טיפול זה לא קסם
זה מה שאמרתי לפסיכולוגית שלי היום. בסוף התקשרתי וביקשתי לבוא עוד פעם השבוע (וכבר אני מרגישה שאני צריכה שוב. אולי זה בגלל אירוע מסויים שקרה השבוע שהיקשה עלי ועירבב אותי קצת) ניסיתי להבין למה אני לא מצליחה לדבר על הנושא הזה של חברים. וגם לא מצליחה לחשוב או להרגיש אותו. למה אני לא נותנת לעצמי גישה לשם. אני חסומה. אמרתי לה שלפעמים אני חושבת שאולי אני צריכה להשלים עם המצב איך שהוא. שאף פעם אני לא אוכל להרגיש שיש לי קשרים אמיתיים עם אנשים. שתמיד אני ארגיש לא שייכת, ותמיד אני ארגיש שלא אוהבים אותי מספיק. זה כל כך הולך אתי כל הזמן. אני מביאה את השאלה הזו לכל קשר, כל אדם שאני פוגשת. שזה פשוט משתלט ואני לא מצליחה באמת לראות את הקשר ואת האדם שמולי. זה מה שחשבתי באוטובוס בדרך אליה. שאולי עדיף שאני אשלים עם זה שאני אאלץ לחיות ככה כל החיים שלי. בחסר כזה. שתמיד אני אצטרך לעשות את עצמי. להרגיש שכל הקשרים שלי הם רק 'על בערך' ולא אמיתיים. שאף אחד לא יהיה שם בשבילי כשאני אצטרך. כי טיפול זה לא קסם. ואם עד עכשו אני עדיין באותו מצב ומרגישה אותו דבר, למה שזה ישתנה?. התקדמתי מאוד בטיפול, אני מרגישה שהתקדמתי. אבל גם נשארתי במקום מהבחינה הזו. והריק הזה גדול מדי בשבילי. זה כבר היה סוף הפגישה כשאמרתי לה את זה. היא אמרה שלרצות קשר שאני ארגיש שהוא אמיתי זה כל כך בסיסי וכל כך מגיע לכל אדם. ושבתוך הטיפול נמצא גם הקשר בינינו, ביני לבינה. לא הבנתי מה הקשר, ואמרתי לה את זה. והיא אמרה עוד כמה דברים והסבירה את עצמה שוב. ואמרה שעד שלא נבין מה עומד לי שם כל כך עמוק שגורם לי להרגיש ככה, אז זה ימשיך ללכת אתי. הרגשתי שהיא חסרת סבלנות, ושאולי היא מנסה לשכנע אותי לא להתייאש ולא לוותר, והיא מאיצה בי מדי. והכל היה ככה ברגע האחרון, ועדיין לא הבנתי את הקשר, אבל כבר לא הגבתי כי די כבר הגיע סוף הטיפול ואי אפשר היה לפתח את זה. טיפול זה לא קסם לא הכל אפשר להשיג בטיפול. לא הכל..
זה מה שאמרתי לפסיכולוגית שלי היום. בסוף התקשרתי וביקשתי לבוא עוד פעם השבוע (וכבר אני מרגישה שאני צריכה שוב. אולי זה בגלל אירוע מסויים שקרה השבוע שהיקשה עלי ועירבב אותי קצת) ניסיתי להבין למה אני לא מצליחה לדבר על הנושא הזה של חברים. וגם לא מצליחה לחשוב או להרגיש אותו. למה אני לא נותנת לעצמי גישה לשם. אני חסומה. אמרתי לה שלפעמים אני חושבת שאולי אני צריכה להשלים עם המצב איך שהוא. שאף פעם אני לא אוכל להרגיש שיש לי קשרים אמיתיים עם אנשים. שתמיד אני ארגיש לא שייכת, ותמיד אני ארגיש שלא אוהבים אותי מספיק. זה כל כך הולך אתי כל הזמן. אני מביאה את השאלה הזו לכל קשר, כל אדם שאני פוגשת. שזה פשוט משתלט ואני לא מצליחה באמת לראות את הקשר ואת האדם שמולי. זה מה שחשבתי באוטובוס בדרך אליה. שאולי עדיף שאני אשלים עם זה שאני אאלץ לחיות ככה כל החיים שלי. בחסר כזה. שתמיד אני אצטרך לעשות את עצמי. להרגיש שכל הקשרים שלי הם רק 'על בערך' ולא אמיתיים. שאף אחד לא יהיה שם בשבילי כשאני אצטרך. כי טיפול זה לא קסם. ואם עד עכשו אני עדיין באותו מצב ומרגישה אותו דבר, למה שזה ישתנה?. התקדמתי מאוד בטיפול, אני מרגישה שהתקדמתי. אבל גם נשארתי במקום מהבחינה הזו. והריק הזה גדול מדי בשבילי. זה כבר היה סוף הפגישה כשאמרתי לה את זה. היא אמרה שלרצות קשר שאני ארגיש שהוא אמיתי זה כל כך בסיסי וכל כך מגיע לכל אדם. ושבתוך הטיפול נמצא גם הקשר בינינו, ביני לבינה. לא הבנתי מה הקשר, ואמרתי לה את זה. והיא אמרה עוד כמה דברים והסבירה את עצמה שוב. ואמרה שעד שלא נבין מה עומד לי שם כל כך עמוק שגורם לי להרגיש ככה, אז זה ימשיך ללכת אתי. הרגשתי שהיא חסרת סבלנות, ושאולי היא מנסה לשכנע אותי לא להתייאש ולא לוותר, והיא מאיצה בי מדי. והכל היה ככה ברגע האחרון, ועדיין לא הבנתי את הקשר, אבל כבר לא הגבתי כי די כבר הגיע סוף הטיפול ואי אפשר היה לפתח את זה. טיפול זה לא קסם לא הכל אפשר להשיג בטיפול. לא הכל..
