טנרסקסואליות כמחלת נפש

[AlphaBeta]

טנרסקסואליות כמחלת נפש

האם זה צודק להגדיר את התופעה של טרנסקסואליות כהפרעה, או דיספונקציה, ושזה יהיה כלול ב-די-אס-אם (Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders ספר של הפרעות נפשיות, התנ"ך של פסיכולוגים בארצות הברית, אין לי מושג מה השם שלו בעברית)? יענו, שאנחנו חולים בנפש וצריכים טיפול פסכיאטרי? מצד אחד אני חושב שסך הכל כן. משהו לא בסדר כאן וזה גורם למצוקה רבה. ולפי הסטנדרטים לטיפול של האגודה הבינלאומיות של הרי בנגמן, טיפול פסיכולוגי זה דבר נחוץ לאנשים שהובחנו עם GID, דיספונציקה בזהות המגדרית. ולמרות שהטיפול גם כולל הרבה דברים רפואים ופיזים (אם רוצים ללכת בדרך הזאת), בכל זאת המצב מתחיל בגלל משהו בראש, ולא בגוף. מצד שני, המצוקה שנוצרת זה יותר בגלל החברה שמפרידה בין בנים לבנות, הפרדה כל כך חדה ולפעמים (לרוב אפילו) לא צודקת ומעיקה. מן מגבלות כאלו על החופש שלנו, מן אפרטהיד מיני שכזה. אם החברה יותר הייתה מקבלת טרנסגנדרים, "בנים" שלובשים שמלות, וכל זה, והחברה לא הייתה אומרת לנו שזה לא נכון ל"אישה" להתנהג כמו גבר, ולהפך, אולי טרנסקסואלים בכלל לא היו סובלים ממצוקה נפשית, אולי טרנסקסואליות בכלל לא הייתה קיימת, אם לכל בת אדם התייחסו אליה כבת אדם, במקום כאישה או גבר (נו, בסדר, שפה דפוקה, אי אפשר אפילו להגיד בן אדם בלי לערב מין). אם היינו נותנים לנו לחיות את החיים באיזה מגדר שהיינו מעדיפים, בלי שום קשר למה שיש לנו בין הרגליים, אז אולי בכלל לא הייתה כאן "בעיה". אבל אפילו עם חברה כזאת פתוחה וחפושית, האם עדיין היו אנשים שיצתרכו ניתוח? ואז, עדיין קיימת בעיה. אחרת למה שבן אדם כל כך ירצה לשנות את המין שלו שיתאים למגדר המעודף אליו, האם זה דבר נורמאלי? או שיש כאן משהו שדורש טיפול. והם צריכים להתייחס על זה כטיפול רפואי-פיזי במקום נפשי? מה דעתכם? נ.ב. סליחה על המגילה

 

[FreakOnALeash]

אז תן לי לסיים את זה במשפט אחד:

החברה צריכה טיפול.

 

[AlphaBeta]

צודק 100%

ולא רק בתחום של מגדר, לצערינו.

 

[AlphaBeta]

עוד דבר שחכתי לציין

יש גם את העניין, שאולי יש כאן בעיה, אבל להגדיר אותה כבעיה נפשית גורמת תמונה שטרנסקסואלים הם אנשים חולים. זה גורם סטיגמה נגד טרנסקסואלים. ולא רק טרנסקסואלים, אבל טרנסגנדרים בכלל. אז אולי זה דבר חריג, כמו הומוסקסואליות, ואולי אנשים טרנסגנדרים זקוקים ליעוץ, כמו שהומוסקסואלים לפעמים, להתמודד עם בעיות של *נלוות* עם ה"תופעה". סך הכל המגדר לא תואם את המין. מחלה נפשית? זאת לא קצת הגזמה? אבל עדיין... האם בן אדם שנולד עם מגדר ששונה מהמין שלו, הוא בן אדם בריא?

 

[FreakOnALeash]

כל מקרה לגופו.

