והנה - המקאמה הטרנסית הראשונה
(לפחות בשפה העברית...) ואילן שיינפלד קצת הגזים. רק בת שבע מאות שנה - קלונימוס בן קלונימוס מארל שבפרובנס, חי בראשית המאה הארבע עשרה, ונדד לקטלוניה, נפולי, רומא, ועוד. כל הזכויות על החשיפה שמורות ליערה, אבל גם לאילן שיינפלד. כי הוא חלקים ממנה כ"כ יפה - שממש הייתי חייב. וכמובן לחיים שירמן (ז"ל) ולמחבר (זכר צדקת לברכה). קלונימוס בן קלונימוס/ מתוך "אבן בוחן" מקור: חיים שירמן, השירה העברית בספרד ובפרובנס, כר' ב, עמ' 503-505. (תודה לאילן שיינפלד על הגילוי ועל מראה המקום!). כַּמָּה לָקָה בְאֶצְבַּע/ וְכַמַּה בְחֶרְפָּה יִשבַּע/ אֲשֶר בְּמַטְבֵּעַ הַזְכָרִים הָטְבָּע!/ נִסְתַּחֲפָה שַדֵהוּ,/ טוֹב יִשָאֵהוּ עוֹשֵהוּ/ אִלּוּ בְּרָאַנִי/ אֻמָּן שֶעֲשָאַני/ אִשָּה הֲגוּנָה- / הַיּוֹם הָיִיתִי חַכְמַת לֵב וּבַעֲלַת בִּינָה/ בְּיָדֶיהָ טָווּ, אֲנִי וְרֵעוֹתַי מַחֲזִיקוֹת בַּפֶּלֶךְ, מוֹזְרוֹת בַּלְּבָנָה,/ מְסַפְּרוֹת זוֹ עִם זוֹ – פַּעַם בָּאוֹר, פַּעַם בָּאֲפֵלוֹת- / דִּבְרֵי הַיָּמִים וְהַבְלֵי הַטְפֵלוֹת./ וְאוּלַי כִּי חָכַמְּתִּי בְּיוֹתֵר מֵהַטְּוִיָּה וְאָמַרְתִּי: אַשְרַי/ לָדַעַת מַעֲשֵה פִּשְתִּים שְרִיקוֹת וְאוֹרְגִים חֹרַי,/ שְפַת כּוֹס וּפְטוּרֵי צִצִּים כְּרוּבִים וְתִימוֹרוֹת וְכָל הַנֵּי מִלֵּי מַעַלְיָתָא,/ צֶבַע רִקְמָתַיִם וּמַחֲטָא דְתַלְמִיוּתָא./ וּלְעִתִּים מְזֻמָּנוֹת/ כְּדֶרֶךְ הַנָּשִים כְּמִשְפַּט הַבָּנוֹת/ בְּתוֹךְ הָאֵפֶר אֶשְכְּבָה בֵּין ֹשְפַתַּיִם,/ מְקוֹם שְפִיתַת הַקְדֵרוֹת בֵּין תַּנּוּר וְכִירַיִם,/ חוֹטְבָה עֵצִים וְחוֹתָה בַגֶּחַלִים/ וְטוֹעֶמֶת מִינֵי תַבְשִילִים./ וְלַמּוֹעֲדִים וְלָרְגָלִים/ הַנֶּזֶם עַל אַפִּי וְהָעֲגִילִים,/ אֶת הַתֹף בְּיָדִי מְנַעַנְעִים וְצֶלְצְלִים. וּלְקֵץ יָמִין בְּהַגִיעַ פִּרְקִי וּמַזָּלִי/ בָּחוּר וָטוֹב יַעֲלֶה לְגוֹרָלִי,/ יֶאֱהָבַנִי אִישִי יוֹשִיבֵנִי בְקָתֶדְרָא, יַעְדֶּה עֲדִי זָהָב עַל מְעִילִי/ הַנְטִיפוֹת וְהַשֵּרוֹת וְגַם כָּל חֲלִי./ וּבְיוֹם מוֹעֵד בְּעִדָּן חֶדְוָא הַכְנָסַת כַּלָה וּבִּשְבוּעַ הַבֵּן תִּרְבֶּה שִמְחָתִי וְגִילִי,/ וְהָיָה כִּי אֶרְעַב – יַאֲכִילֵנִי פַּת עֲמֵלָה וְלִצְמָאִי יַשְקֵנִי יַיִן גֻרְדְלִי אוֹ יַיִן חַרְדָּלִי./ חֹק וּמוּסָר לֹא יִפְרַע/ וְעוֹנָתִי לֹא