טראומות וזכרונות צפים

[No name for now]

טראומות וזכרונות צפים

קורה לכם שכל מיני אירועים מעלים בכם זכרונות מהנפילה של אבא? בכל פעם שאני שומעת על יידויי אבנים (כמו בשבוע שעבר) אני נחרדת כיוון שאבא שלי נהרג בגלל פגיעה של אבן בראשו (ואני גם יודעת שהוא לא האדם היחיד בהיסטוריה שנהרג מפגיעה של אבן). זה מטריד אותי וזה מפחיד אותי, כי אני חושבת שאנשים לא מתייחסים לפגיעה של אבן כדבר מסכן חיים. זה קורה לכם? מה אתם עושים? אני בד"כ מחכה שזה יעבור לי

 

[הכוכב הרביעי]

לי זה קורה

בעיקר כשחושפים עוד חלק מהיהירות והטמטום שהובילו למלחמת יום כיפור ולקרב הספציפי שבו אבא שלי נהרג. שלחתי לך מסר פרטי.

 

[No name for now]

כשלמדתי באוניברסיטה

השתתפתי בסוף שנת 2000 (אחרי מהומות אוקטובר 2000) בסדנא לחינוך לדמוקרטיה במחלקה לחינוך (נראה לי מספיק קל בשביל קורס בחירה

) נושא המהומות עלה הרבה בסדנא בגלל נושא הסדנא, בגלל התקופה והיו הרבה ויכוחים בין הסטודנטים ובעיקר בין סטודנטים יהודים לערבים, אני בד"כ יושבת בשקט כיוון שאני לא אוהבת להתווכח על פוליטיקה (הישראלית היחידה

) אבל פעם אחת קפצתי: בסך הכל ילדים שזרקו אבנים קשה לי לשמוע שאנשים לא חושבים שאבן זה דבר מסוכן, בצבא נפלו על הראש שלי 2 כרכים של מילון צבאי (בבת אחת למי שלא הבין) היה לי זעזוע מוח מזה, איך אפשר לזלזל באבן? אולי אנחנו גם צריכים לחנך, ללמד ולהזכיר. יש פה אנשים שלוקחים אחריות כזו? חבר מהכיתה שלי נפל באסון השייטת ב-1997 הוא היה ההרוג היחיד שלא נהרג במקום הוא אפילו היה בהכרה חלק מהזמן אבל הוא לא שרד את הדרך במסוק מלבנון לבית החולים רמב"ם. אבא שלו הפך עולמות כדי שיבדקו את העניין, שילמדו את הלקח, גם מהפעולה עצמה וגם מאופן הפינוי.