העולם החרדי
New member
טלנסקי לא 'אחד משלנו' - אבי בלום
לא 'אחד משלנו' אבי בלום מציע לתקשורת החרדית שמחשיבה את טלנסקי כ"אחד משלנו", להפסיק להתייחס למחליקי המעטפות בקריצת עין שובבית. מי שנותן שוחד לפריץ החילוני, סופו שיעשוק את התושב החרדי אבי בלום - בחדרי חרדים ממרומי הסקרים, עם 41 אחוזי תמיכה אישית כמחליפתו של אולמרט בראשות הממשלה, ו-27 מנדטים בבחירות לקדימה בראשותה, איש מיריביה לא יכול להתעלם ממנה, למרות שכולם, ללא יוצא מן הכלל, היו רוצים לעשות זאת. אולמרט הוא איש האתמול, ובניגוד להצהרות חוקרי המשטרה אך לפני שבוע, סביר להניח שהוא יוסיף להוות פקטור ולשמש גם כאיש ההווה והמחר, אך לגבי מה שיקרה כאן מחרתיים, מעבר לפינה הקרובה, לבני, היא זו שעשויה לגנוב את ההצגה. רק לפני שנה הספידו אותה, הסבירו שהיא אינה בשלה, שהזיג-זג שאפיין את התנהלותה לאחר דו"ח וינוגרד, ה'חצי לחישה' על הצורך בהתפטרותו של אולמרט והפליק-פלאק, שבא לאחריה בהתייצבות נאמנה לצידו, הכל למען התמורה – ניהול המשא ומתן למכירת החיסול של ירושלים ושאר אינטרסים ביטחוניים, הפכו אותה לכזו שאינה ראויה. למי שהלגיטימציה המנהיגותית, ממנה והלאה. האם השתנה דבר מה מאז? אם כן, לרעה בלבד. במשרד החוץ לא נוספו לה מיני אז תומכים, והלחשושים הנוגעים לקוצר רוחה ואפס סבלנותה, רק מתגברים והולכים. התומך היחיד שהיה לה בסיעה, ח"כ אביגדור יצחקי, אמר נואש ופרש. כמה פתטי מצבה, שהיחיד מטעמה שעלה לשידור והביע תמיכה בהתנהלותה, היה אחיה, אשר כינה את התנהלותם של חבריה לסיעה מביעי התמיכה באולמרט, 'פתטית'. מלבדו, לא נשמע קולם של התומכים בדרכה. מלאת חסרונות היא לבני, אלא שבאורח פרדוקסלי למדי, יתרונותיה, הן הן חסרונותיה. השבוע, היא התגלתה במה שבעיני הפוליטיקאים נראה כקלונה. חבריה לסיעה, התייצבו, ולו מן השפה ולחוץ, והביעו תמיכה חברית בראש הממשלה בשעתו הקשה (לתשומת לב בכירי ש"ס, חבריו למפלגה של בניזרי, שמשום מה נמנעו מלעשות כן). לבני לעומת זאת, העניקה בפומבי כתף קרה, בדברה על האמון שיש לה ברשויות המשפט. לפני הכל, יש באמירה שכזאת קרירות אגואיסטית, נעדרת כל אנושיות. אפילו ביבי, כן ביבי, מצא לנכון לומר מילה של סימפטיה. גם הוא הבין שבמצבים שכאלה, ניתן וצריך לגלות מענט'שקייט. ביבי, כן. לבני, לא. ובאורח פלא, מה שבעיני הפוליטיקאים ואנשי התקשורת, התפרש כאטימות, מצטייר ציבורית, כאקט של ישרות ואמינות. שהרי אחרת, אי אפשר להסביר, את פשר הפופולאריות הגואה, לה זוכה ממלאת המקום הכושלת, שמספסרת בירושלים ובביטחון ישראל, מול נציגי הפלסטינאים, כביכול מדובר במשחק ברידג', של אחר הצהריים. ציפור(ה) נדירה את פשר הניגוד הבלתי נתפס, שבין מה שחושבים עליה במערכת הפוליטית המנוסה, לבין הדרך שנתפסים אותם חסרונות בעיני הציבור, למדו על בשרם גם הש"סניקים, ויותר מפעם אחת. זה בא לידי ביטוי