[טריגר]
מאז שאני זוכרת את עצמי אני ב"נדנדת המשקל". יורדת 1 ק"ג, עולה 2 או 3 ק"ג (תמיד בלארג'יות ופי כמה, אף פעם לא מעלה רק את מה שהורדתי). הגעתי למצב שהיום אני בערך 14-15 ק"ג מעל המשקל שאני אמורה להיות בו ואני לא מדברת רק על טבלאות "יבשות" שיש ברחבי האינטרנט, זה הגיע למצב שזה פוגם בי אישית ובאיכות החיים שלי. אם אני צריכה לעלות במדרגות, אני ישר מחפשת מעלית כי קשה לי. כשאני צריכה לעשות משהו, זה ממש קשה לי. נרשמתי בעבר לשומרי משקל - ירדתי בהתחלה יפה מאוד ואחרי חודש בערך נשברתי והמדריכה אמרה לי, לי לא איכפת שתהיי פה, את משלמת כסף ולי יש משכורת, אבל חבל על הכסף שלך, את לא יורדת במשקל, את לא משיגה בתוכנית מה שאת רוצה להשיג וגם באת בגלל לחץ משפחתי ולא בגלל שאת רוצה להיות פה (היא שאלה אותי קודם למה אני בכלל שם ואני לא יורדת במשקל). אני הרבה פעמים מתחילה דיאטה ונשברת, נשברת לצערי מהר מדיי. היום החזקתי יפה מאוד בעבודה מעמד (יחסית לימים אחרים). הייתי בפ"ת, הסתובבתי ועשיתי את הסידורים שלי, פונה לכיוון תחנת האוטובוס לבית, רואה את הפלאפל שנמצא שם כל יום, שמה את התיק על הרצפה ומחפשת כסף קטן - חצי מנת פלאפל לא נורא. לא מצאתי כסף קטן, לא התחשק לי לחזור עם מיליוני שקלים בארנק כעודף או שהייתי עצלנית מדיי וחזרתי בלי חצי מנת פלאפל. אפשר להסתכל על זה במובן החיובי - נכון שלא קנית פלאפל, השגת את המטרה שבסוף רצית - לאכול ארוחת ערב כמו שצריך ולא חצי מנת פלאפל שערכה התזונתי שואף לאפס, קלריות בה לרוב (300 ארוחת ערב שלמה ויפה) וגם נשארת בסוף רעבה, אבל מצד שני זה מפריע לי - הצלחתי בגלל העצלנות שלי ולא בגלל שרציתי, לא בגלל שהמוח אמר לי לכי אכלי ארוחה כמו שצריך בבית, כלומר לא ההגיון הוא שדיבר אליי באותו רגע וזה קצת-הרבה מפריע לי. איך לשנות את דפוס החשיבה הזה? מצד אחד אני מוכנה לשלם כסף עבור דיאטות, שיעורי כושר וכו' (כאילו הכסף זה העיקר ובכך ששילמתי כסף פתרתי לעצמי את הבעיה או יצאתי ידי חובה), אך מצד שני זה כאילו שאני פוגעת-פוצעת את עצמי בדרך של אכילה, הריסת הדיאטה לעצמי, חבלה בתוכניות שלי עצמי. לפני שיצאתי עם מישהו, חשבתי שהבעיה היא שאין לי חבר ואני מוצאת נחמה באוכל. יש לי חבר עכשיו, אז למה זה לא נעלם? למה עדיין קשה לי? למה אני ממשיכה באותה דרך קלוקלת, אני יודעת שהיא קלוקלת ולא עושה לי טוב? איך יוצאים מהמצב הזה בכלל ואיך אני יודעת למה אני בעצם אוכלת כל כך הרבה? כלומר האוכל מהווה פיצוי בשבילי על מה (או שלא תמיד אוכל הוא פיצוי על משהו שחסר לנו וזאת טעות במחשבה אצלי?). תודה לכם מראש ואשמח לקבל כל טיפ מכם, אפילו הקטן ביותר.
