טריגר - איך ממשיכים הלאה?

[noname20000000]

טריגר - איך ממשיכים הלאה?

עברתי ניסיון אובדני אתמול. אושפזתי בבית החולים.

אני מרגישה אשמה מזעזעת. אני מרגישה שחציתי גבול שמאז ומתמיד היה מאוד ברור לי, ושבגדתי באנשים האהובים עליי.

לא ברור לי איך אני יכולה לסלוח לעצמי אי פעם.
לא ברור לי איך אני יכולה להתאושש.
אני מרגישה שנאה גדולה יותר כלפי עצמי משהרגשתי לפני המעשה.

אם יש מישהו כאן שעבר דבר דומה ויכול להשמיע את קולו אני אודה לכם כל כך.
אני פשוט מרגישה כל כך בודדה.

 

[ינשוף מנוקד]

אפשר לנסות לסלוח

הכל מבולגן אצלי אז קשה לענות

שולחת לך חיבוק גדול

 

[noname20000000]

תודה. אני מעריכה את זה מאוד.

 

[אלומת האור]

אוי אוי

אוי מותק... כל כך עצוב לי לקרוא את זה...

את לא לבד. אני חושבת שלסלוח לעצמך זה שורש ההחלמה. צריך לעבוד על זה. האם את מטופלת?

אני עברתי דבר דומה, אם כי לא ניסיון אובדני. מגיל 12 אני פוגעת בעצמי, אבל בקטנה. באפריל האחרון התחלתי לפגוע בעצמי בצורה קשה, וביום שלישי האחרון עליתי מדרגה לגמרי. אני מרגישה דומה לך, שחציתי גבול שתמיד היה ברור לי שלא אחצה. אני לא יודעת למה עוד אני מסוגלת, וזה מפחיד. קיבלתי כדור שאמור למתן את הדחפים האלה, רק שלא תמיד בא לי לקחת אותו, לפעמים אני מרגישה צורך כל כך חזק לפגוע, זה מטורף.

אני מקווה מאוד בשבילך ובשבילי שהניסיון טלטל אותנו מספיק כדי שלא נעשה דברים דומים בעתיד, מה את אומרת?

שולחת חיבוק ענק. את עדיין מאושפזת?

 

[noname20000000]

תודה לך.

לשמחתי שוחררתי הביתה בשעות אחר הצהריים המוקדמות.

אני אכן מטופלת, כמה שנים עם פסיכיאטרים, ומזה כ-5 חודשים עם פסיכולוגית. הלוואי ויכולתי לומר שזה עוזר לי, אבל אני מאוד פסימית.

אני מקווה גם כן שהניסיון המר הזה ימנע ממני לעשות משהו דומה בעתיד, אבל אני עדיין מתמודדת עם תחושת אשמה נוראית.
והתגובות של אנשים; של הפסיכולוגית, של העובדים בבית החולים, התגובה שתבוא מחר מצד הפסיכיאטר... כל כך קשה לי להתמודד עם זה.

תודה רבה על האכפתיות. אני מקווה שיבוא יום שבו נוכל להסתכל על זה אחורה כזיכרון רחוק מאוד מאוד.

 

[אלומת האור]

אולי זה לא יפה להגיד את זה

אבל תסתכלי על זה שלפחות יש לך בפני מי להרגיש אשמה. לא שהאשמה מוצדקת, אני לא מאמינה באשמה, אבל העובדה היא שיש אנשים שאכפת להם ממך, ושאת מרגישה כלפיהם את רגש האשמה. לא לכולם יש אנשים כאלה. לי, למשל, יש מעט מאוד אנשים להרגיש אשמה בפניהם, אם בכלל.

מה התגובות של האנשים למעשה שלך בינתיים? אני בעיקר מרגישה בוז מהצוות הרפואי, כאילו אני נטל, עול. מהפסיכיאטרית שלי, איילה, ראיתי דאגה ואכפתיות, וזה בדיוק מה שרציתי לראות. אני מודה שחלק מהפציעה האחרונה שלי הייתה כדי לקבל ממנה את המבט הזה הדואג, את המגע שבודק את הפגיעה. תראי לאיזה מצב הגעתי שאני מוכנה לפצוע את עצמי ממש חזק כדי לקבל את היחס הזה. ברור שפצעתי את עצמי מסיבות אחרות, נוספות, הדחף הזה היה חזק ממני, אבל כן, אני מודה שחלק מזה היה העניין של איילה, ולא שיש לי סיבה לעשות דברים כאלה מבחינתה, כי גם כשאני לא עושה שטויות היא עדיין מקבלת אותי. הייתי רוצה לא להצטרך אקטים נואשים כדי להקיא את עצמי החוצה ולהוציא את הכאב החוצה, אבל אני לא מצליחה כרגע לחשוב על משהו בריא יותר.