בסוגיית מינוי הדיינים, העברת חוק שיפוט בתי הדין ובנושאים נוספים, שהמכנה המשותף שלהם, התנכלות סדרתית לאינטרסים הרוחניים של התנועה הקדושה. במערכת הפוליטית בכלל, ובספינה רעועה כמו זו של קדימה בפרט, התנגחות "מוצהרת" (ולא מעשית), דרך קבע, במטרותיה של ש"ס, היא מתכון בטוח לחוסר יציבות פוליטית. תשאלו את אהוד ברק, שלמד זאת על בשרו ב'פרשת המשחן' כשנזרק מראשות הממשלה. תשאלו את אולמרט ששכלל את השיטה, והפך למורה דרך לדרכי ההתנהלות מול חברי ש"ס: אין אלוף ממנו בהצהרות יפות ובלחישות מספקות על אוזניהם של אנשי ש"ס, כולל השבוע, כשבמהלך ישיבת הממשלה הבטיח (שוב הבטיח), ליו"ר ש"ס אלי ישי, להפשיר את הבנייה בביתר, תכף לאחר עזיבתו של בוש את ישראל. אולמרט הוא אומן המילים היפות, למרות שבכל הנוגע לרמת המעשים, הוא אחרון מספקי הסחורה. אלא שזה כנראה, מדאיג קצת פחות את הש"סניקים, שנותנים דגש יתר למושג "שכר שיחה נאה", לעיתים אף יותר מאשר למעשה הטוב עצמו. בז'רגון המזרח-תיכוני, קוראים לזה: "נותנים כבוד". היוצאת מן הכלל, שלא באה להעיד על הכלל, הייתה תגובתה, בערב חג הפסח האחרון לסוגיית חוק החמץ, כשבישיבת הממשלה, דיברה שרת החוץ בנימה מסורתית, על ערכי חג החירות. אלא שעם מצה בפסח, לא ממנים דיינים בימי החול ורבנים בעיר הקודש. בש"ס, לא שוכחים ובינתיים גם לא סולחים. ההוראה המפורשת שקיבל יו"ר ש"ס, מאוטוריטה רוחנית ירושלמית, הייתה, לעשות הכל, על מנת שלבני לא תשמש כראש ממשלה. ולא שזה תלוי רק בידיה של ש"ס. גם שם מבינים, כי התופעה העל-טבעית ששמה ציפי לבני, לא תתחשב בהכרח גם ברצונותיה של שותפה קואליציונית בכירה. ההתנגדות למועמדותה היא עקרונית, עקב עמדותיה האנטי-דתיות וגם המדיניות - אם להאמין להצהרות הרשמיות, ולא שראינו את ש"ס עושה יותר מידי בנוגע להתנהלותו המדינית של אולמרט, חסר האחריות והגבולות. אלא שהחשש המקונן בלב הוא, כי התנגדות שכזאת, תפורש בתקשורת כהבעת אי-אמון ביכולותיה של אשה לנהל את ראשות הממשלה. בש"ס כבר רואים את 'מתקפת השוויוניות' הצפויה, ומבהירים כי לא בזה מדובר. לראיה, הם שולפים את תמיכתם במועמדותה של דליה איציק לתפקיד יו"ר הכנסת. מה לעשות, ושני התפקידים רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב. תפקיד יו"ר הכנסת דומה במהותו, למשרת מנהלת בית-הספר, בעוד תפקיד ראש ממשלת ישראל, הוא מהתפקידים היותר קשים שניתן להעלות על הדעת. נימוקיה של ש"ס, ענייניים נטו. ההתנהלות הפוליטית של לבני מולם, לוקה בחוסר הבנה פוליטית. אך ראה זה פלא, תכונותיה הבלתי פוליטיות בעליל, נחשבות בעיני הציבור כלא פחות מאשר, עמידה על עקרונות. ולמי איכפת שמדובר באישיות חסרת חוט שדרה ערכי, כפי שבא לידי ביטוי בהפכפכותה במגוון נושאים. ומי זוכר שאת העקרונות עליהם גדלה מבית אבא – איתן לבני (ממפקדי האצ"ל, ולימים ח"כ אידיאליסטי מטעם תנועת 