יש בזה משהו
בזמן המלחמה בדרך כלל אנשים עסוקים ופעילים, טרודים בהשרדות, ורק אחרי שהמלחמה עוברת לפתע פורצים הרגשות שהודחקו, בעיות ופחדים עולים אל פני השטח. דוקא אצל ילדים לעתים קרובות יש גילוי של הטראומה כבר בזמן הארוע, גם בגלל ש"להם מותר" וגם בגלל שבעצם אין להם תפקיד חיוני למלא שדוחק את כל שאר הנושאים. מה שאני מציעה: קודם כל אני ממליצה מאד להרחיק את הילדים משדה הקרב. אני גרה באיזור השלו של המדינה, וכל מקום הומה באורחינו מהצפון, האנשים פותחים את הלב - הן כפרטיים, והן חברות, מלונות, מוסדות - כולם מארחים את תושבי הצפון. כדאי מאד לצאת ולתת לילדים להרגע מאימת הטילים , מהלחץ, מהאיסור לצאת מהבית, ומחוסר האפשרות לבלות בחופש הגדול כפי שהם רגילים. דבר שני, לתת לילד להתבטא - לצייר, לדבר, להכין הצגות דבר שלישי , שלתף אותו בתחושות שלנו - אחד הדברים שמשפיעים קשה על ילד, הוא התחושה שההורה פוחד, אבל לא מודה בכך. חשוב שיראה אותך, ההורה האמיתי כפי שאתה - פוחד, כי זה טבעי, אבל מתפקד. ואולי הכי חשוב: לתת לילד תפקיד - תחושה של חשיבות ואחריות, כמו גם תעסוקה ולא הקטנה ביותר.