האשמה שאני יכולה לחשוב עליה היא זו שהניעה אותי לפצוע את עצמי מלכתחילה. אני מרגישה שהייתי בת איומה, שאני מלכלכת על הוריי המתים כדי לטפל בעצמי, ואני מקללת את עצמי תוך כדי הפגיעה בצורה מאוד קשה. אני מרגישה אשמה כשאני מזניחה את החתולה שלי ולא משקיעה בטיפול ההתנהגותי שלה (היא חתולה בעייתית). אבל אני לא מרגישה אשמה על עצם הפגיעה, רק בושה שהגעתי למצב כזה.

את מסוגלת לראות את הטוב שניסיתי להראות לך בתחילת התגובה? אני חושבת שאם תצליחי לנטרל את תחושת האשמה, תוכלי לסלוח לעצמך ולהשיב שלום לנפשך.

את יודעת להסביר למה עשית את זה בכלל? מה הביא אותך לייאוש כל כך עמוק?

אני שמחה שאת מטופלת. ואני כן אופטימית.

חיבוק ענק.

 

[noname20000000]

אנשים מגיבים כאילו עשיתי מעשה איום ונורא.
ובאמת עשיתי מעשה נורא, אבל באיזשהו מקום אני מצפה ל... אולי הבנה?
אני לא יודעת, קשה לי בעצמי לפענח את הסיטואציות האלו.
אני מרגישה שאני כל כך מתביישת בעצמי.

המחשבות שעברו לי בראש באותם רגעים הן שהמצב ישאר גרוע לא משנה מה אעשה או לא אעשה. ושהאנשים שאוהבים אותי יתמודדו עם זה ויצליחו להתגבר.

אני הבטחתי לעצמי שלעולם לא אעשה כזה דבר שוב. לעולם.
אבל אני חוששת שמחר הפסיכיאטר ישלח אותי לאשפוז כפוי. אני מפחדת מאוד מהאפשרות הזו.

 

[אלומת האור]

נכון, זהו באמת מעשה נורא ט'

אבל לא בגלל האנשים שסביבך, אלא בגלל הייאוש הכל כך קיצוני שגרם לך לעשות את המעשה הכמעט קטלני הזה.

הייתי רוצה לתת לך תקווה ולספר לך שדברים יכולים להשתנות, להתהפך לטובה. אילו חלילה היית מתה, לא היה לך שום סיכוי. עכשיו יש סיכוי. אולי את לא רואה אותו כרגע, אבל הוא קיים, ואנשים השתקמו מזה ואפילו למדו להעריך יותר את החיים. קל זה לא יהיה, אבל נשמע לי שאת מוקפת בתמיכה, שדואגים לך. טבעי גם לקבל תגובות של כעס ושל רתיעה. אני רואה את זה מהמבטים של אנשים בתחבושות שיש לי על הידיים. אנשים מפחדים להתעמת עם הפחדים שלהם עצמם, והמעשה שלך מעורר באופן טבעי את הפחדים האלה.

את מקבלת גם תגובות של דאגה, וגם זה טבעי כמובן.

אני לגמרי מבינה את הבושה בעצמך, אבל שוב, נסי להימנע מזה ולהתרכז כרגע בהחלמה שלך מהטראומה שכפית על עצמך. אני ממש שמחה שאת לא רוצה לחזור על זה שוב לעולם. אני לא יודעת לגבי אשפוז כפוי, אני לא חושבת שאפשר לאשפז אותך אשפוז כפוי אם את לא פסיכוטית, אבל אני לא מבינה בזה כל כך. אם הוא יציע לך אשפוז רגיל, בהסכמה, כדאי לך לשקול את זה לחיוב.

נסי לנטרל את האשמה, תביני, היא אינה מקדמת אותך לשום מקום שטוב להיות בו, רק מלבה את השנאה העצמית שבלאו הכי קיימת אצלך. תני לעצמך מרווח נשימה, ונסי להתמודד עם כל בעיה בפני עצמה ולא עם הר עצום של בעיות ביחד. בטח שזה מייאש, להתייחס לכול כאל מכלול. זה מציף.

ותבואי לכאן, תכתבי כאוות נפשך, תוציאי מה שיש לך בלב והעיקר שלא תפגעי בעצמך עוד.

גילוי נאות: אני מרגישה צבועה כשאני כותבת לך את כל זה - אני כותבת ומסתכלת על האמות הפצועות שלי. האם גם אני מסוגלת לעשות את כל מה שהצעתי לך כאן? אני לא יודעת, באמת שלא, אני לא מכירה את הגבולות האלה שלא האמנתי שאפרוץ לעולם, אבל אני מנסה להאמין שיהיה טוב, גם אם לא רואה את זה כרגע באופק. ואולי, אם יכולתי לתרום משהו במילים שלי, גם אם אני כרגע בעצמי פצועה - אז כבר עשיתי טוב.