'הליכוד'), היא המירה בנזיד חברות בממשלת שרון, תוך הפניית עורף לכל הערכים הז'בוטינסקאיים עליהם גדלה. הציבור כנראה, לא זוכר. במצב שכזה, אפילו בש"ס חוששים להביע התנגדות עקרונית למועמדותה. זו הסיבה, שאת ההתנגדות הנחרצת, עוטפים במילים יפות. מדברים על העדפות. אולמרט לפני כולם, ואם נגזר שיילך, לפחות יהא זה מופז. מסבירים שאם תעלה מועמדותה, לא יתנגדו לה, יתמכו בה אפילו. יתמכו? אולי, בלית ברירה, אבל אחר כך ימררו את חייה. את הדברים הקשים שנמתחו עליה על ידי האוטוריטה הרוחנית הירושלמית, מעבירים לציטוט ולא לייחוס. שהרי מחר, האישיות המוזרה הזאת, עוד עלולה להיות כאן ראש ממשלה. עד שזה יקרה, אולמרט ממשיך לשרוד. נכון לסוף השבוע הזה, הוא גם יוצא וידיו על העליונה, למרות שעוד שבוע של ניצחון שכזה, ואבדנו. אולמרט נאבק בשלוש חזיתות מקבילות. ולא, אין מדובר בחזית העזתית, שעלתה השבוע מדרגה נוספת, ולא נותרו עוד הרבה בחדר המדרגות של המזרח התיכון. הרוגים נקברים ביישובי עוטף עזה, גראדים נוחתים כעניין שבשגרה באשקלון, ואולמרט עסוק בשלו. השבוע, אף הוכח לעין כל הגיחוך שבטענותיו, על ההישגים שנרשמו כביכול במלחמת לבנון השנייה. אולמרט טען כי ההישג המרכזי היה פירוז החיזבאללה מנשקו, והנה, אותו נסראללה חסר הכוח, ממוטט את ממשלת לבנון כמגדל קלפים, כשרוח ניצחון המלחמה מול ישראל, מנשבת בגבו. אך אל דאגה, גם החזית הזאת לא ממש מטרידה את אולמרט. ממש לא. המשך>>>
לא 'אחד משלנו' אבי בלום מציע לתקשורת החרדית שמחשיבה את טלנסקי כ"אחד משלנו", להפסיק להתייחס למחליקי המעטפות בקריצת עין שובבית. מי שנותן שוחד לפריץ החילוני, סופו שיעשוק את התושב החרדי אבי בלום - בחדרי חרדים ממרומי הסקרים, עם 41 אחוזי תמיכה אישית כמחליפתו של אולמרט בראשות הממשלה, ו-27 מנדטים בבחירות לקדימה בראשותה, איש מיריביה לא יכול להתעלם ממנה, למרות שכולם, ללא יוצא מן הכלל, היו רוצים לעשות זאת. אולמרט הוא איש האתמול, ובניגוד להצהרות חוקרי המשטרה אך לפני שבוע, סביר להניח שהוא יוסיף להוות פקטור ולשמש גם כאיש ההווה והמחר, אך לגבי מה שיקרה כאן מחרתיים, מעבר לפינה הקרובה, לבני, היא זו שעשויה לגנוב את ההצגה. רק לפני שנה הספידו אותה, הסבירו שהיא אינה בשלה, שהזיג-זג שאפיין את התנהלותה לאחר דו"ח וינוגרד, ה'חצי לחישה' על הצורך בהתפטרותו של אולמרט והפליק-פלאק, שבא לאחריה בהתייצבות נאמנה לצידו, הכל למען התמורה – ניהול המשא ומתן למכירת החיסול של ירושלים ושאר אינטרסים ביטחוניים, הפכו אותה לכזו שאינה ראויה. למי שהלגיטימציה המנהיגותית, ממנה והלאה. האם השתנה דבר מה מאז? אם כן, לרעה בלבד. במשרד החוץ לא נוספו לה מיני אז תומכים, והלחשושים הנוגעים לקוצר רוחה ואפס סבלנותה, רק מתגברים והולכים. התומך היחיד שהיה לה בסיעה, ח"כ אביגדור יצחקי, אמר נואש ופרש. כמה פתטי מצבה, שהיחיד מטעמה