יש וטרנסקסואליות תביא אדם למצוקות נפש נוראיות ויש את אלה שיפרחו. זו צריכה להיות דאגתה היחידה של הסביבה- האם טוב לי, ולא האם אני חושב\מרגיש\מתנהג כמוהם. מצבו של הטרנסקסואל\ית תלוי גם בהתניה סביבתית בתחום המחייה שלו\ה- לטוב ולרע (אני נשמע כמו פועל בגן-חיות, תפסיקו אותי). יחד עם זאת, משיחות עם מגוון רחב של אנשים יצא לי להסיק שלפתיחות מינית כלפי עצמם והסביבה מתלווה לרוב תחושת שחרור שאין כמוה, וזה מחפה מאוד על-אי אלו קשיים. חוץ מזה, עד כמה שחקר ההתנהגות האנושית הוא מדע חשוב, אני מסתייג מההשפעה החברתית העצומה אשר ניתנת לאלו שעוסקים בבריאות הנפש. הכרתי יותר מדי יועצים שעוסקים ב´נירמול´ ולא בייעוץ, ומזהים אותם בקלות גם באמצעי התקשורת. ההימור הכי בטוח הוא לבטוח במי ומה שמעניק לך אהבה ולא בכאלו שיחכו שתהיה תלוי בהם. אנשים כיום כבר לא מושיטים יד ומשאירים הכל לתאוריטיקנים.האדיבות הולכת ונופלת מהחברה וברור מי לוקח את הרווח. אבל את הקיטורים הנונקונפורמיסטים שלי אני אשתדל לסנן קצת, כי באמת צברתי יותר מדי.

 

[נורה גרינברג]

