טקסט מקסים שנתקלתי בו בפייסבוק וחשבתי שידבר לחלקכן...
[מאת: רביטל ויטלזון יעקבס]
בוא אני אסביר לך אותה. היא חזרה בדיוק מהפגישה עם הרופאה שאמרה לה שהתוצאות לא טובות ושהכול יצטרך לחכות עוד כמה חודשים. אתה אמנם משתדל, אבל אתה לא באמת יכול לבוא לכל בדיקה. היא ישבה שם והייתה בטוחה שהיא לא תבכה, אבל היא לא הצליחה לעצור את זה. והאכזבה שלה והעצבות. והיו לה מלא שאלות, אז מה עד אז? להמשיך לקחת, להזריק, להיבדק?
אתה לא חושב שנמאס לה מעצמה? הלוואי שהיא הייתה מצליחה לכבות את המחשבות לכמה שעות ביום. לכמה דקות. אבל היא סביב זה 24/7. ואם היא לא מספיק מזכירה לעצמה את זה כל הזמן, ואם לא התמונות של החברות ההריוניות שלה מזכירות לה את זה כל הזמן, יש גם תזכורת בנייד, לפחות פעמיים ביום. כי הגיע הזמן להזריק או לקחת כדור או תוסף. או לעשות שוב משהו מבאס שיכאיב או יציק או יעיק.
בא לה לרזות, לפחות אם לא הולך, שתיהנה ממעמדה ככלה הטרייה היפהפייה והחתיכה. האמת? כבר עוד מעט שלוש שנים לחתונה, אז טרייה היא לא. אבל מה אכפת לה להיות זוהרת כשסביבה כולן עייפות. כבדות. מלאות אחרי לידות. כמה בא לה להיות מלאה ועייפה. ולקטר על הלילות ועל השיניים. החברות הטובות כבר לא מספרות לה על הריונות ראשונה. ממה הן מפחדות? לצער אותה? או שהיא תעשה להן מנחוס. למה אתן לא מספרות? היא הכי תשמח בשבילכן ותתרגש. ורק אחר כך בכרית תשאל, מה קורה אלוהים? מה איתי?
ואתה לא מבין אותה, אתה חוזר מתי שאתה חוזר. ולא רואה שהיא כבויה ומדבר על דברים אחרים ורק כשהיא מתחילה להתפרק ולצעוק, אתה מקשיב אבל אתה לא מבין שאתה לא מבין אותה. ושיש לה רק אותך. רק אותך בעולם, עם אף אחד אחר היא לא יכולה לדבר על זה כמו שהיא יכולה איתך. אבל היא מרגישה שאתה לא איתה. אתה לא איתה.
�� ��
בואי אני אסביר לך אותו. הוא נסע היום לעבודה וידע שאת הולכת לרופאה. הנשימה שלו הייתה קצת תקועה, הוא שאל אותך במפורש אם את רוצה שהוא יבוא ואת אמרת לו עזוב. כבר חודשים שאת כבויה והוא רק מנסה לשמח אותך. הוא לא יודע ממש איך, אז הוא מנסה, איך לומר, "להעביר נושא". הוא מנסה להראות לך שאכפת לו רק מדבר אחד. ממך ומהשמחה שלך. למה הוא עשה לך את הצעת הנישואין הכי מושקעת ואת החתונה הכי יפה ושמחה וקפץ מולך ורקד כמו ליצן, וחיבק אותך שוב ושוב ושוב? זו משימת חייו. לשמח אותך. אבל את לא שמחה ואין משהו שהוא יכול לעשות. ובשביל הילד אתם עושים מה שאפשר.