שעלה לשידור והביע תמיכה בהתנהלותה, היה אחיה, אשר כינה את התנהלותם של חבריה לסיעה מביעי התמיכה באולמרט, 'פתטית'. מלבדו, לא נשמע קולם של התומכים בדרכה. מלאת חסרונות היא לבני, אלא שבאורח פרדוקסלי למדי, יתרונותיה, הן הן חסרונותיה. השבוע, היא התגלתה במה שבעיני הפוליטיקאים נראה כקלונה. חבריה לסיעה, התייצבו, ולו מן השפה ולחוץ, והביעו תמיכה חברית בראש הממשלה בשעתו הקשה (לתשומת לב בכירי ש"ס, חבריו למפלגה של בניזרי, שמשום מה נמנעו מלעשות כן). לבני לעומת זאת, העניקה בפומבי כתף קרה, בדברה על האמון שיש לה ברשויות המשפט. לפני הכל, יש באמירה שכזאת קרירות אגואיסטית, נעדרת כל אנושיות. אפילו ביבי, כן ביבי, מצא לנכון לומר מילה של סימפטיה. גם הוא הבין שבמצבים שכאלה, ניתן וצריך לגלות מענט'שקייט. ביבי, כן. לבני, לא. ובאורח פלא, מה שבעיני הפוליטיקאים ואנשי התקשורת, התפרש כאטימות, מצטייר ציבורית, כאקט של ישרות ואמינות. שהרי אחרת, אי אפשר להסביר, את פשר הפופולאריות הגואה, לה זוכה ממלאת המקום הכושלת, שמספסרת בירושלים ובביטחון ישראל, מול נציגי הפלסטינאים, כביכול מדובר במשחק ברידג', של אחר הצהריים. ציפור(ה) נדירה את פשר הניגוד הבלתי נתפס, שבין מה שחושבים עליה במערכת הפוליטית המנוסה, לבין הדרך שנתפסים אותם חסרונות בעיני הציבור, למדו על בשרם גם הש"סניקים, ויותר מפעם אחת. זה בא לידי ביטוי בסוגיית מינוי הדיינים, העברת חוק שיפוט בתי הדין ובנושאים נוספים, שהמכנה המשותף שלהם, התנכלות סדרתית לאינטרסים הרוחניים של התנועה הקדושה. במערכת הפוליטית בכלל, ובספינה רעועה כמו זו של קדימה בפרט, התנגחות "מוצהרת" (ולא מעשית), דרך קבע, במטרותיה של ש"ס, היא מתכון בטוח לחוסר יציבות פוליטית. תשאלו את אהוד ברק, שלמד זאת על בשרו ב'פרשת המשחן' כשנזרק מראשות הממשלה. תשאלו את אולמרט ששכלל את השיטה, והפך למורה דרך לדרכי ההתנהלות מול חברי ש"ס: אין אלוף ממנו בהצהרות יפות ובלחישות מספקות על אוזניהם של אנשי ש"ס, כולל השבוע, כשבמהלך ישיבת הממשלה הבטיח (שוב הבטיח), ליו"ר ש"ס אלי ישי, להפשיר את הבנייה בביתר, תכף לאחר עזיבתו של בוש את ישראל. אולמרט הוא אומן המילים היפות, למרות שבכל הנוגע לרמת המעשים, הוא אחרון מספקי הסחורה. אלא שזה כנראה, מדאיג קצת פחות את הש"סניקים, שנותנים דגש יתר למושג "שכר שיחה נאה", לעיתים אף יותר מאשר למעשה הטוב עצמו. בז'רגון המזרח-תיכוני, קוראים לזה: "נותנים כבוד". היוצאת מן הכלל, שלא באה להעיד על הכלל, הייתה תגובתה, בערב חג הפסח האחרון לסוגיית חוק החמץ, כשבישיבת הממשלה, דיברה שרת החוץ בנימה מסורתית, על ערכי חג החירות. אלא שעם מצה בפסח, לא ממנים דיינים בימי החול ורבנים בעיר הקודש. בש"ס, לא שוכחים ובינתיים גם לא סולחים. ההוראה המפורשת שקיבל יו"ר ש"ס, מאוטוריטה רוחנית ירושלמית, הייתה, לעשות הכל, על מנת שלבני