הרצאה בכנס הפסיכיאטרים

ביום חמישי שעבר נתתי הרצאה בכנס מחוז תל אביב של איגוד הפסיכיאטריה, בנוכחות למעלה ממאה פסיכיאטרים. בשבילי זאת הייתה חוויה מיוחדת במינה, כמו להכנס לגוב האריות. הרגשתי שאני מדברת בשם כל הטרנסקסואלים. כפי שאמרתי לנוכחים במהלך ההרצאה, לטרנסקסואלים יש חשבון ארוך עם הפסיכיאטריה. הרבה נזק והרבה סבל נגרם על ידי פסיכיאטרים שהיו צריכים לדעת יותר טוב לא לערבב בין שיקולים מקצועיים לבין תפיסות תרבותיות של מין ומגדר. כותרת ההרצאה הייתה "זהות כלואה בתוך גוף, ומיתוסים אחרים על טרנסקסואליות". חלק גדול מן ההרצאה נסב על הנזקים הממשיכים להגרם על ידי הגדרת הטרנסקסואליות ב-DSM כ"הפרעה נפשית". הפרקים הנוגעים לזהות מגדר בלתי נורמטיבית ב-DSM כתובים בלשון מתנשאת וזלזלנית, מבוססים על סטריאוטיפים ונגועים בתפיסות רווחות של מיניות ומגדר שאין ביניהן לבין מדע ולא כלום. המחקר הפסיכולוגי והפסיכיאטרי בנושא טרנסקסואליות סבל מאז ומתמיד מהשפעת סטריאוטיפים תרבותיים על מין ומגדר על החוקרים. הוא רווי תפיסות מהותניות, בבלבול בין מיניות לבין זהות מגדר, בתנשאות, בהומופוביה וטרנספוביה. כל זה משתקף ב-DSM. כל הסיפור על "הפרעת זהות מגדרית", למשל, צריך לעבור מן העולם. הוא נובע כל כולו מן התפיסה לפיה יש שני מגדרים, ושניים בלבד, וזהות מגדר הנצמדת לנורמה היא "בריאה" כביכול. זאת תפיסה תרבותית, לא תוצר של תצפית מדעית. לצערי, לא רק פסיכיאטרים, אלא לא מעט טרנסקסואלים ממשיכים ליפול בפח הזה. אין זהות מגדר "נורמלית", ולכן אין זהות מגדר "א-נורמלית". הרי בנג´מין אמר פעם: "איננו יודעים מה ´נורמלי´. אנו יודעים מה שכיח". אבל "שכיח" אין פירושו בהכרח "האפשרות היחידה", ובוודאי שאין פירושו "לגיטימי". טרנסקסואליות אינה "הפרעה", לא של זהות מגדר ולא של שום דבר אחר. זה פשוט ביטוי של זהות המתנגש בתפיסות רווחות של מגדר הקיימות בחברה, זה הכל. לא מחלה, לא הפרעה ולא נעליים. הטרנסקסואליות אינה עומדת בקריטריונים שה-DSM עצמו קובע להגדרת תופעה כהפרעה. הגדרת הטרנסקסואליות כ"הפרעה" רק מנציחה את הסטיגמה ופוגעת בטרנסקסואלים. את הטרנסקסואליות, ואת זהות המגדר הבלתי נורמטיבית בכלל, צריך למחוק מה-DSM. תחום הטיפול והמחקר בנושא טרנסקסואליות עבר בעשר-חמש עשרה השנים האחרונות מהפכה עצומה. אפשר לומר שכמעט כל מה שנכתב לפני כן בנושא – בטל ומבוטל. דוגמה מובהקת היא התאוריה על טרנסקסואלים ראשוניים וטרנסקסואלים שניוניים. זה דבר פָּסֶה לחלוטין, שאיש אינו מתייחס אליו ברצינות, להוציא אולי ועדה מסוימת בבית חולים גדול באיזור המרכז. בהרצאתי גם יצאתי נגד הפיקוח החברתי על טרנסקסואלים. החברה מפקידה בידי רופאים, פסיכיאטרים ופסיכולוגים את הפיקוח הזה, בלי לצייד אותם במינימום ידע והבנה. הם האמורים לקבוע מה טרנסקסואלים מרגישים, מה זהותם "האמיתית", וכיצד יש לטפל בהם. הפיקוח החברתי הוא שהוליד את מצב "שומר השער", שבו המטפל מחזיק בידו את המפתח למשאבים יקרי ערך –הורמונים וניתוח- שהטרנסקסואל רוצה נואשות, ולכן הטרנסקסואל יעשה ויאמר כל דבר, ובלבד להשיג את המשאבים האלה. הסברתי להם כיצד טרנסקסואלים שיקרו ומשקרים למטפלים, כיצד הם במודע ושלא במודע משתדלים להתאים את הופעתם, התנהגותם ודיבוריהם למה שמצפים מהם. מרגע שהקשר מטפל-מטופל מוכתם ביחסי שליטה וכוח, מתבטלת האפשרות של טיפול מקצועי אמיתי. אסור שאיש מקצוע המכבד את עצמו יסכים ליטול חלק בפרסה מסוג זה. טרנסקסואליות איננה הפרעה ואיננה מחלה, אלא ביטוי לגיטימי של זהות. טרנסקסואלים זקוקים לרופאים ומטפלים, לא כדי שינהלו להם את החיים, אלא כדי שיעזרו להם להתאים את תפקידם החברתי לזהות המגדר שלהם. למשל, טוב שרופא יבצע מעקב אחרי אדם הנוטל הורמונים; אסור שהוא יקבע האם האדם הזה צריך לקחת הורמונים. טוב שפסיכולוג יסייע לאדם להתמודד עם מצבי לחץ הנובעים מתהליך השינוי. אסור שהפסיכולוג יקבע מהם השלבים והשינויים שעל המטופל לעבור. רק המטופל יכול לקבוע זאת. בכנס הרצתה גם ד"ר אילנה ברגר, שדיברה על תפיסות טיפוליות חדשות. לגבי רוב הנוכחים היו שתי ההרצאות בבחינת חידושים גדולים. כאשר אמרנו להם שעל המטפל לפנות למטופל בלשון המגדר שבה הוא מגדיר את עצמו, נשמעו קולות הפתעה. זה היה בשביל רבים מהם כמו גילוי אמריקה. נורה

 

[Lizz]

