טכנאי
טכנאי עייף, תשוש, ירון, הרוס, טכנאי מכשירים ביתיים, שבר כלי. 14 שעות של עבודה, 14שעות של "ריצות" בין הלקוחות, ועוד שעה וחצי בתנועה בדרך הביתה. ירון חלם כבר על הרגע שבו יוריד את המסכה ויוכל לנשום אוויר נקי. הוא עלה למסוע האחרון והקיש את קוד הגישה לדירתו. רק עוד חמש דקות. המסועית צייתה להוראה והחלה לנוע. בחוץ כבר נהיה חושך ואור המלאכותי, שוב היה בעצמה נמוכה. חסכון משאבי קראו לזה. ירון בהה במראות החולפים, עיניים צורבות. זהו, הוא הרים את השק שסחב עמו, ירד מהמסועית ופסע למפתן הדירה. הוא הקיש את קוד הזיהוי שלו והדלת החיצונית של הדירה נענתה לו בחריקה חרישית. הוא נכנס לחדרון/ תא הכניסה, נתן לדלת החיצונית להיסגר ולמערכת הבקרה להזרים אוויר. האור הירוק שעל הקיר נדלק, הדלת הפנימית נפתחה והוא שחרר סוגרי המסכה ונשם עמוק. עכשיו אפשר היה להוריד מהגב את הבלון שליווה אותו במשך כל היום וירון לא התעכב. מד הלחץ הצביע על פחות משתי מנות אוויר וירון חיבר אותו לברז המילוי. יעל הכניסה את ראשה. ירון חש את העיניים החומות המלאות סוקרות אותו. הוא ידע שהן דואגות ומחפשות לזהות משהו במבטו. הוא הפנה מבטו, חייך והרים את השק בידו האחת. מפניה של יעל ניכרו לא רק דאגה עמוקה אלא גם סימני תשישות. יעל לקחה את השק ופרסה את תכולתו על הרצפה. 2 כרובים גדולים, 5 קופסאות שימורים שונות, סט כלי מיטה מפלנל וארגז כלים עם סוגרים שבורים. מרבית הלקוחות שילמו בחפצים וירון שהיה "מובטל" תיקן מכשירים, בדרך כלל בעסקאות בארטר. יעל בחנה את סט כלי המיטה ואמרה "לא משהו, הרבה אי אפשר יהיה להוציא מזה אבל נחכה ואולי לקראת החורף. נראה". היא אספה את הציוד ונכנסה לדירה. "הדירה", חדר שינה – 8 מטר, מטבח – 8 מטרים, חדר עבודה/ סלון/ משפחה – 12 מטר, שירותים, תא כניסה ובקרת אקלים. זהו. דירה זוגית. 38 מטרים. "באזור החדש" של מגה-עיר. ליותר מזה זוג צעיר לא יכול היה לקוות. פסגת השאיפות. ירון שקע בכסא המטבח ויעל מזגה לו שתייה קרה. בזמן שהוא שתה עדכנה אותו יעל בחדשות. באזור שלהם מצאו הבוקר עוד שני בתים "פרוצים". האטימה של הבית "הלכה" בלילה ויושביו הורעלו למוות מהאוויר המזוהם בחוץ. 6 אנשים, שני זוגות, זוג אחד עם תינוק והזוג האחר עם הורה, שני בלוקים מהבניין שלהם. כשל טכני. מערכת ההתראה לא עבדה כבר שבועות. המקרה ה- 24 מאז המשבר הגדול. המשבר הגדול. שנה וחצי, כלכלה על הפנים, מיליונים בלי עבודה. כולם מחפשים, מצרכי מזון, להחזיק את הבתים במצב תקין, עבודה רשמית, עבודה לא רשמית. זה היה המזל של ירון ויעל. אם הוא לא היה טכנאי לפני המשבר היה להם הרבה יותר קשה להסתדר. הממשלה חילקה מצרכי יסוד ואוויר חופשי במתקני המילוי אבל על זה קשה היה לשרוד. הוא עוד הביא הביתה כמה דברים ועם זה הם איכשהו שרדו. ירון ניסה שוב, כמו בכל יום לדמיין איך היו מסתדרים ועוד כמה זמן יהיה צורך למשוך במצב הנוכחי עד שהממשלה תתעשת ותצליח לייצב את הכלכלה. גם עכשיו, כמו תמיד הניסיונות התפוגגו בערפל של סימני שאלה שבלבלו אותו. יעל, היא שמרה על הדירה. בכל יום היו לפחות שניים עד שלושה