'כמה אור'? הוא חושב. מנהג עשה לו לקחת עמו, רדיו טרנזיסטור זעיר, עת יצא לנדוד למחוזות רחוקים.
מעבר לזכוכית המשוריינת, מסלולי אספלט שחור מוארים באור נגוהות.
המראות ונחיתות מטוסים, מתמדת.
הוא יושב באחד ממושבי ההמתנה, ישיבה מחושבת מדודה על פי מחוגי השעון שעל פרק ידו, וזה הגדול המהפנט התלוי קומתיים מעל, משיב מבט, אל כל עובר ושב,
'כמה אור'? הוא חושב. מנהג עשה לו לקחת עמו, רדיו טרנזיסטור זעיר, עת יצא לנדוד למחוזות רחוקים.
מעבר לזכוכית המשוריינת, מסלולי אספלט שחור מוארים באור נגוהות.
שיר עתיק מתנגן זורם דרך חוט הטרנזיסטור הזעיר הצפון בכיס מעילו, אל אוזנו.
הוא מאזין לשיר - "אור הירח על ההר לילה לבן בשדות בית לחם. תן מיילל בקול נשבר, אנא פנה עדרי -"
'לילה לבן?' הוא סח לעצמו, מבטו במחוגי השעון התלוי קומתיים מעל עמדו מלכת,
וברגע הבא דהרו שנים לאחור, ועימם לילות לבנים, נוחתים כמו אותם מטוסים מעבר לזכוכית המשוריינת.
כל שנייה מתווסף לילה לבן רחוק יותר, הרבה במניינם.
לילה לבן מעבר ים, בארץ אחרת - עוצר לילה - הפעוט בן החמש לא מבין למה החלונות מוגפים וחשוך הבית? הוריו ואחיו הבוגרים מכונסים יחד, דואגים.
הוא שואל למה? אמו אומרת: 'אחיך דוד לא חזר עדיין'.
ארבע שנים אחרי, אוניה התנתקה מן המזח והפליגה הימה. מתרחקת מאורות הנמל הדועכים לאיטם מאחורי מסך הערפל הסמיך החוצץ בין יבשה וים.
לילה לבן בלב ים- הילד צופה אל עבר האורות המנצנצים באופק, ההולכים וגדלים. אורות המולדת החדשה.
שיר אחר מתנגן באוזניות. הוא מביט בשעון הגדול קומותיים, מחוגיו רצים על פני השנים מנסים להדביק את הזמן שעצר מאז אותם לילות לבנים - עיניים פקוחות, שוכב על גחונו, מול הגדר...
מחוגי השעון נעים על לוח השנים - לילה לבן בשחקים. אור עמום. פנים חיוורים דוממים. המטוס בדרכו אל... הוא נוגע בדסקיות שעל צווארו, הצפונות עמוק מתחת לבגד, למקרה ו...
למטה האדמה נמה. רק עמודי החשמל רצים כמטורפים להשיג, עד שהם כבים...
מחוגי השעון הגדול, אט, אט, מתייצבים על השעה הנכונה.
מעבר לזכוכית, מטוס נוחת בדממה. גלגליו נושקים ללא קול באספלט השחור.
רמקול קורא קריאה ראשונה: הנוסעים לניו זילאנד מתבקשים לגשת לשער מספר עשרים ושבע', תודה!
מעבר לזכוכית המשוריינת, מסלולי אספלט שחור מוארים באור נגוהות.
המראות ונחיתות מטוסים, מתמדת.
הוא יושב באחד ממושבי ההמתנה, ישיבה מחושבת מדודה על פי מחוגי השעון שעל פרק ידו, וזה הגדול המהפנט התלוי קומתיים מעל, משיב מבט, אל כל עובר ושב,
'כמה אור'? הוא חושב. מנהג עשה לו לקחת עמו, רדיו טרנזיסטור זעיר, עת יצא לנדוד למחוזות רחוקים.
מעבר לזכוכית המשוריינת, מסלולי אספלט שחור מוארים באור נגוהות.
שיר עתיק מתנגן זורם דרך חוט הטרנזיסטור הזעיר הצפון בכיס מעילו, אל אוזנו.
הוא מאזין לשיר - "אור הירח על ההר לילה לבן בשדות בית לחם. תן מיילל בקול נשבר, אנא פנה עדרי -"
'לילה לבן?' הוא סח לעצמו, מבטו במחוגי השעון התלוי קומתיים מעל עמדו מלכת,
וברגע הבא דהרו שנים לאחור, ועימם לילות לבנים, נוחתים כמו אותם מטוסים מעבר לזכוכית המשוריינת.
כל שנייה מתווסף לילה לבן רחוק יותר, הרבה במניינם.
לילה לבן מעבר ים, בארץ אחרת - עוצר לילה - הפעוט בן החמש לא מבין למה החלונות מוגפים וחשוך הבית? הוריו ואחיו הבוגרים מכונסים יחד, דואגים.
הוא שואל למה? אמו אומרת: 'אחיך דוד לא חזר עדיין'.
ארבע שנים אחרי, אוניה התנתקה מן המזח והפליגה הימה. מתרחקת מאורות הנמל הדועכים לאיטם מאחורי מסך הערפל הסמיך החוצץ בין יבשה וים.
לילה לבן בלב ים- הילד צופה אל עבר האורות המנצנצים באופק, ההולכים וגדלים. אורות המולדת החדשה.
שיר אחר מתנגן באוזניות. הוא מביט בשעון הגדול קומותיים, מחוגיו רצים על פני השנים מנסים להדביק את הזמן שעצר מאז אותם לילות לבנים - עיניים פקוחות, שוכב על גחונו, מול הגדר...
מחוגי השעון נעים על לוח השנים - לילה לבן בשחקים. אור עמום. פנים חיוורים דוממים. המטוס בדרכו אל... הוא נוגע בדסקיות שעל צווארו, הצפונות עמוק מתחת לבגד, למקרה ו...
למטה האדמה נמה. רק עמודי החשמל רצים כמטורפים להשיג, עד שהם כבים...
מחוגי השעון הגדול, אט, אט, מתייצבים על השעה הנכונה.
מעבר לזכוכית, מטוס נוחת בדממה. גלגליו נושקים ללא קול באספלט השחור.
רמקול קורא קריאה ראשונה: הנוסעים לניו זילאנד מתבקשים לגשת לשער מספר עשרים ושבע', תודה!
נערך לאחרונה ב: