טעם חדש: רשימה בעקבות תערוכת איורים מחודשים לקלאסיקות ישראליות / אורנה גרנות
על איור קלאסי לעומת איור מחודש, ספר ילדים מאויר, פיקצ'רבוק וההבדלים ביניהם
האיורים בספרי הילדים הם יצירות האמנות הראשונות שכולנו נתקלים בהם כילדים. לפני שאנחנו יודעים לקרוא מילים אנחנו “אוהבים את הציורים והתמונות של הספרים”, כפי שילדים אומרים פעמים רבות. ובאמת, השיח על האיור והעניין האמיתי בו נותר נחלתם של הילדים, שכן המבוגרים אינם יוצרים עמם דיאלוג משמעותי בנושא.
מדוע?
כאשר אני מציגה את השאלה הזו למבוגרים (הורים, סטודנטים ואנשי חינוך), התגובה הראשונית שאני מקבלת היא לרוב מתגוננת:
“מה פתאום ?! אני תמיד בוחר/ת ספרים לילדים לפי האיורים”
“האיורים מאוד חשובים לי”
אבל כאשר מנסים לברר למה איור כזה עדיף על איור אחר, מה התרומה של האיור לסיפור או סתם מידע בסיסי כמו מה שם המאייר, נתקלים בשתיקה רועמת. זאת עובדה: השיח על איור, עם ילדים אך גם בין מבוגרים, כמעט לא קיים במחוזותינו או שנותר ברמה רדודה ביותר.
איורים מחודשים ליצירות ספרות קלאסיות הם סיבה למסיבת איור קטנה. הם מזמינים אותנו להתבונן מחדש בספרים אהובים ובהזדמנות זו גם להבהיר שלא כל מה שהוא “ספרות ילדים מאוירת” הוא בהכרח פיקצ’רבוק.
אז איך יודעים מהו פיקצ’רבוק? ככלל, אי אפשר בלי האיור. חלקים משמעותיים של הסיפור מופיעים רק בתמונות ולא במילים. מעבר לכך, בפיקצ’רבוק יש שימוש משמעותי במרכיבים ייחודים של הספר כאוביקט, כחומר, כחפץ. בהקשר זה חשוב להדגיש כי אין למילה פיקצ’רבוק תרגום מדויק בעברית. אין זה ספר-תמונה או ספר-תמונות. הפיקצ’רבוק נכתב, גם באנגלית, כמלה אחת:
Picturebook
הכוונה היא ליצירת אמנות אחת, מאוחדת ושלמה.
אז מה ההבדל בין ספר ילדים מאויר לפיקצ’רבוק, וכיצד פיקצ’רבוק מקבל מעמד של קלאסיקה?
בשביל לעשות סדר, נאמר שיש דרגות של איור, ללא כוונה לשיפוט ואיכות בהכרח. למרות שרק נקפוץ לרגע לשורה האחרונה (זהירות ספוילר) ונבהיר שהיהלום שבכתר הוא בפירוש הפיקצ’רבוק הקלאסי, כזה שיש בו אינטגרציה אמיתית בין כל המרכיבים. ספר בו המילים, הדימויים וכל מה שייחודי לספר כמו הכריכה, עמודי הפתיחה וכו’, כל אלה משרתים את הסיפור ואי אפשר בלעדיהם. לפיקצ’רבוק אמיתי יש סיכוי טוב יותר להפוך לקלאסיקה. מדוע?
אפשר לחזור לשורה הראשונה (איורים הם יצירות האמנות הראשונות שילדים נחשפים אליהם) או לומר שפיקצ’רבוק הוא יצירת אמנות המיועדת לקהל רב-גילאי.האספקטים הויזואליים פונים אל הילד ואילו האספקטים המילוליים פונים אל המבוגר.
מי שרוצה להבין למה מיץ פטל,ויהי ערב ושמוליקיפוד כן “עשו את זה” ושרדו את מבחן הזמן, שיקרא עד הסוף.
ספר ילדים מאויר לעומת איור עצמאי
מאת לאה גולדברג, איורים: שמואל כץ, ספריית פועלים (1959)
“דירה להשכיר” הוא דוגמא לספר ילדים מאויר (שנכנס לקאנון ספרות הילדים העברית) שאינו פיקצ’רבוק. איך יודעים? בקצרה: אפשר להבין את כל הסיפור בלי האיור. האיורים של שמואל כץ מורכבים ממשיכות קו וצבע מגוונות ומוסיפים לסיפור עומק ואווירה אבל אינם הכרחיים להבנת הנרטיב. הטקסט של לאה גולדברג ארוך יחסית והאיור מעבה את העלילה במיוחד בעזרת ההבעות הניתנות לחיות השונות. כץ הצטיין בעיקר ביצירת קריקטורות המשוות להבעות הפנים אנושיות הנעה בין התנשאות, צדקנות ועלבון. פעמים רבות הקומפוזיציות נפרשות באלכסון ומאפשרות עלייה וירידה של השוכרים לקראת הדיירים וההפך. האיור מספק מעין אתנחתא החוצצת בין המילים ומפרידה בעזרת הכפולות בין הסצנות השונות בהן מגיעים הדיירים הפונטציאלים לבחון את הנכס. ראייה נוספת המעידה על התפקיד המשני לטקסט של האיור, היא העובדה שאפילו היוצרים של “דירה להשכיר” לא התייחסו אליו כיצירה עצמאית, שכן הם הוציאו אותו בספר הנושא את שם הסיפור אבל מכיל עוד שני סיפורים המאוירים באותו סגנון איור כמו “דירה להשכיר”, אך אינם קשורים זה לזה משום בחינה אחרת (“כך ולא כך”, ו”מעשה בשלושה אגוזים”). דוגמא נוספת לכך שמדובר בספר מאויר ולא פיקצ’רבוק הם שני מקומות בהם אין תיאום בין הטקסט לאיור: האחד, המגדל ובו ארבע קומות באיור וחמש קומות בטקסט. והשני הוא הזמיר שלו דמות נשית (כובע מקושט עם סרט, שרשרת תיק גברת ושמלה) באיור ולשון זכר בטקסט.
