתמכרות. ואם זה לא הספיק, הגיעה הופעת האנפלאגד המיתולוגית של Alice In Chains. אותה הופעה, ששוחררה כדיסק וכ-DVD, היא ללא ספק, הופעת האנפלאגד הטובה ביותר של MTV. אותה הופעה הכניסה את Alice למערכות של אנשים שמעולם לא שמעו על גראנג', ולא על מטאל. לא הייתה להקה של כולם. לא משנה שהיא הופיעה עם Metallica במשך כמעט שנתיים (זכורה ההופעה בה הטפילד ניסה להוציא את סטיילי מהסמים כשהכריז מול אלפי אנשים שסטיילי לא חימם אותם כי הוא מחוק מהרואין). Alice הייתה להקה שאוהבים בשקט, בחדר, לבד. האנפלאגד שלהם - אלבום להאזנה בחדר, בחושך. רק אתה והטקסטים הכואבים של סטיילי, שנשמעו חדים יותר מתמיד. ה-DVD מרגש עוד יותר - סטיילי נראה גוסס, לא זז מהכסא, לא מוריד את המשקפיים, חיוור, חולה, כואב, אבל מתוודה בגמגום שזו ההופעה הטובה ביותר שהוא עשה אי פעם. חיוך מריר מלווה את הצפייה בהופעה הזו, אחת האחרונות שלו, הופעה שהיא כולה צוואה מוזיקלית. אין שום תחושת מסחריות באלבומים של Alice. שום דבר לא נעשה בשביל לסחוט עוד כמה סנטים. הקליפים המועטים שלהם לא מציגים להקה לבושה היטב ומסורקת למשעי. הגיחות שלהם לקולנוע לא באו בשביל לחשוף אותם לקהל חדש (Singels, פסקולים שונים). בכל פעם שנתקלת ב-Alice In Chains בתקשורת, הייתה תחושה שאתה רואה אמנים שלא מבקשים לקנות אותך, אלא מבקשים שתאזין. שתחווה. שתבין. הם לא התעסקו בהגדרות: Alice In Chains היו חלק מתנועת הגראנג', אבל לא חלקו איתה מאפיינים רבים - הם לא היו גראנג', הם היו מטאל. הם לא היו מטאל, הם היו רוק. הם לא היו רוק ולא מטאל. הם היו פשוט מוזיקה. השבוע לפני חמש שנים מת אדם שקירב אותנו לצד המכוער של החיים, אבל נתן לנו להרוויח מזה. בכל פעם שאני נזכרת בסטיילי, עולה על פניי חיוך מריר. נכון, לא זכיתי מעולם לראות אותו מופיע, אבל הוא מלווה אותי מאז שאני ילדה. הוא אחת מהדמויות שעזרו לי לעצב את עצמי במרוצת השנים. המוזיקה שלו, הטקסטים שלו, הקול שלו. האלבום שלו עם ההרכב Mad Season. הצרחות שלו בפתיחת Dirt שהוא האלבום הראשון של Alice ששמעתי. הביצועים הקורעים שלו ל-"Rooster", שהוא אחד מהשירים האהובים עליי. בכל פעם שאני שומעת את קולו המדהים של סטיילי, אני רוצה לברוח למקום חשוך, סגור, ולתת לו את מלוא הכבוד שמגיע לו. השבוע, יותר מתמיד. אז בואו כולנו, למשך 5 דקות או טיפה יותר, נלך לחדר נשים ברקע שיר של Alice In Chains נכבה את האור וניזכר בליין סטיילי האיש אשר הביא לנו את הצד המכוער של החיים בצורה כל כך יפה ונוגעת. ליין סטיילי 1968 - 2002. יהי זכרו ברוך