ניסיונות "התנחלות". לא תמיד "הפריצות" נבעו מתקלה טכנית... "הבלון שלנו דולף" היא אמרה ושלפה אותו חזרה למציאות. "בקצב הנוכחי יש לנו 48 עד 70 שעות". "לא מצאתי דליפה בבית. סרקתי אותו מטר למטר". עכשיו הבין ירון את הסיבה לתשישות ודאגת היתר. המסר היה ברור. טעות בחשבון של יעל או ניסיון פריצה והם או בלי בית או באפשרות הפחות טובה המקרה ה- עשרים ועוד משהו בסטטיסטיקה. "הערב". הוא אמר. "אחרי האוכל אקח את בלון 2 למרכז להחלפה ואת תישארי עם בלון החירום. תהיה ירידה האיכות האוויר אבל לאדם בודד אין סכנה ב- 8 השעות הראשונות". היא ידעה היטב את החשבון וגם שבמקרה הצורך יש לה בלון אישי שיחזיק אותה לעוד חצי יום. "זה שעתיים נסיעה ושעתיים המתנה". היא ענתה לו. "איך תחזיק מעמד"? גם לשאלה הזאת התשובה הייתה ברורה לשניהם. יעל לא יכולה לסחוב בלון מלא. המשבר הגדול. בימים הראשונים הייתה תקווה שלא מדובר בקריסה כוללת אבל ההפגנות והאנרכיה השתלטו והצבא לא עמד במהומות. אח"כ היה עוצר ולאט לאט החלה הממשלה להוציא צווי עבודה לבעלי מקצוע. ראשונים הופעלו פועלי מפעלי המזון. אחריהם הופעלו טכנאי הדרכים. ירון הופעל בגל השלישי. לא כולם הוחזרו לעבודה. עדיין. וגם לא היה צפי. הממשלה לא רצתה נזקי מהומות נוספים והתנועה החופשית הייתה די מוגבלת. אנשים פשוט נכלאו בבתיהם למעט בשעות בהם יצאו למלא בלונים או להביא מצרכים. התקווה של כולם הייתה שהפוליטיקאים יירגעו מעט וייתנו ליצור מעט שוק שחור שיניע את הכלכלה. ירון היה שוב בדרך. מרכז החלוקה הקרוב לביתם, רבע שעה, לא פעל כבר חודשיים וההבטחות לתיקון הצטרפו להבטחות הכוללות. אף אחד לא האמין. הלוך זה לקח לו פחות משעה. אבל היתרון הגדול מבחינתו היה התנועה הדלילה. לא היה צורך להידחק. בתור המילוי נתבדו התקוות. שעתיים, פשוט. 243 ממתינים, שתי עמדות, דקה לממתין. עשר שניות לזיהוי (קורא אופטי), 20 לקבלת הבלון הריק ובדיקה. מסירת בלון חדש, חתימה על טופס, הבא בתור בבקשה.. ירון עשה את דרכו חזרה למסוע 7, לאזור החדש. המסכה שוב העיקה אבל הוא ידע שאסור היה לקחת סיכון. וחוץ מזה, מי אומר שהערב של מחר יהיה יותר טוב. התנאים של הממשלה היו ברורים. חופש תנועה, קבלת קריאות דרך מרכז התקשורת. לפחות 10 קריאות בעונה החלשה ו- 15 בעונת הלחץ. (שנה וחצי והעונה החלשה עוד לא התחילה..). התמורה, תגבור סמלי במנות המזון בתחנות החלוקה, היכולת לנוע ו..הרשות לבארטר. הלקוחות "שילמו" לטכנאים. הממשלה רק הגדירה תשלום מינימום. לקוח "שנפלה עליו" תקלת ציוד חיוני היה בבעיית מזון. מצד שני גם לא הייתה לא ברירה. המסועית עצרה. ירון עמד שוב מול הדלת. עדיין החריקה. הוא יצטרך לטפל בזה אבל לא דחוף. יעל חיכתה לו בתא הכניסה. היא עזרה לו להניח את הבלון החדש במתקן, נראית כמי שאבן כבדה ירדה מליבה. יעל וידאה שהבלון מותקן היטב וסובבה את הידית למצב מחובר. מערכת הבקרה החלה להזרים אוויר לחדר וצבע הסימון של הבקר עבר מצהוב לירוק. יעל וירון הורידו את המסכות. שניהם שאפו אוויר מלוא הריאות ונשפו אותו לרווחה. הם חייכו ונתנו לריח הטוב של הבוטאן למלא את חלל החדר.