אבל כשהוא לא מדבר איתך על זה ישר כשהוא נכנס הביתה ולא מתנפל על התוצאות של הבדיקות שהוא רואה שהגיעו במייל או מבקש לדעת מה הרופאה אמרה, זה לא שלא אכפת לו. הוא מנסה להעביר לך מסר, שזה לא העיקר. אתם העיקר. את העיקר. היחד שלכם העיקר. כי הייתם זוג מהמם ובניתם לכם בית שמח ומתוק. ופתאום בא הדבר הזה, ההיריון הזה, והשתלט על הכול. לאט־לאט את קמלת לו מול העיניים. והוא רוצה שתחזרי לראות שזה לא היריון או כלום. כי יש. יש אתכם.
הצחוקים שלכם והשיחות שלכם. האהבה שלכם לצאת לרוץ ביחד, או לתקוע סודוך לא מוסבר באחת לפנות בוקר. למה העלית על מזבח הפוריות את הכיף שלכם. הוא יודע שקשה לך לשמוח והוא בטח לא רוצה להכריח אותך לעשות משהו שאת לא רוצה. אבל הוא לא מוכן שתמותי לו ככה מול העיניים. והמשפט הזה תקוע לו בראש: "הלוא אנכי טוב לך מעשרה בנים". ברור שאת הכי רוצה ילד. גם
הוא.
כשאתם נוסעים יחד לעוד ברית או בריתה, הוא לא אומר כלום, אבל כל נשימה כבדה ושותקת שלך באוטו שורטת לו את הלב, כל דמעה שאת מורידה מרסקת לו את הנפש. הוא לא מדבר איתך על זה, כי הוא מנסה להסיט את
המוקד למשהו אחר. חי. שמח. אוהב. כי יש לו רק אותך. רק אותך בעולם, עם אף אחת אחרת הוא לא רוצה לחיות כמו שהוא חי איתך. אבל הוא מרגיש שאת לא איתו. את לא איתו.
�� �� ��
ואני אומרת לשניכם, זוג מתוק, שבסוף יהיה לכם. חייב להיות.
ככה או ככה או ככה.
אבל את הדרך לשם, אתם תקבעו.
תבין אותה יותר, תשמחי בו יותר.
עד להבאת החיים החדשים,
תדאגו לחיות את החיים שיש לכם עכשיו.
[מאת: רביטל ויטלזון יעקבס]
בוא אני אסביר לך אותה. היא חזרה בדיוק מהפגישה עם הרופאה שאמרה לה שהתוצאות לא טובות ושהכול יצטרך לחכות עוד כמה חודשים. אתה אמנם משתדל, אבל אתה לא באמת יכול לבוא לכל בדיקה. היא ישבה שם והייתה בטוחה שהיא לא תבכה, אבל היא לא הצליחה לעצור את זה. והאכזבה שלה והעצבות. והיו לה מלא שאלות, אז מה עד אז? להמשיך לקחת, להזריק, להיבדק?
אתה לא חושב שנמאס לה מעצמה? הלוואי שהיא הייתה מצליחה לכבות את המחשבות לכמה שעות ביום. לכמה דקות. אבל היא סביב זה 24/7. ואם היא לא מספיק מזכירה לעצמה את זה כל הזמן, ואם לא התמונות של החברות ההריוניות שלה מזכירות לה את זה כל הזמן, יש גם תזכורת בנייד, לפחות פעמיים ביום. כי הגיע הזמן להזריק או לקחת כדור או תוסף. או לעשות שוב משהו מבאס שיכאיב או יציק או יעיק.
בא לה לרזות, לפחות אם לא הולך, שתיהנה ממעמדה ככלה הטרייה היפהפייה והחתיכה. האמת? כבר עוד מעט שלוש שנים לחתונה, אז טרייה היא לא. אבל מה אכפת לה להיות זוהרת כשסביבה כולן עייפות. כבדות. מלאות אחרי לידות. כמה בא לה להיות מלאה ועייפה. ולקטר על הלילות ועל השיניים. החברות הטובות כבר לא מספרות לה על הריונות ראשונה. ממה הן מפחדות? לצער אותה? או שהיא תעשה להן מנחוס. למה אתן לא מספרות? היא הכי תשמח בשבילכן ותתרגש. ורק אחר כך בכרית תשאל, מה קורה אלוהים? מה איתי?
