אלומת האור
New member
טריגר, נראה לי
עוד שבוע ממחר. עוד שבוע ממחר היא חוזרת, ואיתה הרסיסים שלי יתנפצו שוב, כי הרי אי אפשר אחרת, היא סודקת אותי ואז מרפאת, ממש כמו ששיחקתי אני עם בובות בילדותי, ממש כמו שאני עושה לעצמי עד היום עם הפגיעה ועם האוכל. אני אונסת את עצמי ודוחפת לפה שלי דברים שאני לא זקוקה להם, המון דברים כאלה, המון זעם עצור אצור בתוכי. אני עוברת לא נעימה ומשתדלת להסוות את זה, אבל כמה אפשר. לא לבלוע ולא להקיא. בעצם כן לבלוע. אז לא שאלו אותי, היום אני לא שואלת. אני אראה לכם. אני אעשה מה שאני רוצה ואף אחד בעולם הזה לא יעצור אותי. אני אראה לכם, אתם, שמתים כבר למעלה מעשור (אבא למעלה משני עשורים). אני מתחננת שמישהו או משהו יעצור את זה כבר, את מסע ההרס הברוטלי, אבל אין קול ואין עונה, ולקבוצות לא מתחשק לי ללכת. בשביל מה. רק כדי להיות היחידה שלא מצליחה, היחידה שאי אפשר להכיל אותה וגם לא מתביישים להודות בזה. אני הכי שמנה בחדר, הכי שמנה ברחוב, הכי שמנה בעבודה המוגנת, והכי שמנה בקבוצות. הכי לא מבינה את הרזות שבאות לשם וקוראות לעצמן אכלניות כפייתיות, ולמרות שאני שומעת את הסיפורים שלהן ומזדהה כמעט ב-100% זה מעצבן אותי, כי אילו היה לי גוף כזה, לא הייתי שוקלת אפילו לבוא לקבוצות. הייתי נהנית מהאוכל וזהו. וזה מאוד לא פוליטיקלי קורקט להגיד דברים כאלה בקבוצות שלנו, אז אני שותקת, אבל זה מעצבן אותי בתכל'ס. לפני כמה שנים מישהי אנורקסית שם ניגשה אליי והתבכיינה לי שעלתה 2 קילו. היא שוקלת גם ככה בערך 40. לכי לאנורקסית אחרת ותבכי לה על זה, מה את רוצה מהחיים שלי, שיש לי לפחות 40 קילו להוריד??? זה כמו ללכת למועדון של עיוורים ולבכות להם שעלה לי המספר במשקפיים. נו באמת. קצת טקט
ואני לא מוצאת שותפה. אני רוצה לראות את איילה שלי, אבל זה גם מכאיב, כמו שזה ממלא זה גם מרוקן, וכמו שזה בונה זה גם הורס. מחר אני נוסעת לפסיכולוגית הזאת שם, זאת של החצי שעה פעם בשבועיים, שעוד לא תהיתי על קנקנה. אני מפוצצת מאוכל, הסוכרת שלי הולכת ומתנדנדת לכיוון של חציית גבול מסוכרת גבולית לסוכרת אמיתית. אני צריכה מכשיר חמצן ללילה. יש לי כתמים שחורים בעיניים, התקפים של טשטוש וכתמים בראייה וזה מפחיד (הרופאה אמרה שזה כנראה מהסוכר). אני בקושי יכולה ללכת, בקושי עולה מדרגות, כל הליכה מחושבת אצלי לכמה שפחות בזבוז אנרגיה. אני סובלת מכאבי גב מטורפים, ואני מכוערת, כי השומן מכער. אני לא מכוערת במקור, אבל השומן שלי גורם לי להיראות כאילו אני היפה טובעת בתוך אני מכוערת ענקית ושמנה, ואני בעיקר כל כך מתביישת בעצמי ובחוסר השליטה שלי, בגרגרנות, בסרבול, בזיעה שנוטפת ממני ואני חייבת לנגב את הפרצוף שלי כל דקה שאני בלי מזגן כי כולי נוטפת, וכולם מסתכלים. איכס. אני בקושי מדברת כי אין לי אוויר. אני חושבת רק על אוכל, רק זה מה שאכפת לי ממנו וכל השאר זניח. ועכשיו בכלל אין לי במה להתעסק ורע לי כל כך. יש לי קצת עבודה מהמוגנת, אבל תוך חצי שעה אני מסיימת את זה. הבטן שלי מתפוצצת ולחץ הדם מרקיע שחקים. ועל בעיות בריאותיות נוספות אפילו לא סיפרתי כי אני מתביישת. כמה אפשר לסחוב ככה, כמה הגוף יכול בלי שיתמוטט.