עוד חיבוק ענק.

 

[noname20000000]

את כל כך צודקת.

אני בהחלט מקווה שעם הזמן התחושות האלה יעברו.

ואת לא צבועה, אני יכולה להבין אותך לחלוטין. זה בדר"כ קל יותר להיות חזקים עבור אנשים אחרים ופחות עבור עצמנו. זה טבעי, בעיניי.

תודה רבה לך.

 

[אלומת האור]

איך היה היום אצל הפסיכיאטר? מה הציע?

 

[noname20000000]

אני נפגשת איתו מאוחר יותר, בשעות הערב.

אני עדיין חרדה בנוגע לעניין אבל אני רוצה כבר לסיים עם זה.

דיברתי עם חבר שלי, והוא אמר שבמקרה הכי גרוע אני יכולה פשוט לסיים איתו את הקשר ולחפש פסיכיאטר אחר. מקווה שלא אאלץ להגיע למצב הזה.

 

[אלומת האור]

ואיך את מרגישה כרגע?

תכתבי לנו כל הזמן, אל תתביישי.

 

[noname20000000]

כרגע אני בסדר.

כל פעם שאני נזכרת בזה אני מרגישה עקיצה, אבל אני משתדלת מאוד להעסיק את עצמי ולא לחשוב על זה.
לאורך השנים למדתי שזו טכניקת ההתמודדות שהכי עוזרת לי, אף שבאופן אירוני לא באמת מדובר בהתמודדות אלא בהדחקה.

 

[אלומת האור]

זה בסדר גמור להדחיק בינתיים

עד שתהיי חזקה יותר להתמודד עם המשמעויות ועם ההשלכות. אני בעד שתנוחי, תאגרי כוחות עכשיו. אל תעשי שום דבר שגורם לך למתח מיותר. תעסיקי את עצמך בדברים שגרתיים ונעימים כמה שאפשר, ואם אין כאלה - פשוט תנוחי. עזבי עכשיו להתמודד, אל תתמודדי עם כלום. הרי מה שעשית זה בעצם ניסית לעשות 'פוס' לחיים ולצאת מהם, אז תעשי 'פוס' לחיים בצורה מבוקרת ופשוט לנוח עד שתמלאי את המצברים. חיבוק ענק.

 

[אלומת האור]

ותודה שהרגעת אותי בנושא הצביעות

נקודה קצת רגישה אצלי... אז תודה שיישבת לי את המחלוקת.

 

[מחבקת עצים סדרתית]

רוצה להגיב בהמשך להודעות שלך ושל אלומה:

הרבה פעמים התגובה הקשה של אנשים למה שקרה נובעת מפחד עצום, המחשבה שהם היו יכולים לאבד אותך בלי לדעת למה, בלי שתהיה להם הזדמנות לעזור, להיות שם, להציל אותך.
כעס שאולי את רואה כלפי עצמך מכוון בעצם אל עצמם. "איך לא שמנו לב? איך לא ראינו את זה מגיע?"
את יכולה להתאושש מזה, לצמוח מזה. באמת. עכשיו הכל טרי, אז זה מרגיש בלתי אפשרי בעליל, אבל תני לעצמך קצת זמן להירגע, להתאושש ממה שקרה ואז תתחילי לשקם את עצמך משם, להיעזר במי שנמצא שם בשבילך, מטפלים, חברים, משפחה, תישעני עליהם. בשביל זה הם שם.
ואני בטוחה שהם ישמחו מאוד אם תעשי את זה, בעיקר אחרי החוויה הקשה שהם גם עברו, ביחד איתך.

גם אנחנו פה בשבילך. כשאת מרגישה שקשה, את תמיד יכולה לפרוק פה את מה שיושב לך על הלב ומונע ממך לנשום כמו שצריך

 

[noname20000000]

תודה רבה, אני אכן מרגישה טוב יותר כשאני כאן.

 

[מחבקת עצים סדרתית]

ותמשיכי לעדכן אותנו, כן?

גדול

 

[noname20000000]

בהחלט!

הייתי אצל הפסיכיאטר והוא היה ממש ממש בסדר איתי.
הייתי כל כך על קוצים ואני שמחה שטעיתי בהערכת המצב.

אני מתחילה להרגיש טוב יותר...
מקווה שזה ישאר ככה לפחות לזמן מה.

 

[ינשוף מנוקד]

שמחה שהיה שם בסדר

ומאחלת לך שתמשיכי להרגיש טוב