טיפול פסיכולוגי כתנאי קבלה לתואר שני

[sbitton]

טיפול פסיכולוגי כתנאי קבלה לתואר שני

שלום לכולם,

אני מתכוון להגיש מועמדות לתואר שני בשנה הבאה.
שמעתי הרבה שמועות ודעות מנוגדות לגבי טיפול פסיכולוגי כתנאי קבלה לתואר שני.
חלק מהאנשים אמרו שאני חייב לעבור טיפול פסיכולוגי, חלק אמרו שזה רק מומלץ ויתן יתרון וחלק אמרו שזה שטויות ואין לכך השפעה.
אני מתלבט אם להתחיל טיפול פסיכולוגי עכשיו לפני שאני מגיש מועמדות. זה לא יראה מוזר שהתחלתי פתאום עכשיו לפני הגשת המועמדות? אם זה חובה/מומלץ אז האם זה צריך להיות טיפול פסיכודינמי?

אשמח לשמוע תגובות מאנשים שעברו את תהליכי המיון או יודעים משהו בנושא.

תודה מראש
שחר

 

[הילה_והגבר]

הוא לא תנאי, הוא עוזר בדרכים אחרות

טיפול פסיכולוגי אינו תנאי להגשת מועמדות או לקבלה למגמות הקליניות, נקודה. הוא גם לא מהווה יתרון בפני עצמו (כלומר, זה לא יוסיף או יגרע 'נקודות' למועמד בתהליך הקבלה).

מאידך, טיפול כן עוזר לך בדרכים אחרות -

ראשית, אם אתה מתמודד כבר עכשיו עם מצוקה או קושי כלשהו, זה עלול להוות מגבלה בתהליך הקבלה אם יראו שאתה לא מטפל בזה. אתן לך דוגמא - לבוא ולהגיד 'אני סובלת מדיכאון' זה דבר אחד, ולהגיד 'אני סובלת מדיכאון, אבל אני בטיפול וכך אני מתמודדת עם זה' זה דבר אחר.

שנית, טיפול עוזר לך להבין את עצמך, להבשיל מבחינה רגשית ולעבד סוגיות ותכנים בחייך. במובן הזה,גם מגיעים מוכנים יותר ובשלים יותר לראיונות, לשאלונים וכיוצב'.

ואולי זה גם מונע את השאלה 'למה לא הלכת לטיפול'

כלומר, איך הסנדלר הולך יחף.

ולשאלתך לגבי סוג הטיפול: בעיקרון, אלא אם כן יש 'סיבה', מצפים שהטיפול יהיה בגישה דינמית. מאידך, זה לא שולל טיפולים באומנות, למשל, או בכלים אחרים, כאשר הגישה המובילה היא דינמית, ובלבד שתהייה מסוגל להסביר את הבחירה.

 

[incognito1980]

האם הצהרה בסגנון של "אני סובל מבעיה נפשית x"

לא תסתום, בסבירות גבוהה, את הגולל על כל ניסיון להתקבל למגמה טיפולית? ברור לי ששום אוניברסיטה אל תודה בכך בגלוי, אבל אני חוששת שזו המציאות. מה הסיכוי של בעל הפרעת אישיות גבולית להתקבל לקלינית, גם אם הוא מודע לבעיה ומטפל בה?

ואם כבר, למה יש עדיפות לטיפול דינמי דווקא? ומה אם הבעיה הספציפית של המועמד ניתנת לטיפול טוב יותר ע"י טיפול התנהגותי, לדוגמה?

 

[הילה_והגבר]

ממש ממש לא

נתחיל מהשאלה הקלה: למה דינמי.
כמו שכתבתי, אם יש סיבה, לדוג' הפרעה שמגיבה טוב יותר לטיפול התנהגותי או תרופתי, אז ודאי שזה לגיטימי ואף ראוי לקבל את הטיפול המתאים. אבל אם אין סיבה, והפנייה לטיפול היא כללית יותר (לדוג' רוצה להתמודד עם תחושות נחיתות, אוקיי?), אז הציפייה היא לטיפול בגישה דינמית.

ולשאלה הקשה יותר:
אני מכירה סביבי אנשים שהתמודדו תוך כדי הלימודים ו/או ההתמחות עם בעיות כמו דיכאון, הפרעת אכילה, דיכאון לאחר לידה, הפרעות חרדה ועוד. אני חושבת שזה נותן תשובה קונקרטית לשאלה האם זה לא פוסל אוטומטית.

אבל אין ספק שזה לא עושה חיים קלים.
ואין ספק שירצו לדעת איך הקושי בא לידי ביטוי בחיי היומיום, מה התהליך שהאדם עבר בהתמודדות ואיך הוא צופה להתמודד עם מה שעלול לקרות במהלך הלימודים ועוד ועוד. אין דין אדם שנמצא בשיא הדיכאון הקליני לאדם שעבר אפיזודה כזו בעברו. אין דין אדם שמתמודד עם שאריות של הפרעת אכילה ונמצא בטיפול תומך לאדם שנמצא בסכנת חיים מתת תזונה.

ויכולים להיות מקרים שבהם האוניברסיטה לא תרצה לקחת אחריות על למסור מטופלים בידי אדם שהוא לא חושבים שנמצא במצב נפשי ראוי להיות מטפל. זו לא אפליה, זו בחירה שקולה.

ובאותה המידה- אדם שבוחר להיות מטפל צריך להיות גם אחראי מספיק ולהיות כנה בנוגע לקשייו ולמגבלותיו. כי גם מבחינתו זה לא אחראי ולא אתי להכנס לעמדת מטפל כאשר אין לו הכוחות או המשאבים לכך.

 

[noa144]

לא חובה...

אני התקבלתי לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית-שיקומית בלי שהלכתי לטיפול. שאלו אותי בכל הראיונות אם יש לי ניסיון עם מטפל ופשוט עניתי שלא, למרות שאישית אני חושבת שזה יכול רק להועיל אף אחד לא מושלם ותאמין לי שהמראיינים שלך יודעים את זה אפילו יותר טוב- ואם כבר אדם עם בעיות אז לפחות אדם עם בעיות שמודע לבעיות שלו!