האיורים החדשים לקלאסיקות הן דוגמא לאיור עצמאי אשר, במיטבו, מאיר את הטקסט המוכר מזוית עכשווית וחדשה, מצית מחשבות, שאלות ו/או תובנות שלא התקיימו קודם. האיורים של לנה גוברמן ל”דירה להשכיר” הופכים את היוצרות. במקום מגדל ‘בעמק יפה בין כרמים ושדות’ מופיע במעין צילום/קולאז’ בניין שיכון ישראלי מצוי, עירוני לכל דבר. במקום בעלי החיים המופיעים בסיפור המקור, גוברמן מאנישה את הדמויות חזרה לבני אדם ובעזרת המהלך הפוסט מודרני הופכת את משל החיות – המכוון למוסר השכל אנושי- לסיפור מציאותי בו מככבים בפועל בני אדם. באופן זה היא מדגישה את הרלבנטיות של הסיפור למציאות הישראלית ומאירה במיוחד את האלמנטים של הביקורת החברתית הקיימים בטקסט ממילא. כזכור, הקטע הבוטה ביותר הוא זה בו החיות מוקיעות את החזיר על גזענותו:
“איך אשב אני חזיר, לבן בן לבנים מימי בראשית, בכפיפה אחת עם חתולה כושית! לא נאה לי ולא יאה לי. קראו השכנים: לך, לך לך חזיר! גם לנו לא נאה ולא יאה”..
באיורים של גוברמן, הופכת התרנגולת השמנה לאשה עצומת מימדים השוכבת על ספה ומבטה החלול מזכיר בהייה ריקנית בטלויזיה. הדימוי מזכיר את הדיוקנאות שיצר לוסיאון פרויד לדמות עירומה נשית (אמיתית) בקנבסים ענקיים, העונה לשם סו.
הסנאית הפכה לצעירה בליינית, ואילו הקוקייה הפכה לדמות נשית מטופחת עם מחשוף עמוק ומאפיינים מיניים מודגשים. הפרשנות האנושית לדיירי הבית שבוראת המאיירת מייצרת מציאות אורבנית מגוונת מבחינה תרבותית. התמונות הן כהות וקודרות ואינן בהכרח ממוענות לילדים. גוברמן מתייחסת לטקסט של “דירה להשכיר” באופן חופשי ומעניקה לו פרשנות אסטתית עכשווית, שאינה חופפת את כל הטקסט. אמנם היא מוסיפה לחלק מן הדימויים בשחור-לבן גם ציטוט ישיר מן הטקסט המעוצב בגופן ייחודי התואם את הדימוי, אך אין כאן ניסיון ליצור איורים לספר כולו. האיורים המחודשים של גוברמן אינם קשורים למראית עין לאיוריו המקוריים של שמואל כץ, אולם דומה כי את ההיפוך ואת המבט המחודש ניתן ליישם רק מפאת קיומם של איורי המקור של כץ, המציגים את החיות הגרות במגדל כלבושות בבגדי אדם. שלא כמו שמואל כץ, גוברמן לא התחייבה לתיאור חזותי של כל העלילה וגם לא התחייבה לקהל יעד בגיל מסוים ו/או בעל אורינטציה מסחרית מסוימת. היא מחויבת רק לאמירה האמנותית האישית שלה.
ספר ילדים מאויר, פיקצ’רבוק ופיקצ’רבוק קלאסי
הטקסט בפיקצ’רבוק קלאסי הוא רזה, קצר ולעיתים כמעט פואטי באופיו. האיור וכל שאר מרכיבי הספר: הכריכה הקדמית והאחורית, פורמט הספר, דפי הפתיח (פורזץ בגרמנית או אנד פייפר באנגלית), הגופן והמעברים (הקצב) בין הכפולות – לכל אלה תפקיד משמעותי ביצירת מכלול המשמעות של הסיפור.
