טלויזיה , כמה , האם היא מכורה ? האם זה נורא

ivanirk

New member
טלויזיה , כמה , האם היא מכורה ? האם זה נורא

ביתי בת 4 אוהבת מאוד טלויזיה היא מבקשת לצפות בכול הזדמנות (בבוקר, אחרי הגן, בערב, בבית של הבתא ועוד...) עם זאת היא ילדה מאוד נבונה, אוהבת לצייר לגזור להדביק לעבוד בחוברת ולשחק עם חברים וכודומה . אחותה התואמה פחות אוהבת טלויזיה . כול פעם שהיא מבקשת לצפות בטלויזיה ומקבלת תשובה שלילית היא בוכה . במידה ואנחנו בבית ויש אפשרות אנחנו אומרים לה ללכת להרגע בחדרה. בנוסף לשתיי בנותי יש מוצץ , הן לא משתמשות בו כול היום, הן ישנות אית, כשהם בוכות הן נרגעות איתו כשהן עיפות מבקשות אותו , אני מרשה להם לקבל אותו בחדר שלהם במיטה ואם הם נרגעות הם יכולות לחזור ללא המוצץ. בעלי מאוד מוטרד מהמוצץ והטלויזיה לגבי הטלויזיה הוא ממליץ לא להדליק את הטלויזיה למשך חודש ימים על מנת שלא תבקש. ולגבי המוצץ הוא ממליץ פשוט לזרוק להם אותו ולהתמודד. יחד עם זאת בעלי לא סובל בכי , הוא חושב שאם הם בוכות הם לא יודעות להתמודד וזה מאוד מכעיס אותו. מה לעשות ? אך לתקוף את הסוגיה הנ"ל
 

survivorrr

New member
לא נכון להשוות בין ילדים.

לא רק כשהם תאומים אלא גם כשהם "סתם" אחים. כל אחד הוא אדם בפני עצמו וכך יש להתייחס אליהם. לגופם של דברים - ויש כאן כמה סוגיות. לענין הטלויזיה צריך לדעתי לעשות שלושה דברים. האחד - להגביל את שעות הצפיה. למשל: לא בבוקר. השני - להחליט יחד מה רואים. למשל אם היא רוצה לראות משהו אז מסכמים על זה ולא יותר. העיקר להישאר נעולים בעמדה ועיקביים. אחר כך - עוד פעם לגבי תכנית אחרת. אפשר לסכם מראש מה רואים. השלישי - חשוב למלא את זמנה בתחליף איכות איתך או עם אביה. להדביק, לצייר וכו' - זה לבד. גם טלויזיה זה לבד. לא טוב יותר מדי לבד. תעשו דברים יחד. זה יהיה בעיניה תחליף ראוי לטלויזיה. אפילו עדיף. מה לעשות - אלה ילדים שלנו וצריך להקדיש להם זמן לא רק לטכניקת האכלה ורחצה. גם לחינוך. הביחד זה חלק מהחינוך. לענין הבכי אם לא מרשים לה לצפות בטלויזיה - לא לוותר. אם היא תלמד שהבכי יוביל אותה לטלויזיה - הלך עליכם. לענין המוצץ - לא נורא. עד הבת-מצווה זה יעבור. אצלי למשל הקטנה שהיתה בת שנה זרקה את המוצץ לעד עוד לפני הגדולה שהיתה בת ארבע. אז איזה אסון קרה? הגדולה ראתה שהקטנה זרקה את המוצץ וכמובן קיבלה מתנה לחיזוק וגם היא רצתה. ככה התפטרנו מעונש המוצץ. אני מציע לשוחח איתן, להציע מתנה לחיזוק - בסדר במקרה זה (אם כי אני לא חסיד של מתנות כפיתוי. במקרה הזה אני חושב שזה בסדר). קונים מתנות אבל אורזים וסוגרים. לא נותנים עדיין. עושים ביחד עם ההורים טקס זריקת המוצצים לפח (יעני טקס בגרות), יוצרים מזה חגיגה שלמה ואפשר עם שירים וריקודים (אני לא מגזים) אפילו אריזה יפה למוצצים ואז נותנים את המתנות ופותחים אותן יחד. כאשר הן תעשינה את זה מרצון - לדעתי המוצצים יעברו מעולמכם. רק לראות שהן לא מוצצות אגודל כתחליף. לענין חרם טלויזיה לחודש - אני לא ממליץ. לא בגלל טוב או לא טוב. בגלל שאני חושב שלא תעמדו בזה. מה יקרה? אתם תראו והן לא? לא נראה לי. הוא לא סובל שהן בוכות? שיתרגל. יש לו ילדים בבית. לא רובוטים. הן לא יודעות להתמודד? מה רצה? הרי הן רק אפרוחות בנות ארבע. השאלה החשובה היא מה הוא עושה כשהן בוכות. אם הוא מוותר להן - רע. אם הוא כועס עליהן - רע עוד יותר. מותר לילד לבטא תיסכול, חוסר שביעות רצון, מחאה, עצב. זו דרכם של ילדים. אל תתרגשו מכמה דמעות. זה שוטף את העיניים. אם הוא מעניש אותן או מגרש אותן לחדר - רק מחמיר מצב. הניחו. זה יעבור לבד.
 
למעלה