יִגְרַע,/ שַבָּת בְּשַבַּתוֹ וְחֹדֶש בְּחָדְשוֹ/ עָלַי יַנִּיחַ צַדִּיק רֹאשוֹ./ שְלָש אֵלֶּה יַעֲשֶה לִי כְּמִצְוָת שוֹכֵן מְעוֹנָה:/ שְאֵר כְּסוּת וְעוֹנָה./ גַם אֲנִי שָלֹש כְּנֶגֶד שָלֹש אֶשְמֹר וְאָקִים,/ שְלֹשָה הֵמָּה לֹא נִפְלְאוּ מִמֶּנִי וְלֹא רְחוֹקִים:/ דָּם וְאֵש וְחַלַּת לֶחֶם, מַה נִּמְרְצוּ שְלָשְתָּן, מִנֹּפֶת עָרְבוּ, מִדְּבַש מְתוּקִים!/ עֲלֵיהֶם אֵין לְהוֹסִיף מִסְפָּר וּמִנְיָן, אֵין לִשְאֹל אַחֲרֵיהֶן "הַנֶּי נְשֵי בְּמַאי זָכְיָן?" אָבִינוּ שֶבַּשָּמַיִם,/ שֶעָשִיתָ נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ בָּאֵש וּבַמַּיִם,/ הָפַכְתָּ אוּר כַּשְדִים לְבַל תִּשְרֹף בְּחֻמָּהּ/ וְהָפַכְתָּ דִינָה בִּמְעֵי אִמָּה/ וְהָפַכְתָּ הַמַּטֶּה נָחָש לְעֵינֵי אַלְפֵי רִבְבָן/ וְהָפַכְתָ הַיָּד הַטְּהוֹרָה לָבָן/ וְהָפַכְתָּ יַם-סוּף לְיַבָּשָה/ וְקַרְקַע הַיַּרְדֵּן אֶרֶץ נְגוּבָה וְקָשָה/ הַהוֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מַיִם/ חַלָּמִיש לְמַעְיְנוֹ מַיִם- / מִי יִתֵּן וְתַהַפְכֵנִי מִזָּכָר לִנְקֵבָה!/ אִלּוּ זָכִיתִי לְכָךְ, כַּמָּה חֲנַנְתַּנִי טוֹבָה/ גְּבֶרֶת הַבַּיִת הָיִיתִי, וְחָנִיתִי לְבֵיתִי מִצָּבָא!/ אֲבָל מָה אֲדַבֵּר וּמָה אֹמַר?/ לָמָה אֶבְכֶּה וְלָמָה אֶתְמַרְמַר?/ אִם אָבִי שֶבַּשָּמַיִם גָּזַר עָלַי / וְנָתַן בִּי מוּם קָבוּעַ, אִי אֶפְשָר לַהֲסִירוֹ מְעָלַי,/ וְהַדְּאָגָה בְמָה שֶאִי אֶפְשָר – כְּאֵב אָנוּש וָחֵבֶל/ וְלֹא יוֹעִילוּ בָה תַּנְחוּמִין שֶל הֶבֶל./ אָמַרְתִּי: אֶשָּא וְאֶסְבֹּל/ עַד אֶגְוַע וְאֶבֹּל./ וְאַחַר שֶכּךְ לָמַדְתִּי מִפִּי הַשְּמוּעָה/ שֶמְּבָרְכִין עַל הַטּוֹבָה וְעַל הָרָעָה,/ אֲבָרֵךְ בּקוֹל נָמוֹךְ, בְּשָפָה חֲלוּשָה/ "בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ שֶלֹא עָשַנִי אִשָּה!" הערות (בעיקר של שירמן): "כמה לקה באצבע"- כמו בהגדה "כמה לקו באצבע – עשר מכות…" כשהאצבע, מרמזת, לדעתי לאבר המין הזכרי. נסתחפה שדהו (כתובות א, ו) – ביטוי ציורי: מזלו הרע גרם לכך; ישאהו (איוב לב, כב) – מוטב שהאל יסלקהו מן העולם. מוזרות בלבנה (סוטה ו, משנה א) – שוזרות חוטים לאור הירח. שריקות (ישעיהו יט' ט) פשתן משובח. חורי – בד לבן. שפת כוס וכו' (מלכים א', ז, כו; ו', כט) – קישוטים מסוגים שונים. וכל