ואתה לא מבין אותה, אתה חוזר מתי שאתה חוזר. ולא רואה שהיא כבויה ומדבר על דברים אחרים ורק כשהיא מתחילה להתפרק ולצעוק, אתה מקשיב אבל אתה לא מבין שאתה לא מבין אותה. ושיש לה רק אותך. רק אותך בעולם, עם אף אחד אחר היא לא יכולה לדבר על זה כמו שהיא יכולה איתך. אבל היא מרגישה שאתה לא איתה. אתה לא איתה.
�� ��
בואי אני אסביר לך אותו. הוא נסע היום לעבודה וידע שאת הולכת לרופאה. הנשימה שלו הייתה קצת תקועה, הוא שאל אותך במפורש אם את רוצה שהוא יבוא ואת אמרת לו עזוב. כבר חודשים שאת כבויה והוא רק מנסה לשמח אותך. הוא לא יודע ממש איך, אז הוא מנסה, איך לומר, "להעביר נושא". הוא מנסה להראות לך שאכפת לו רק מדבר אחד. ממך ומהשמחה שלך. למה הוא עשה לך את הצעת הנישואין הכי מושקעת ואת החתונה הכי יפה ושמחה וקפץ מולך ורקד כמו ליצן, וחיבק אותך שוב ושוב ושוב? זו משימת חייו. לשמח אותך. אבל את לא שמחה ואין משהו שהוא יכול לעשות. ובשביל הילד אתם עושים מה שאפשר.
אבל כשהוא לא מדבר איתך על זה ישר כשהוא נכנס הביתה ולא מתנפל על התוצאות של הבדיקות שהוא רואה שהגיעו במייל או מבקש לדעת מה הרופאה אמרה, זה לא שלא אכפת לו. הוא מנסה להעביר לך מסר, שזה לא העיקר. אתם העיקר. את העיקר. היחד שלכם העיקר. כי הייתם זוג מהמם ובניתם לכם בית שמח ומתוק. ופתאום בא הדבר הזה, ההיריון הזה, והשתלט על הכול. לאט־לאט את קמלת לו מול העיניים. והוא רוצה שתחזרי לראות שזה לא היריון או כלום. כי יש. יש אתכם.
הצחוקים שלכם והשיחות שלכם. האהבה שלכם לצאת לרוץ ביחד, או לתקוע סודוך לא מוסבר באחת לפנות בוקר. למה העלית על מזבח הפוריות את הכיף שלכם. הוא יודע שקשה לך לשמוח והוא בטח לא רוצה להכריח אותך לעשות משהו שאת לא רוצה. אבל הוא לא מוכן שתמותי לו ככה מול העיניים. והמשפט הזה תקוע לו בראש: "הלוא אנכי טוב לך מעשרה בנים". ברור שאת הכי רוצה ילד. גם
הוא.
כשאתם נוסעים יחד לעוד ברית או בריתה, הוא לא אומר כלום, אבל כל נשימה כבדה ושותקת שלך באוטו שורטת לו את הלב, כל דמעה שאת מורידה מרסקת לו את הנפש. הוא לא מדבר איתך על זה, כי הוא מנסה להסיט את
המוקד למשהו אחר. חי. שמח. אוהב. כי יש לו רק אותך. רק אותך בעולם, עם אף אחת אחרת הוא לא רוצה לחיות כמו שהוא חי איתך. אבל הוא מרגיש שאת לא איתו. את לא איתו.
�� �� ��
ואני אומרת לשניכם, זוג מתוק, שבסוף יהיה לכם. חייב להיות.
ככה או ככה או ככה.
אבל את הדרך לשם, אתם תקבעו.
תבין אותה יותר, תשמחי בו יותר.
עד להבאת החיים החדשים,
תדאגו לחיות את החיים שיש לכם עכשיו.