אני כבר לא מבקשת כלום, אני לא רוצה כלום, רק לרדת 2-3 קילו כדי להתחיל לנשום ולעשות איזה שהוא שינוי, רק יום יומיים לאכול בצורה שפויה, גם זו הקלה שיכולה לאפשר לי להיכנס למוד של בריאות. אולי בשבוע הבא, כשאפגוש סוף סוף את הנטורופתית החדשה, אתחיל לעשות עם עצמי משהו בכיוון, כי המצב לא טוב, בלשון המעטה.
ואחת הכוויות נפתחה שוב אחרי שכבר החלימה, והתחילה לדמם. ואני שוב צריכה לטפל בה ואין לי כבר כוח לזה, אני כבר מצטערת שנכנסתי לזה בכלל, איזה טמטום.
והשותפה אמורה להיעלם מפה ביום שאיילה חוזרת, שזה עוד 8 ימים, תודה לאל. התבאסתי שהיא לא השאירה לי אפילו ספל למזכרת, יש לה סט שלם שהיא קיבלה מתנה מדודה שלה וכל כך אהבתי אותו... רמזתי לה שהייתי שמחה שתשאיר לי אחד, הרי יש לה עוד 5, אבל היא עשתה ת'עצמה שלא מבינה וכבר לא אכפת לי, העיקר שתשלם עד הסוף ותסתלק מפה כבר. העיקר שקניתי לה ואפילו לחבר שלה מתנות (קטנות וסמליות, אז מה) לימי ההולדת, והיא כל הזמן שאלה אותי מה אני רוצה ליומולדת וידעה היטב מתי יש לי (היא אפילו ספרה ימים, וגם הראיתי לה אחר כך את המתנה שקיבלתי מהשח"ע והיא עשתה את עצמה שלא מבינה, כאילו אכפת לה בכלל, אפשר לחשוב מה היה כואב לה לקנות איזה משהו קטן או אפילו להשאיר לי ספל למזכרת... היא קיבלה ממני כל כך הרבה מתנות - עגילים, שוקולדים, סוכריות, בובות, מלא דברים שהיו לי ולא הצטרכתי... גועל נפש).
טוב, קשה לי לשבת - הגב די הורג אותי. אני אכנס עוד מעט שוב למקלחת ונראה לי שאלך לישון בשעה נורמלית סוף סוף (בכל זאת מחר יום די פעיל).
עוד שבוע ממחר. עוד שבוע ממחר היא חוזרת, ואיתה הרסיסים שלי יתנפצו שוב, כי הרי אי אפשר אחרת, היא סודקת אותי ואז מרפאת, ממש כמו ששיחקתי אני עם בובות בילדותי, ממש כמו שאני עושה לעצמי עד היום עם הפגיעה ועם האוכל. אני אונסת את עצמי ודוחפת לפה שלי דברים שאני לא זקוקה להם, המון דברים כאלה, המון זעם עצור אצור בתוכי. אני עוברת לא נעימה ומשתדלת להסוות את זה, אבל כמה אפשר. לא לבלוע ולא להקיא. בעצם כן לבלוע. אז לא שאלו אותי, היום אני לא שואלת. אני אראה לכם. אני אעשה מה שאני רוצה ואף אחד בעולם הזה לא יעצור אותי. אני אראה לכם, אתם, שמתים כבר למעלה מעשור (אבא למעלה משני עשורים). אני מתחננת שמישהו או משהו יעצור את זה כבר, את מסע ההרס הברוטלי, אבל אין קול ואין עונה, ולקבוצות לא מתחשק לי ללכת. בשביל מה. רק כדי להיות היחידה שלא מצליחה, היחידה שאי אפשר להכיל אותה וגם לא מתביישים להודות בזה. אני הכי שמנה בחדר, הכי שמנה ברחוב, הכי שמנה בעבודה המוגנת, והכי שמנה בקבוצות. הכי לא מבינה את הרזות שבאות לשם וקוראות לעצמן אכלניות כפייתיות, ולמרות שאני שומעת את הסיפורים שלהן ומזדהה כמעט ב-100% זה מעצבן אותי, כי אילו היה לי גוף כזה, לא הייתי שוקלת אפילו לבוא לקבוצות. הייתי נהנית מהאוכל וזהו. וזה מאוד לא פוליטיקלי קורקט להגיד דברים כאלה בקבוצות שלנו, אז אני שותקת, אבל זה מעצבן אותי בתכל'ס. לפני כמה שנים מישהי אנורקסית שם ניגשה אליי והתבכיינה לי שעלתה 2 קילו. היא שוקלת גם ככה בערך 40. לכי לאנורקסית אחרת ותבכי לה על זה, מה את רוצה מהחיים שלי, שיש לי לפחות 40 קילו להוריד??? זה כמו ללכת למועדון של עיוורים ולבכות להם שעלה לי המספר במשקפיים. נו באמת. קצת טקט