מאז שאני זוכרת את עצמי אני ב"נדנדת המשקל". יורדת 1 ק"ג, עולה 2 או 3 ק"ג (תמיד בלארג'יות ופי כמה, אף פעם לא מעלה רק את מה שהורדתי). הגעתי למצב שהיום אני בערך 14-15 ק"ג מעל המשקל שאני אמורה להיות בו ואני לא מדברת רק על טבלאות "יבשות" שיש ברחבי האינטרנט, זה הגיע למצב שזה פוגם בי אישית ובאיכות החיים שלי. אם אני צריכה לעלות במדרגות, אני ישר מחפשת מעלית כי קשה לי. כשאני צריכה לעשות משהו, זה ממש קשה לי. נרשמתי בעבר לשומרי משקל - ירדתי בהתחלה יפה מאוד ואחרי חודש בערך נשברתי והמדריכה אמרה לי, לי לא איכפת שתהיי פה, את משלמת כסף ולי יש משכורת, אבל חבל על הכסף שלך, את לא יורדת במשקל, את לא משיגה בתוכנית מה שאת רוצה להשיג וגם באת בגלל לחץ משפחתי ולא בגלל שאת רוצה להיות פה (היא שאלה אותי קודם למה אני בכלל שם ואני לא יורדת במשקל). אני הרבה פעמים מתחילה דיאטה ונשברת, נשברת לצערי מהר מדיי. היום החזקתי יפה מאוד בעבודה מעמד (יחסית לימים אחרים). הייתי בפ"ת, הסתובבתי ועשיתי את הסידורים שלי, פונה לכיוון תחנת האוטובוס לבית, רואה את הפלאפל שנמצא שם כל יום, שמה את התיק על הרצפה ומחפשת כסף קטן - חצי מנת פלאפל לא נורא. לא מצאתי כסף קטן, לא התחשק לי לחזור עם מיליוני שקלים בארנק כעודף או שהייתי עצלנית מדיי וחזרתי בלי חצי מנת פלאפל. אפשר להסתכל על זה במובן החיובי - נכון שלא קנית פלאפל, השגת את המטרה שבסוף רצית - לאכול ארוחת ערב כמו שצריך ולא חצי מנת פלאפל שערכה התזונתי שואף לאפס, קלריות בה לרוב (300 ארוחת ערב שלמה ויפה) וגם נשארת בסוף רעבה, אבל מצד שני זה מפריע לי - הצלחתי בגלל העצלנות שלי ולא בגלל שרציתי, לא בגלל שהמוח אמר לי לכי אכלי ארוחה כמו שצריך בבית, כלומר לא ההגיון הוא שדיבר אליי באותו רגע וזה קצת-הרבה מפריע לי. איך לשנות את דפוס החשיבה הזה? מצד אחד אני מוכנה לשלם כסף עבור דיאטות, שיעורי כושר וכו' (כאילו הכסף זה העיקר ובכך ששילמתי כסף פתרתי לעצמי את הבעיה או יצאתי ידי חובה), אך מצד שני זה כאילו שאני פוגעת-פוצעת את עצמי בדרך של אכילה, הריסת הדיאטה לעצמי, חבלה בתוכניות שלי עצמי. לפני שיצאתי עם מישהו, חשבתי שהבעיה היא שאין לי חבר ואני מוצאת נחמה באוכל. יש לי חבר עכשיו, אז למה זה לא נעלם? למה עדיין קשה לי? למה אני ממשיכה באותה דרך קלוקלת, אני יודעת שהיא קלוקלת ולא עושה לי טוב? איך יוצאים מהמצב הזה בכלל ואיך אני יודעת למה אני בעצם אוכלת כל כך הרבה? כלומר האוכל מהווה פיצוי בשבילי על מה (או שלא תמיד אוכל הוא פיצוי על משהו שחסר לנו וזאת טעות במחשבה אצלי?). תודה לכם מראש ואשמח לקבל כל טיפ מכם, אפילו הקטן ביותר.
