טריגר.
זה תמיד לחזור אליך כשהכל גם ככה חרא, לחזור להרס עצמי בתירוץ של אח-שלי-מת, כי לפחות את זה אני כבר מכירה. ומי יגיד לי משהו, אה? מי יגיד לי "תתגברי כבר"? אני אשים את פרצוף הקדושה המעונה שלי ואגיד להם שאין להם זכות, כי הם לא יודעים מה זה אח מת. מה זה חלל בגודל מכתש רמון בתוך הגוף שלך, כבר 10 שנים. וזה לא מתכווץ בכביסה או דוהה עם הזמן. למרות שזה הכל בולשיט אחד גדול. ותתגברי על זה כבר (ולמי אכפת כבר בכלל). זה לא באמת אתה, זה כבר אף פעם לא *אתה*, יש את יום הזכרון בשביל זה ויש את האזכרה שלך, ובאמצע אין כלום, רק החיים שלי, והמוות שלך, שמשלים אותם או מרוקן אותם או סתם צובע הכל בשחור ואדום. ואי אפשר לברוח. אי אפשר כשזה בתוכך. ובכל מקום. בפסיכולוגיה אבנורמלית, הוא מדבר על דיכאון, וזה הכל אתה שם, אתה הסיבה לייאוש ולכעס ולעייפות, ולחוסר רצון להמשיך כי כבר אין למה, בגללך, ולייחוס פנימי-שלילי-יציב-גלובאלי, ול-PTSD, כי זה היה לראות את הטנקים נכנסים לעזה ולחלום עליך כל לילה, התת מודע שלי הורג אותך כל פעם מחדש בדרכים שאני לא מעזה לדמיין כשאני ערה, ואני מתעוררת בבכי, אני לא יודעת לכתוב יותר ואני לא יודעת להרגיש (לא את מה שצריך), זה כמו סכין שחתכת איתה יותר מדי והיא כבר לא חדה יותר, ועדיין צריך לחתוך איתה כי היא לא סיימה את תפקידה אבל כבר אין איך. כי שומדבר לא מקהה את המוות שלך. אבל כבר אין איך, אין איך להרגיש ואין איך להוציא את זה ואין שם כבר כלום יותר, אז צריך להחיות את זה איכשהו, לעשות CPR למוות שלך, להשחיז את כל הסכינים. אני לא יודעת להתגבר ואני לא יודעת להמשיך הלאה ואני לא יודעת לשחרר, אני רק יודעת לשנן אני-אקבור-הכל-בתוכי ולשנן מערך-ניסוי-לפני-אחרי-עם-קבוצת-ביקורת אבל אני לא יודעת ליישם שומדבר מזה, אני לא יודעת להתקרב אני יודעת רק להרחיק (אמרתי-לו-שאין-לי-כוח-היום) ואני לא יודעת ללכת אבל אני יודעת לגרום לאחרים ללכת ממני, אני לא יודעת לבקש סליחה, אני לא יודעת פסיכולוגיה ניסויית, אני לא יודעת כלום יותר, וזה הכל ביחד- זה הטעויות המפגרות שעשיתי היום במבחן, וזה לעשות מועדי ב' על 88 רק כי צריך ממוצע מעל 90, בלי להבין למה אני כ"כ רוצה ממוצע מעל 90, אם זה קטע כזה של אגו או שאני באמת רוצה תואר שני, או שזה סתם מכוח האינרציה- זה להמשיך הכל בלי להבין למה ובלי להצליח לשנות או אפילו להצליח לרצות, זה לרצות לבכות 20 שעות בממוצע, ולרצות להכאיב כמו שכואב לי, ולרצות להכאיב לעצמי יותר, Give me pain, אני תמיד עצובה כשכולם מסביב שמחים, זה לא מתאים, זה רק מדגיש את ה- מאוד קשה פה כל הלבד הזה. [אני רוצה להירדם לפני 4 בבוקר או לפחות להתעורר אחרי 7, ולהצליח ללמוד ל-3 מבחנים במקביל, ולהצליח להתרכז, ולקבל בכולם מעל 90, ולחזור הביתה, ולא לבכות כל הזמן, וללכת ממני, ולא להיות,] The way I'm left here .Silent (אני צריכה משהו שיציל אותי מעצמי). (זאת לא הודעה אובדנית, או משהו כזה. ממש לא).