מאת פניה ברגשטיין, איורים: חיים האוזמן, הקבוץ המאוחד (1949)
יהי ערב הוא סיפור אודות ילדה, אביה ותרנגולות המשק, להן מפריעה הילדה בהתארגנותן הלילית בלול. אך למעשה, כפי שמרמזות כריכתו הקדמית (הירח מופיע בגדול) והאחורית (הירח מופיע בקטן) של הספר, הכוכב האמיתי (תרתי משמע) של הסיפור, הוא הירח.
למרות שהירח מוזכר במילים מפורשות רק בתחילת הסיפור ובסופו, הוא מופיע בכל אחד מאיורי הספר. בכל אחת מן הכפולות מופיע הירח בהבעה שונה ובכך נותן את הטון הרגשי המדויק לכל אחת מן ההתרחשויות. הכריכה הקדמית והאחורית, אלמנט חזותי ייחודי לספר, מעידה על פן של הסיפור שאינו מופיע בטקסט באופן מפורש.
פעמים רבות איור מחדש של יצירה מאשרר את מעמדה כקלאסיקה. כך הוא המקרה של לילה בלי ירח, פיקצ’רבוק בו איוריו של דוד פולונסקי מצטטים את דמותו האנושית של הירח מ”ויהי ערב”. בניגוד ל”ויהי ערב” בו הירח של האוזמן הוא נוכח שקט באיור ונעלם מן הטקסט, פולונסקי וכותבי הספר מאנישים את הירח עד כדי כך שבסיפורם דמותו העגולה והכסופה לוקחת חלק פעיל בעלילה כולה (במלל ובדימויים החזותיים כאחד). האיורים של הירח בסיפור העכשווי עוסקים רבות במצגיו השונים בשמיים (חצי/סהר, מלא/לבנה) אבל למעשה הסיפור והספר כולו נקרא כמעגל הנסגר ונוצר מחדש, בו הירח כדמות פעילה, מסתלק באופן פתאומי וחוזר אל השמיים הליליים. המוטיב המעגלי אף בא לידי ביטוי בכך שעל מנת לקרוא את הסיפור במלואו יש להשלים מעגל ופיזית לקרוא את הספר מהכריכה הקדמית ועד (כולל) לאחורית, במהלך המאזכר את חשיבות הכריכה הקדמית והאחורית של הספר המקורי.
מאת שירה גפן ואתגר קרת, איורים: דוד פולונסקי, עם עובד (2006)
שמוליקיפוד אותו כתבו ציירו ולמעשה גם עיצבו ט.כרמי ושושנה היימן, הוא דוגמא לפיקצ’רבוק קלאסי נוסף. כמו במקרה הקודם, טמון סוד קסמו והצלחתו של הספר ב”שיעבוד” כל המרכיבים הייחודים: מילוליים, חזותיים ועיצוביים להעברת הסיפור בשלמותו. המילים מספרות סיפור פשוט אך רלבנטי על החברות בין גדי, הילד החולה לבין שמוליקיפוד. אך התחכום בספר זה מצוי בין איוריו ובפרט במרכיבים שנראים דקורטיביים בלבד במבט ראשון. בכל אחת מכפולות הספר מופיע הטקסט, איור גדול ומרכזי וגם “פס” נוסף הנראה כקישוט במבט ראשון. התבוננות מעמיקה מגלה כי האיור הגדול חופף את ההתרחשות, קרי את הטקסט, והרצועה הדקורטיבית היא דקורציה רק כביכול. למעשה, ה”פס” הנוסף מכיל אלמנט ציורי אחד או שניים החוזרים על עצמם ומשקפים את המתרחש ואת האינטראקציה בין הקיפוד לגדי בנוסף לטקסט ולאיור הקיים. ה”פס” מקיף את הדף לאורך ו/או לרוחב: פעם זוהי דמותו של הקיפוד ובאחרת זוהי דמותו של קיפוד וילד או קיפוד ופרח או קיפוד ותות. בהמשך, ה”פס” משתלב ומתערב בתוך הכפולה, אך בכל המקרים ה”פס” מהדהד את העלילה באופן חדש ונוסף. לדוגמא, כאשר הקיפוד הופך לכדור, ה”פס” חוזר על דמותו המתכדררת ואילו כאשר גדי מגיש לקיפוד את התות, ה”פס” חוזר על דמות הקיפוד והתות לסירוגין. רק במקרה אחד בכל מהלך הספר ה”פס” נעדר: בכפולה האחרונה מחליף את הפס רצף צפוף של עקבותיו של שמוליקיפוד שאומר שלום לגדי והולך והולך והולך….בזכות הפס המייחד ספר זה, נוצר בכל אחת מכפולות הספר מפגש חזותי בין שני סגננות איור: בין זה הגדול הכתמי, לבין זה המוקטן והקוי. מפגש חזותי זה מקביל לעלילת הספר כולו העוסקת במפגש בין אדם לבין חיה. יש לציין שגם שמו של הספר מגלם מפגש נוסף שכן אפילו הכותרת, שמוליקיפוד מחברת למילה אחת את השם האנושי (שמוליק) אל השם הזאולוגי (קיפוד).
המשך בתגובה