ואני לא מוצאת שותפה. אני רוצה לראות את איילה שלי, אבל זה גם מכאיב, כמו שזה ממלא זה גם מרוקן, וכמו שזה בונה זה גם הורס. מחר אני נוסעת לפסיכולוגית הזאת שם, זאת של החצי שעה פעם בשבועיים, שעוד לא תהיתי על קנקנה. אני מפוצצת מאוכל, הסוכרת שלי הולכת ומתנדנדת לכיוון של חציית גבול מסוכרת גבולית לסוכרת אמיתית. אני צריכה מכשיר חמצן ללילה. יש לי כתמים שחורים בעיניים, התקפים של טשטוש וכתמים בראייה וזה מפחיד (הרופאה אמרה שזה כנראה מהסוכר). אני בקושי יכולה ללכת, בקושי עולה מדרגות, כל הליכה מחושבת אצלי לכמה שפחות בזבוז אנרגיה. אני סובלת מכאבי גב מטורפים, ואני מכוערת, כי השומן מכער. אני לא מכוערת במקור, אבל השומן שלי גורם לי להיראות כאילו אני היפה טובעת בתוך אני מכוערת ענקית ושמנה, ואני בעיקר כל כך מתביישת בעצמי ובחוסר השליטה שלי, בגרגרנות, בסרבול, בזיעה שנוטפת ממני ואני חייבת לנגב את הפרצוף שלי כל דקה שאני בלי מזגן כי כולי נוטפת, וכולם מסתכלים. איכס. אני בקושי מדברת כי אין לי אוויר. אני חושבת רק על אוכל, רק זה מה שאכפת לי ממנו וכל השאר זניח. ועכשיו בכלל אין לי במה להתעסק ורע לי כל כך. יש לי קצת עבודה מהמוגנת, אבל תוך חצי שעה אני מסיימת את זה. הבטן שלי מתפוצצת ולחץ הדם מרקיע שחקים. ועל בעיות בריאותיות נוספות אפילו לא סיפרתי כי אני מתביישת. כמה אפשר לסחוב ככה, כמה הגוף יכול בלי שיתמוטט.
אני כבר לא מבקשת כלום, אני לא רוצה כלום, רק לרדת 2-3 קילו כדי להתחיל לנשום ולעשות איזה שהוא שינוי, רק יום יומיים לאכול בצורה שפויה, גם זו הקלה שיכולה לאפשר לי להיכנס למוד של בריאות. אולי בשבוע הבא, כשאפגוש סוף סוף את הנטורופתית החדשה, אתחיל לעשות עם עצמי משהו בכיוון, כי המצב לא טוב, בלשון המעטה.
ואחת הכוויות נפתחה שוב אחרי שכבר החלימה, והתחילה לדמם. ואני שוב צריכה לטפל בה ואין לי כבר כוח לזה, אני כבר מצטערת שנכנסתי לזה בכלל, איזה טמטום.
והשותפה אמורה להיעלם מפה ביום שאיילה חוזרת, שזה עוד 8 ימים, תודה לאל. התבאסתי שהיא לא השאירה לי אפילו ספל למזכרת, יש לה סט שלם שהיא קיבלה מתנה מדודה שלה וכל כך אהבתי אותו... רמזתי לה שהייתי שמחה שתשאיר לי אחד, הרי יש לה עוד 5, אבל היא עשתה ת'עצמה שלא מבינה וכבר לא אכפת לי, העיקר שתשלם עד הסוף ותסתלק מפה כבר. העיקר שקניתי לה ואפילו לחבר שלה מתנות (קטנות וסמליות, אז מה) לימי ההולדת, והיא כל הזמן שאלה אותי מה אני רוצה ליומולדת וידעה היטב מתי יש לי (היא אפילו ספרה ימים, וגם הראיתי לה אחר כך את המתנה שקיבלתי מהשח"ע והיא עשתה את עצמה שלא מבינה, כאילו אכפת לה בכלל, אפשר לחשוב מה היה כואב לה לקנות איזה משהו קטן או אפילו להשאיר לי ספל למזכרת... היא קיבלה ממני כל כך הרבה מתנות - עגילים, שוקולדים, סוכריות, בובות, מלא דברים שהיו לי ולא הצטרכתי... גועל נפש).
טוב, קשה לי לשבת - הגב די הורג אותי. אני אכנס עוד מעט שוב למקלחת ונראה לי שאלך לישון בשעה נורמלית סוף סוף (בכל זאת מחר יום די פעיל).