מעולה ונכון

לדוגמה, אני לא צריך ולא רוצה לקבוע אם אני גבר או אישה, או אפילו לנסות להגדיר *מה זה* גבר או מה זו אישה. אבל האמת, ולא קשור לגמרי, זה הקטע הבעייתי בלצאת מהארון כטראנס - כג´נדרקוויר. קל להגיד "אני הומו, אני לסבית" - קשה מבחינת היחס, אבל קל להסביר וקל למצוא את המילים הנכונות. אם אני אגיד ליקום "שלום, אני ג´נדרקוויר", מיד אצטרך לעצור ולהסביר במשך שעות מה זה אומר ולמה ישנם יותר משני מגדרים ולמה בכלל זה משנה לי - ופשוט אין לי כוח יותר אני בארון הטראנסי בעיקר מעצלנות.

 

[Michelle B]

מזה בדיוק "ג´נדרקוויר"?

 

[Lizz]

הסבר קצר ולא מדויק:

זה אומר שאני לא גבר ולא אישה. לא מבחינת אברי המין שלי (נקביים לגמרי, תודה), אלא מבחינת הג´נדר - המגדר. אני מסרב לבחור במגדר ספציפי לפי ההגדרות הקיימות כיום בחברה בה אני חי. פחות או יותר.

 

[Lizz]

וואו, פתאום שמתי לב

שאני חולק פה הרבה פרטים אינטימיים משהו... מסקנה: לא לענות לפורומים כשאני עדיין ישן.

 

[FreakOnALeash]

תגובה

גם לי יש בעיה עם סטריאוטיפים גבריים (מעריץ מניקס או לא?!

), אבל אני בכל זאת מצליח להתברג.

 

[ליטל ו]

ג´נדרקוויר

ההגדרה הרחבה לג´נדרקוויר היא אדם שלא מגדיר את עצמו כמאה אחוז גבר או כמאה אחוז אישה. זה יכול להיות אדם שלא רוצה להגדיר את עצמו במונחים של ג´נדר, ורואה עצמו כפשוט אדם. זה יכול להיות אדם שמרגיש שהוא איפשהו בין אישה לגבר, לא לגמרי משתייך לאף צד אלא בעל זהות אישית יותר (ומתחשק לי להגיד פחות סטריאוטיפית). זה יכול להיות אדם, כמוני, שזז בין הגדרות. יום אחד אני דיי´קית וונדליסטית, חמש דקות אחר כך אני נתקל באוחצה עם תחת ממש חמוד ונזכר שאני הומו, אחר כך אני אשים לק או אקרא מניפסט פוליטי לוחמני ואגיב מהזהות הטרנסג´נדרית (גבר לאישה) שלי, או ארכיב מדפים ואהנה להיות פמיניסטית, או אעביר ערוץ לAXN ואשחק בלהיות "גבר אמיתי", או אשכח להתעסק במגדר וסתם אהיה מה שיבוא, בלי הגדרה. זה שטויות, זה חשוב נורא, זה כיף, זה חופש, זאת ההגדרה המדוייקת ביותר שיש לי לעצמי. אני אוהבת את זה וזה בהחלט עובד ביחד, אגב, למי שתוהה. הבהרות יינתנו לכל דורש.

 

[Lizz]

הזכרתי פעם שאני אוהב אותך?

{hug}

 

[AlphaBeta]

אני מסכים עם רוב ממה שאמרת...

אבל כשזה מגיע לנושא של טיפול הורמונלי, או ניתוחים או כל טיפול רפואי אחר שקשור לטרנסקסואליות, צריכים להיות כאן אישורים לדעתי. כי אם אין איזהשהו השגחה וסטנדרטים, אנשים שמבולבלים, או בעצם יש להם בעיות אחרות, יכולים להיפגע. אז בהחלט צריכים לטפל בבורות של פסיכולוגים ובשיטת הטיפול כרגע, אין שום ויכוח בעניין הזה (למרות שיש לי ניסיון אישי טוב עם כמה פסיכולוגים, אבל בכל זאת אני מבין שכל ההתלות בהם באמת יכולה לסבך דברים, במיוחד כשהם לא פסיכולוגים טובים), אבל כשזה מגיע למצב של שינוי מין על ידי אמצעים רפואיים, איך רופא יודע שהוא נותן את הטיפול הנכון למטופל?

