טראומות, שיחזור והצפה
משהו שעברתי בימים האחרונים. אחת הבעיות הכי קשות שלי כרגע היא בענין העבודה. זה מטריד אותי נורא. ואני מרגישה שהשעון מתקתק, ושככל שהזמן עובר אני מתרחקת יותר מהלימודים, ועובר יותר מדי זמן. התקדמתי, אני כל הזמן מתקדמת בנושא. אני קצת יותר מוכנה לזה. אבל עדיין כל כך מפחדת... שנה שעברה עבדתי קצת בתחום שלי. ואחרי תקופה מסויימת החלטתי לעזוב. לא בגלל שהמקום לא היה טוב, הוא היה מעולה, והיה לי צוות נפלא ובוסית נפלאה. וכולם הדריכו אותי וניסו לעזור לי. אבל אני לא הצלחתי להתרכז בעבודה. היו לי בחיים מסביב כמה דברים שהיקשו עליי מאוד, כל כך כאב לי נפשית באותה תקופה, שבשלב מסויים הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר להתמודד עם הכל ביחד ופשוט עזבתי. (למורת רוחם של כולם) התקופה היא זכורה לי מתוך ערפל של כאב וקושי. והעבודה זכורה לי בתור אחד הדברים שגרמו לי סבל כי הרגשתי שאני לא טובה בזה, וזה אפילו למספיק מעניין אותי ( באותה תקופה קשה וכואבת, שום דבר לא עניין אותי - גם לא הדברים שהכי אהבתי). בקיצור, התקופה ההיא זכורה לי בתור טראומה. כל פעם שאני נזכרת במשהו מהעבודה ההיא, אני מצטמררת וכולי מתוחה. מה שעשיתי עד עכשו היה, שבכל פעם שאני נזכרת בזה, אני פשוט נסה להתעלם, להעסיק את עצמי בדברים אחרים, לשכוח. השבוע הגעתי למסקנה שאני צריכה להתמודד עם התקופה ההיא. ועשיתי את זה. ואני עדיין עושה את זה. פשוט התחלתי לשחזר מה היה לי אז. איך היה בעבודה, מה עשיתי שם, עם מי עבדתי, איפה הייתי. כל הפרטים הקטנים שהשתדלתי לשכוח. ובאמת מה שקרה כשהתחלתי לחשוב על זה היתה הצפה. מתח. קושי. פחד. ואחרי כמה זמן שהמשכתי להציף את עצמי, המתח ירד והצלחתי להשתחרר קצת. זה עבד!! זה מה שאני מנסה לעשות עכשו - להיזכר בתקופה הטראומתית הזו. להיזכר בכלל במקצוע (שבעקבות ההתנסות ההיא הנפש שלי פשוט פסלה אותו ואת היכולת שלי להתמודד), בעקרונות שלו, לקרוא קצת חומר עליו. להכנס לזה. ואני מרגישה קצת מוצפת אבל נראה לי שמצאתי נתיב כלשהו שעוזר לי להתמודד. מה אתם אומרים? (והאם קרה לכם פעם?)
משהו שעברתי בימים האחרונים. אחת הבעיות הכי קשות שלי כרגע היא בענין העבודה. זה מטריד אותי נורא. ואני מרגישה שהשעון מתקתק, ושככל שהזמן עובר אני מתרחקת יותר מהלימודים, ועובר יותר מדי זמן. התקדמתי, אני כל הזמן מתקדמת בנושא. אני קצת יותר מוכנה לזה. אבל עדיין כל כך מפחדת... שנה שעברה עבדתי קצת בתחום שלי. ואחרי תקופה מסויימת החלטתי לעזוב. לא בגלל שהמקום לא היה טוב, הוא היה מעולה, והיה לי צוות נפלא ובוסית נפלאה. וכולם הדריכו אותי וניסו לעזור לי. אבל אני לא הצלחתי להתרכז בעבודה. היו לי בחיים מסביב כמה דברים שהיקשו עליי מאוד, כל כך כאב לי נפשית באותה תקופה, שבשלב מסויים הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר להתמודד עם הכל ביחד ופשוט עזבתי. (למורת רוחם של כולם) התקופה היא זכורה לי מתוך ערפל של כאב וקושי. והעבודה זכורה לי בתור אחד הדברים שגרמו לי סבל כי הרגשתי שאני לא טובה בזה, וזה אפילו למספיק מעניין אותי ( באותה תקופה קשה וכואבת, שום דבר לא עניין אותי - גם לא הדברים שהכי אהבתי). בקיצור, התקופה ההיא זכורה לי בתור טראומה. כל פעם שאני נזכרת במשהו מהעבודה ההיא, אני מצטמררת וכולי מתוחה. מה שעשיתי עד עכשו היה, שבכל פעם שאני נזכרת בזה, אני פשוט נסה להתעלם, להעסיק את עצמי בדברים אחרים, לשכוח. השבוע הגעתי למסקנה שאני צריכה להתמודד עם התקופה ההיא. ועשיתי את זה. ואני עדיין עושה את זה. פשוט התחלתי לשחזר מה היה לי אז. איך היה בעבודה, מה עשיתי שם, עם מי עבדתי, איפה הייתי. כל הפרטים הקטנים שהשתדלתי לשכוח. ובאמת מה שקרה כשהתחלתי לחשוב על זה היתה הצפה. מתח. קושי. פחד. ואחרי כמה זמן שהמשכתי להציף את עצמי, המתח ירד והצלחתי להשתחרר קצת. זה עבד!! זה מה שאני מנסה לעשות עכשו - להיזכר בתקופה הטראומתית הזו. להיזכר בכלל במקצוע (שבעקבות ההתנסות ההיא הנפש שלי פשוט פסלה אותו ואת היכולת שלי להתמודד), בעקרונות שלו, לקרוא קצת חומר עליו. להכנס לזה. ואני מרגישה קצת מוצפת אבל נראה לי שמצאתי נתיב כלשהו שעוזר לי להתמודד. מה אתם אומרים? (והאם קרה לכם פעם?)