טכנאי עייף, תשוש, ירון, הרוס, טכנאי מכשירים ביתיים, שבר כלי. 14 שעות של עבודה, 14שעות של "ריצות" בין הלקוחות, ועוד שעה וחצי בתנועה בדרך הביתה. ירון חלם כבר על הרגע שבו יוריד את המסכה ויוכל לנשום אוויר נקי. הוא עלה למסוע האחרון והקיש את קוד הגישה לדירתו. רק עוד חמש דקות. המסועית צייתה להוראה והחלה לנוע. בחוץ כבר נהיה חושך ואור המלאכותי, שוב היה בעצמה נמוכה. חסכון משאבי קראו לזה. ירון בהה במראות החולפים, עיניים צורבות. זהו, הוא הרים את השק שסחב עמו, ירד מהמסועית ופסע למפתן הדירה. הוא הקיש את קוד הזיהוי שלו והדלת החיצונית של הדירה נענתה לו בחריקה חרישית. הוא נכנס לחדרון/ תא הכניסה, נתן לדלת החיצונית להיסגר ולמערכת הבקרה להזרים אוויר. האור הירוק שעל הקיר נדלק, הדלת הפנימית נפתחה והוא שחרר סוגרי המסכה ונשם עמוק. עכשיו אפשר היה להוריד מהגב את הבלון שליווה אותו במשך כל היום וירון לא התעכב. מד הלחץ הצביע על פחות משתי מנות אוויר וירון חיבר אותו לברז המילוי. יעל הכניסה את ראשה. ירון חש את העיניים החומות המלאות סוקרות אותו. הוא ידע שהן דואגות ומחפשות לזהות משהו במבטו. הוא הפנה מבטו, חייך והרים את השק בידו האחת. מפניה של יעל ניכרו לא רק דאגה עמוקה אלא גם סימני תשישות. יעל לקחה את השק ופרסה את תכולתו על הרצפה. 2 כרובים גדולים, 5 קופסאות שימורים שונות, סט כלי מיטה מפלנל וארגז כלים עם סוגרים שבורים. מרבית הלקוחות שילמו בחפצים וירון שהיה "מובטל" תיקן מכשירים, בדרך כלל בעסקאות בארטר. יעל בחנה את סט כלי המיטה ואמרה "לא משהו, הרבה אי אפשר יהיה להוציא מזה אבל נחכה ואולי לקראת החורף. נראה". היא אספה את הציוד ונכנסה לדירה. "הדירה", חדר שינה – 8 מטר, מטבח – 8 מטרים, חדר עבודה/ סלון/ משפחה – 12 מטר, שירותים, תא כניסה ובקרת אקלים. זהו. דירה זוגית. 38 מטרים. "באזור החדש" של מגה-עיר. ליותר מזה זוג צעיר לא יכול היה לקוות. פסגת השאיפות. ירון שקע בכסא המטבח ויעל מזגה לו שתייה קרה. בזמן שהוא שתה עדכנה אותו יעל בחדשות. באזור שלהם מצאו הבוקר עוד שני בתים "פרוצים". האטימה של הבית "הלכה" בלילה ויושביו הורעלו למוות מהאוויר המזוהם בחוץ. 6 אנשים, שני זוגות, זוג אחד עם תינוק והזוג האחר עם הורה, שני בלוקים מהבניין שלהם. כשל טכני. מערכת ההתראה לא עבדה כבר שבועות. המקרה ה- 24 מאז המשבר הגדול. המשבר הגדול. שנה וחצי, כלכלה על הפנים, מיליונים בלי עבודה. כולם מחפשים, מצרכי מזון, להחזיק את הבתים במצב תקין, עבודה רשמית, עבודה לא רשמית. זה היה המזל של ירון ויעל. אם הוא לא היה טכנאי לפני המשבר היה להם הרבה יותר קשה להסתדר. הממשלה חילקה מצרכי יסוד ואוויר חופשי במתקני המילוי אבל על זה קשה היה לשרוד. הוא עוד הביא הביתה כמה דברים ועם זה הם איכשהו שרדו. ירון ניסה שוב, כמו בכל יום לדמיין איך היו מסתדרים ועוד כמה זמן יהיה צורך למשוך במצב הנוכחי עד שהממשלה תתעשת ותצליח לייצב את הכלכלה. גם עכשיו, כמו תמיד הניסיונות התפוגגו בערפל של סימני שאלה שבלבלו אותו. יעל, היא שמרה על הדירה. בכל יום היו לפחות שניים עד שלושה ניסיונות "התנחלות". לא תמיד "הפריצות" נבעו מתקלה טכנית... "הבלון שלנו דולף" היא אמרה ושלפה אותו חזרה למציאות. "בקצב הנוכחי יש לנו 48 עד 70 שעות". "לא מצאתי דליפה בבית. סרקתי אותו מטר למטר". עכשיו הבין ירון את הסיבה לתשישות ודאגת היתר. המסר היה ברור. טעות בחשבון של יעל או ניסיון פריצה והם או בלי בית או באפשרות הפחות טובה המקרה ה- עשרים ועוד משהו בסטטיסטיקה. "הערב". הוא אמר. "אחרי האוכל אקח את בלון 2 למרכז להחלפה ואת תישארי עם בלון החירום. תהיה ירידה האיכות האוויר אבל לאדם בודד אין סכנה ב- 8 השעות הראשונות". היא ידעה היטב את החשבון וגם שבמקרה הצורך יש לה בלון אישי שיחזיק אותה לעוד חצי יום. "זה שעתיים נסיעה ושעתיים המתנה". היא ענתה לו. "איך תחזיק מעמד"? גם לשאלה הזאת התשובה הייתה ברורה לשניהם. יעל לא יכולה לסחוב בלון מלא. המשבר הגדול. בימים הראשונים הייתה תקווה שלא מדובר בקריסה כוללת אבל ההפגנות והאנרכיה השתלטו והצבא לא עמד במהומות. אח"כ היה עוצר ולאט לאט החלה הממשלה להוציא צווי עבודה לבעלי מקצוע. ראשונים הופעלו פועלי מפעלי המזון. אחריהם הופעלו טכנאי הדרכים. ירון הופעל בגל השלישי. לא כולם הוחזרו לעבודה. עדיין. וגם לא היה צפי. הממשלה לא רצתה נזקי מהומות נוספים והתנועה החופשית הייתה די מוגבלת. אנשים פשוט נכלאו בבתיהם למעט בשעות בהם יצאו למלא בלונים או להביא מצרכים. התקווה של כולם הייתה שהפוליטיקאים יירגעו מעט וייתנו ליצור מעט שוק שחור שיניע את הכלכלה. ירון היה שוב בדרך. מרכז החלוקה הקרוב לביתם, רבע שעה, לא פעל כבר חודשיים וההבטחות לתיקון הצטרפו להבטחות הכוללות. אף אחד לא האמין. הלוך זה לקח לו פחות משעה. אבל היתרון הגדול מבחינתו היה התנועה הדלילה. לא היה צורך להידחק. בתור המילוי נתבדו התקוות. שעתיים, פשוט. 243 ממתינים, שתי עמדות, דקה לממתין. עשר שניות לזיהוי (קורא אופטי), 20 לקבלת הבלון הריק ובדיקה. מסירת בלון חדש, חתימה על טופס, הבא בתור בבקשה.. ירון עשה את דרכו חזרה למסוע 7, לאזור החדש. המסכה שוב העיקה אבל הוא ידע שאסור היה לקחת סיכון. וחוץ מזה, מי אומר שהערב של מחר יהיה יותר טוב. התנאים של הממשלה היו ברורים. חופש תנועה, קבלת קריאות דרך מרכז התקשורת. לפחות 10 קריאות בעונה החלשה ו- 15 בעונת הלחץ. (שנה וחצי והעונה החלשה עוד לא התחילה..). התמורה, תגבור סמלי במנות המזון בתחנות החלוקה, היכולת לנוע ו..הרשות לבארטר. הלקוחות "שילמו" לטכנאים. הממשלה רק הגדירה תשלום מינימום. לקוח "שנפלה עליו" תקלת ציוד חיוני היה בבעיית מזון. מצד שני גם לא הייתה לא ברירה. המסועית עצרה. ירון עמד שוב מול הדלת. עדיין החריקה. הוא יצטרך לטפל בזה אבל לא דחוף. יעל חיכתה לו בתא הכניסה. היא עזרה לו להניח את הבלון החדש במתקן, נראית כמי שאבן כבדה ירדה מליבה. יעל וידאה שהבלון מותקן היטב וסובבה את הידית למצב מחובר. מערכת הבקרה החלה להזרים אוויר לחדר וצבע הסימון של הבקר עבר מצהוב לירוק. יעל וירון הורידו את המסכות. שניהם שאפו אוויר מלוא הריאות ונשפו אותו לרווחה. הם חייכו ונתנו לריח הטוב של הבוטאן למלא את חלל החדר.