 

[נורה גרינברג]

"הטיפול הנכון"

זה נשמע הגיוני מאד, והמצדדים בפיקוח חברתי על טרנסקסואלים ממש מאוהבים בטענות האלה. ההיגיון הוא כזה: צריך "מומחה" שיקבע האם האדם שלפנינו אכן מופרע מספיק כדי ליטול הורמונים ולחתוך דברים בגופו, ואם ה"מומחה" יקבע שצריך, אז אפשר להתקדם. ה"מומחה", כמובן, פועל על בסיס אבחנה קלינית, שכן הטרנסקסואליות, לפי השקפה זו, היא פתולוגיה - מכלול של סימפטומים מוגדרים שניתנים לזיהוי, כמו, למשל, שחמת הכבד, או אפנדיציטיס, או חצבת. או אז, ה"מומחה" יקבע שהמטופל יכול (צריך!) לקבל את ה"טיפול הנכון". כל התמונה הזאת רק הולידה סבל בל ישוער של טרנסקסואלים. אין בה נקודה אחת שהיא נכונה. אין כזה דבר "טיפול נכון", ואין שום אדם שמסוגל לקבוע האם האדם שלפניו "צריך" או "רשאי" לעבור טיפול הורמונלי או ניתוח לשינוי מין. בוודאי ובוודאי לא כאשר מדובר ברופא, פסיכיאטר או פסיכולוגי אשר, כמו רוב רובם של מחברי הפרופסיה הרפואית, אין לו כל ידע והבנה בסוגיות אלה. גם אם רופאים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים היו בעלי ידע והבנה בסוגיות זהות מגדר (ורובם, כאמור, אינם כאלה), עדיין התוצאה המעשית של פיקוח חברתי הייתה מצב של "שומר שער", כפי שמתקיים עדיין, לצערי, במקומות רבים, כולל בארצנו הקדושה. לא רק שבמצב כזה אי אפשר לתת טיפול לאדם הטרנסקסואלי, אלא שאפילו אבחנה קלינית "נכונה" ו"טיפול נכון", כדבריך, אינם אפשריים. כל הסיטואציה הזאת שבה נפגשים מטפל ומטופל, היא מוגדרת על ידי יחסי כוח ושליטה. המטפל מחזיק בידו את המפתח לאושר - ניתוחים והורמונים, והבעיה של המטופל היא לשכנע אותו לתת לו את אותו המפתח, את האישור המיוחל. כיוון שכך, טרנסקסואל יעשה כל דבר ובלבד לזכות באישורים המבוקשים. מצב זה שיבש במשך שנים גם את המחקר בנושא טרנסקסואליות, כיוון שטרנסקסואלים התאימו עצמם לציפיות המטפלים, והציגו לא פעם דימוי מעוות, ובלבד לקבל את האישור, שלא לדבר על שקרים והצגת מצגי שוא. טרנסקסואליות וזהות מגדר לא נורמטיבית אינן מחלות. אי אפשר לאבחן אותן כמו שמאבחנים גריפה. המודל הטיפולי הזה, של פציינט המדווח על סימפטומים ומומחה שהוא בעל ידע הקובע אבחנה וטיפול "נכונים" - פשוט אינו עובד. בעולם כבר יודעים זאת שנים רבות, ולכן המודל הטיפולי הנהוג כיום במרכזי הטיפול המתקדמים בנוי על תפיסת המטפל כ"מסייע" (facilitator) למטופל להבהיר לעצמו את סוגיית זהות המגדר שלו, ולהתמודד עם הבעיות הנגרמות מתהליך התאמתו לחיים על פי רגשותיו. אבל מי שקובע כיצד יתקדם בתהליך -הוא המטופל בעצמו. המטפל נמנע מלכוון אותו. כל המודל מתבסס על כבוד גדול מאד למטופל, כאשר הוא קובע את הזהות של עצמו, לא מישהו מבחוץ. כל התאוריה על הצורך למנוע מטרנסקסואלים לעשות טעויות נובעת מחרדות החברה מפני שינוי המין. אין לה כל קשר עם הרצון לסייע לטרנסקסואלים להתמודד עם מצוקתם. צאה וראה כמה אנרגיה מושקעת במניעת טעויות שיובילו למתן טיפול למי שאינו צריך, וכמה מעט אנרגיה מוקדש למה שקורה כאשר נמנע טיפול ממי שכן צריך אותו. מה קורה לאדם שבקשתו להורמונים או לניתוח נדחית כי הוא לא תואם את התמונה שלפיה המטפל קובע את אבחנתו, או כי לא הצליח לשכנע את המטפל מכל סיבה שהיא? מי עוזר לו? לכך לא מוקדשת כל מחשבה. ההנחה המובלעת כאן היא ש"לא נורא" אם מונעים טיפול ממי שזקוק לו, כי הרי ממילא מדובר במותרות, או במעשה בלתי ראוי. יתרה מזאת, כל הדרישה לפיקוח רפואי נשענת על ההנחה שהפיקוח עצמו אינו משפיע כלל על תוצאות הטיפול. אבל אנחנו יודעים שהצלחתו של תהליך לשינוי מין תלויה בגורמים רבים, ביניהם גם גישתו של המטפל והצלחתו להכין את המטופל לחיים שלאחר השינוי. כל המודל הזה לפיו המטפל יושב בכורסה שלו ורק בוחן האם המטופל עומד בקריטריונים של אבחנה קלינית נכונה, ואילו ההתמודדות עם הסוגיות הכרוכות בתהליך היא בעיה של המטופל - זו התעלמות ממורכבותו של תהליך השינוי, ויש בה כשלעצמה כדי לפסול אותה כגישה טיפולית, כי היא מונעת סיוע מהמטופל בנקודות שבהן הוא זקוק לו ביותר. אם היו בידינו נתונים מבוססים על אחוז ההתחרטויות, שיראו לנו מה גודל הבעיה - היינו יכולים להתייחס אולי ברצינות לטענה בדבר הצורך בפיקוח. אבל כל הדאגה העצומה הזאת לטעויות העלולות ליפול אינה מתבססת על מחקרים שנעשו, או על נתונים אמפיריים כלשהם. האם יש ידע מוצק לגבי אחוז הטעויות מתוך כלל הטיפולים? תשובה: אין שמץ של מידע. כלום. זילץ´. מדובר במיתוס. מעולם לא נעשתה בדיקה כזאת, בדיקה שתכלול גם את מי לא עברו דרך המסגרות המפקחות. אין שום נתון. כל המאמץ הזה למנוע טעויות מתבסס על השערה בלתי מבוססת. האמת היא שעל פי מעט הנתונים שיש - האנשים המאושרים הם הכלל, והמתחרטים הם החריג. אז מה, אז צריך למכור טיפולים לשינוי מין בסופרמרקט? לא צריך קריטריונים מקצועיים? בוודאי שלא. יש צורך לסייע לאדם הטרנסקסואלי להגיע למסקנה מבוססת בדבר הטיפולים שהוא זקוק להם. לצורך זה יש לספק לו את כל המידע הדרוש לו (מה שלא נעשה כלל במסגרת הגישה הטיפולית המסורתית, זו של המפקחים החברתיים, שבה המטופל הוא פסיבי לגמרי ואין כל צורך לתת לו מידע, כי ה"מומחה" קובע בשבילו הכל), על מנת לאפשר לו לקבל החלטה מודעת. אבל ההחלטה הסופית היא שלו. לו שייך הגוף, ושלו האחריות, ועל המטפל לקבל זאת. במסגרת תפיסה זו יש לקבל את העובדה שאנשים מסויימים עלולים לטעות בהחלטותיהם. בסופו של דבר, לכך מתכוונים כשמדברים על אחריות. הרפואה כבר מזמן אינה עוסקת רק בריפוי מחלות בלבד. בימינו, רופאים עוסקים בנושאים רבים הקשורים לאיכות חיים יותר מאשר לריפוי מחלות: הפלות, הפרייה מלאכותית, טיפולים קוסמטיים, הם רק כמה דוגמאות. טרנסקסואליות שייכת במידה רבה לקטגוריה הזאת. נדרש ליווי רפואי, אבל אסור לרופא לקבוע במקום המטופל האם הוא צריך או לא את הטיפול, מה גם שכאמור, אין כזה דבר - "טיפול נכון" לגבי טרנסקסואלים. כל אדם הוא סיפור בפני עצמו. סטנדרטים טיפוליים הם דבר אחד. כאשר עברתי ניתוח, דאגתי לבחור במנתח ובבית חולים העובדים על פי הסטרנבדרטים הרפואיים הגבוהים בעולם. אבל לא הפקדתי בידי המנתח את ההחלטה האם לנתח אותי או לא. הזמנתי את שירותיו כדי שיעשה את מה שהוא יודע לעשות: לנתח. אבל שליטה מבחוץ זה דבר אחר. לזה יש להתנגד מכל וכל. לסיכום, הבעייה איננה "טיפול נכון" מול "טיפול לא נכון", או "פיכולוגים טובים" מול "פסיכולוגים לא טובים". הבעיה היא שטרנסקסואליות פשוט איננה מסוג התופעות שניתנת לטיפול במסגרת המודל הטיפולי הרפואי. היא איננה מחלה, ולמטפלים, גם במקרה האידיאלי שהיו להם הבנה וידע אובייקטיבי נטול התייחסויות ערכיות, בנושא, אין כל אפשרות לאבחן מבחוץ מה רגשותיו של המטופל, שלא לדבר על מתן הערכה מראש מה תהיה מידת שביעות הרצון שלו מהטיפול. מדובר בבעיה עקרונית, לא ברצונם הטוב של פסיכולוגים ומטפלים אחרים. טרנסקסואליות היא עניין של זהות. זהות המתנגשת בנורמות חברתיות מושרשות ומכאן הבעייתיות שלה. על המטפלים לעזור לטרנסקסואלים, באמצעות הידע והמיומנות המקצועית שלהם, לנהל בעצמם את הטיפול שיקבלו. אם יעשו רק את זה - זו תהיה תרומה עצומה. נורה

