לומדת ועוד איך...
אני מין בת אדם כזאת שאני לא מקשיבה שאומרים לי... אני לומדת רק כשאני חוטפת כאפות. למשל,היה לי קטע פעם עם בחורים תפוסים. ממש דפוס התנהגותי,בחור שהיתה לו חברה עשה לי את זה יותר מבחור שאין לו חברה. למה? כי ראיתי בזה אתגר,לקחת אותו ממנה. וכי כשהצלחתי זה נתן לי פוש רציני לאגו ולביטחון העצמי.וזה לא שאהבתי את הבחורים היקרים,רציתי רק דבר אחד. בסוף התאהבתי באחד מהם,הוא עזב אותה בשבילי,אבל זה לא נגמר כמו באגדות... זאת היתה מערכת יחסים שנמשכה חודשיים וזכורה לי כשנה,כי היא היתה כל כך ארוכה,וכל כך כואבת,מלאה בשגיאות! הקשר היה אינטנסיבי כל כך שהיום אני חושבת שזאת היתה אובססיה יותר מאהבה. הבחור היה ועדיין,פשוט מין סוג של מופרע בנפשו,וזה הקשה על הכל. בסוף הוא עזב אותי,בשביל החברה לשעבר. נכוויתי מזה כל כך קשה,שאני בחיים שלי לא אעשה את זה שוב. גם למדתי להפעיל את השכל,לראות אם הבנאדם והקשר והנתונים מתאימים לפני שמתאהבים,אחרת זה יהיה מאוד נחמד לזמן קצר,ואז ייגמר בצורה כואבת. וכן כשהייתי עם אלכס בהתחלה מאוד חסר לי כל הריגוש הזה של "יש לו חברה" "מה יקרה אם היא תגלה" והריגוש של הריבים,עד שהבנתי שהריגוש הזה הוא ריגוש רע,שלא צריך אותו כדי להיות מאושרים ביחד.