זה תמיד לחזור אליך כשהכל גם ככה חרא, לחזור להרס עצמי בתירוץ של אח-שלי-מת, כי לפחות את זה אני כבר מכירה. ומי יגיד לי משהו, אה? מי יגיד לי "תתגברי כבר"? אני אשים את פרצוף הקדושה המעונה שלי ואגיד להם שאין להם זכות, כי הם לא יודעים מה זה אח מת. מה זה חלל בגודל מכתש רמון בתוך הגוף שלך, כבר 10 שנים. וזה לא מתכווץ בכביסה או דוהה עם הזמן. למרות שזה הכל בולשיט אחד גדול. ותתגברי על זה כבר (ולמי אכפת כבר בכלל). זה לא באמת אתה, זה כבר אף פעם לא *אתה*, יש את יום הזכרון בשביל זה ויש את האזכרה שלך, ובאמצע אין כלום, רק החיים שלי, והמוות שלך, שמשלים אותם או מרוקן אותם או סתם צובע הכל בשחור ואדום. ואי אפשר לברוח. אי אפשר כשזה בתוכך. ובכל מקום. בפסיכולוגיה אבנורמלית, הוא מדבר על דיכאון, וזה הכל אתה שם, אתה הסיבה לייאוש ולכעס ולעייפות, ולחוסר רצון להמשיך כי כבר אין למה, בגללך, ולייחוס פנימי-שלילי-יציב-גלובאלי, ול-PTSD, כי זה היה לראות את הטנקים נכנסים לעזה ולחלום עליך כל לילה, התת מודע שלי הורג אותך כל פעם מחדש בדרכים שאני לא מעזה לדמיין כשאני ערה, ואני מתעוררת בבכי, אני לא יודעת לכתוב יותר ואני לא יודעת להרגיש (לא את מה שצריך), זה כמו סכין שחתכת איתה יותר מדי והיא כבר לא חדה יותר, ועדיין צריך לחתוך איתה כי היא לא סיימה את תפקידה אבל כבר אין איך. כי שומדבר לא מקהה את המוות שלך. אבל כבר אין איך, אין איך להרגיש ואין איך להוציא את זה ואין שם כבר כלום יותר, אז צריך להחיות את זה איכשהו, לעשות CPR למוות שלך, להשחיז את כל הסכינים. אני לא יודעת להתגבר ואני לא יודעת להמשיך הלאה ואני לא יודעת לשחרר, אני רק יודעת לשנן אני-אקבור-הכל-בתוכי ולשנן מערך-ניסוי-לפני-אחרי-עם-קבוצת-ביקורת אבל אני לא יודעת ליישם שומדבר מזה, אני לא יודעת להתקרב אני יודעת רק להרחיק (אמרתי-לו-שאין-לי-כוח-היום) ואני לא יודעת ללכת אבל אני יודעת לגרום לאחרים ללכת ממני, אני לא יודעת לבקש סליחה, אני לא יודעת פסיכולוגיה ניסויית, אני לא יודעת כלום יותר, וזה הכל ביחד- זה הטעויות המפגרות שעשיתי היום במבחן, וזה לעשות מועדי ב' על 88 רק כי צריך ממוצע מעל 90, בלי להבין למה אני כ"כ רוצה ממוצע מעל 90, אם זה קטע כזה של אגו או שאני באמת רוצה תואר שני, או שזה סתם מכוח האינרציה- זה להמשיך הכל בלי להבין למה ובלי להצליח לשנות או אפילו להצליח לרצות, זה לרצות לבכות 20 שעות בממוצע, ולרצות להכאיב כמו שכואב לי, ולרצות להכאיב לעצמי יותר, Give me pain, אני תמיד עצובה כשכולם מסביב שמחים, זה לא מתאים, זה רק מדגיש את ה- מאוד קשה פה כל הלבד הזה. [אני רוצה להירדם לפני 4 בבוקר או לפחות להתעורר אחרי 7, ולהצליח ללמוד ל-3 מבחנים במקביל, ולהצליח להתרכז, ולקבל בכולם מעל 90, ולחזור הביתה, ולא לבכות כל הזמן, וללכת ממני, ולא להיות,] The way I'm left here .Silent (אני צריכה משהו שיציל אותי מעצמי). (זאת לא הודעה אובדנית, או משהו כזה. ממש לא).