 

[AlphaBeta]

../images/Emo45.gif ../images/Emo45.gif

תודה על ההסברה. אני חייב להגיד שאני מסכים עם כל מילה.

 

[barak001]

טרנסקסואליות - לא מחלת נפש

אני מסכים עם כל מילה של נורה. יש פה מחלה אחת והיא מחלה חברתית. החברה החולה משאירה לטרנסקסואל שתי אפשרויות בלבד - 1. דיכוי האדם בתוך נורמות חברתיות נוקשות של גבר ואישה. גבר שמנסה להתאים את עצמו למסגרת של אישה ולהפך , פועלים בניגוד לתכונות והרצונות הטבעיים בין אם הם מולדים או נרכשים ולפיכך סובלים מדיספוריה. 2. מי שבכל זאת מנסה להתנגד לחברה סובל מדיכוי חברתי, השפלה, לגלוג ואפליה ממשית. מן הסתם הטרדה נפשית זו תוליד מתח ודכאון, בפרט כשהאדם רגיש חברתית (ואולי אם לא היה רגיש חברתית לא היה כלל סובל מלכתחילה מאותה דיספוריה) כך או כך, החברה פוגעת באנשים עד כדי כך שהם שרויים במתח נפשי עמוק ואז גם דואגת להגדיר אותם כהפרעה נפשית, דבר שמחזק את הסטיגמה עוד יותר. טרנסקסואלים לא פוגעים באיש בבחירתם זו. אם החברה היתה נאורה יותר ומאפשרת לאנשים לחיות את חייהם כרצונם, טרנסקסואלים היו יכולים לחיות באושר ובסיפוק.