הני מני מעליתא – וכל אותם הדברים המעולים. ומחטא דתלמיותא – מחט שתפירתה כצורת תלמים בשדה. שפתים – מקום בו שופתים (שמים על האש) קדרות. פרקי – זמן בגרותי. בקתדרא – בלשון התלמוד: בכורסא נוחה. והשרות (ישעיהו ג', יט) – צמידים (?). שבוע הבן (סנהדרין לב, ע"ב) – ברית מילה. פת עמלה וכו' – רמז מיני – עיין שבת סב ע"ב: אנשי ירושלם אנשי שחץ היו אדם אומר לחברו: במה סעדת היום? בפת עמלה (שנלושה היטב- רמז לאשה לא בתולה) או בפת שאינה עמלה? ביין גורדלי (לבן, כלומר האם היית עם אשה בהירה) או ביין חרדלי (אדום, כלומר אשה כהה)? "וכאן (שירמן) הכוונה לתשמישי מיטה". לא יגרע (שמות כא, י) חובת האיש כלפי האשה היא שאר (מזון), כסות (ביגוד), ועונה (יחסי מין) – שתלמידי חכמים (ש"מרשים" להם להמעיט בכך) חייבים בה כל ליל שבת (כשהאשה טהורה, כלומר פעמיים בחודש). דם – נידה. אש – הדלקת נרות (רמז להגדה "דם ואש ותמרות עשן") וחלת לחם – מצוות חלה, הפרשת חלק מהעיסה של הבצק, בדומה למעשר (שירמן משום מה כותב אפיית חלה לשבת!!!), שהן שלוש המצוות העיקריות היחודיות לנשים. הני נשי במה זכין – מה זכותן של נשים כאלה? (אין שואלים כי נשים שמקיימות את שלוש המצוות האלה זכותן גדולה). אור כשדים –הכבשן אליו הושלך אברהם בפקודת נמרוד, שאלוהים כיבה את אישו. דינה – לאה עמדה ללדת בן, ולפי בקשתה נהפך העובר במעיה לבת, היא דינה (ברכות ס ע"א). המטה – של משה (שמות ז, י) היד – של משה (שמות ד' ו) הירדן – שהאל עצר את מימיו לפני יהושע (יהושע ג , יג'), נגובה – יבשה (מלשון ניגוב). ההופכי הצור אגם מים – תהילים קיד, ח' (חלק מכם בטח מכיר את הפרק הזה מההגדה), וחניתי לביתי מצבא – (שירמן) חניתי לביתי כדי להגן עליו (לדעתי – הייתי "חונה" בביתי כצבא שחונה במחנה, כלומר הייתי מפסיקה לנוע ולנוד וצאת מהבית, שזה גורלו של הגבר). מום קבוע (סנהדרין ה ע"ב) בניגוד ל"מום עובר" – שלא ניתן לרפאו, בלתי הפיך. מפי המועה –על ידי המסורת (סנהדרין פח ע"א). ועל הרעה "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה" (ברכות ז, ג). "שלא עשני אשה" אחת הברכות בתפילת שחרית (אשה מברכת "שעשני כרצונו"). כמובן שפה יש אירוניה: יש שלוש ברכות בסדרת הברכות בתפילת שחרית – "שלא עשני גוי", "שלא עשני עבד", ו "שלא עשני אשה". אלו במפורש נחשבות ברכות על "טובה", והנה כאן קלונימוס ראוה בזה "ברכה על הרעה"…