לא תשמש כראש ממשלה. ולא שזה תלוי רק בידיה של ש"ס. גם שם מבינים, כי התופעה העל-טבעית ששמה ציפי לבני, לא תתחשב בהכרח גם ברצונותיה של שותפה קואליציונית בכירה. ההתנגדות למועמדותה היא עקרונית, עקב עמדותיה האנטי-דתיות וגם המדיניות - אם להאמין להצהרות הרשמיות, ולא שראינו את ש"ס עושה יותר מידי בנוגע להתנהלותו המדינית של אולמרט, חסר האחריות והגבולות. אלא שהחשש המקונן בלב הוא, כי התנגדות שכזאת, תפורש בתקשורת כהבעת אי-אמון ביכולותיה של אשה לנהל את ראשות הממשלה. בש"ס כבר רואים את 'מתקפת השוויוניות' הצפויה, ומבהירים כי לא בזה מדובר. לראיה, הם שולפים את תמיכתם במועמדותה של דליה איציק לתפקיד יו"ר הכנסת. מה לעשות, ושני התפקידים רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב. תפקיד יו"ר הכנסת דומה במהותו, למשרת מנהלת בית-הספר, בעוד תפקיד ראש ממשלת ישראל, הוא מהתפקידים היותר קשים שניתן להעלות על הדעת. נימוקיה של ש"ס, ענייניים נטו. ההתנהלות הפוליטית של לבני מולם, לוקה בחוסר הבנה פוליטית. אך ראה זה פלא, תכונותיה הבלתי פוליטיות בעליל, נחשבות בעיני הציבור כלא פחות מאשר, עמידה על עקרונות. ולמי איכפת שמדובר באישיות חסרת חוט שדרה ערכי, כפי שבא לידי ביטוי בהפכפכותה במגוון נושאים. ומי זוכר שאת העקרונות עליהם גדלה מבית אבא – איתן לבני (ממפקדי האצ"ל, ולימים ח"כ אידיאליסטי מטעם תנועת 'הליכוד'), היא המירה בנזיד חברות בממשלת שרון, תוך הפניית עורף לכל הערכים הז'בוטינסקאיים עליהם גדלה. הציבור כנראה, לא זוכר. במצב שכזה, אפילו בש"ס חוששים להביע התנגדות עקרונית למועמדותה. זו הסיבה, שאת ההתנגדות הנחרצת, עוטפים במילים יפות. מדברים על העדפות. אולמרט לפני כולם, ואם נגזר שיילך, לפחות יהא זה מופז. מסבירים שאם תעלה מועמדותה, לא יתנגדו לה, יתמכו בה אפילו. יתמכו? אולי, בלית ברירה, אבל אחר כך ימררו את חייה. את הדברים הקשים שנמתחו עליה על ידי האוטוריטה הרוחנית הירושלמית, מעבירים לציטוט ולא לייחוס. שהרי מחר, האישיות המוזרה הזאת, עוד עלולה להיות כאן ראש ממשלה. עד שזה יקרה, אולמרט ממשיך לשרוד. נכון לסוף השבוע הזה, הוא גם יוצא וידיו על העליונה, למרות שעוד שבוע של ניצחון שכזה, ואבדנו. אולמרט נאבק בשלוש חזיתות מקבילות. ולא, אין מדובר בחזית העזתית, שעלתה השבוע מדרגה נוספת, ולא נותרו עוד הרבה בחדר המדרגות של המזרח התיכון. הרוגים נקברים ביישובי עוטף עזה, גראדים נוחתים כעניין שבשגרה באשקלון, ואולמרט עסוק בשלו. השבוע, אף הוכח לעין כל הגיחוך שבטענותיו, על ההישגים שנרשמו כביכול במלחמת לבנון השנייה. אולמרט טען כי ההישג המרכזי היה פירוז החיזבאללה מנשקו, והנה, אותו נסראללה חסר הכוח, ממוטט את ממשלת לבנון כמגדל קלפים, כשרוח ניצחון המלחמה מול ישראל, מנשבת בגבו. אך אל דאגה, גם החזית הזאת לא ממש מטרידה את אולמרט. ממש לא. המשך>>>