ט' או משהו כזה.

רעוּת

New member
ט' או משהו כזה.

אתמול בלילה חלמתי שאני מתה. זה תמיד כדור בראש (מצחיק, בדיוק למדנו על PTSD באבנורמלית) זה תמיד גורם לי להרגיש שזה הכי קרוב שיכול להיות, אליך. (אבל זה מרגיש כ"כ נורא). אני כבר הרבה זמן לא חושבת על זה. על מה הרגשת ומה הספקת לחשוב ואם הבנת ומה עבר עליך ואם זה היה שניות, או דקות, או יותר מזה. ואני כבר הרבה זמן לא מדמיינת אותך ככה, מת. (ועכשיו שוב). ואני כבר הרבה זמן לא חושבת עליך כמעט בכלל (אבל זה עדיין נמצא שם תמיד). שאלו אותי היום כמה אחים יש לי, ו(שוב) אמרתי "אחת". (אף פעם אין לי אומץ לשאול אותם "ברוטו או נטו"?) יריות נהיו מוטיב חוזר בחיים שלי מאז שנהרגת. זה תמיד 4 יריות. אחת בראש שלך, ושלוש באוויר. ועוד 4 יריות. מלבנון השנייה. וזה תמיד חוזר. שלוש היריות האלה באוויר, כל יום זכרון כשיש רעש ולא שומעים את הטעינה של הנשק לפני אפילו אין שומדבר שיכין אותי לזה. (בפעם הראשונה שטענתי את הנשק בטירונות נזכרתי בהלוויה שלך). אמא אומרת שהיא לא מבינה למה צריך את זה. הספיק לה הכדור שהרג את הבן שלה. בפעם הקודמת חלמתי שיורים בי. (זה תמיד כדור בראש. כמו אצלך). הפעם אני עשיתי את זה לעצמי. וזה הצליח. ורק אז התעוררתי. (אני לא רוצה לישון יותר לעולם).
 

Remedy Lane 9

New member
חיבוק או משהו כזה

רציתי להגיב על זה כבר לפני, אבל אתמול מישהו בקומונה תפס לי את המחשב
אבל גם עכשיו השארת אותי בלי הרבה מילים אני מקווה שאת בסדר, כי קצת הדאגת אותי בהודעה הזאת. אני רוצה לקחת ממך את כל העצב שיש בהודעה הזו ובכלל.
.
 

תמרוש5

New member
../images/Emo24.gif

אני לא יודעת,זה קשה כשכל הדברים האלה חוזרים אצלך כל הזמן,אבל את צריכה להשתחרר מזה איכשהו. (קל להגיד קשה לבצע ובכל זאת תמיד יש דרך.)
 

רעוּת

New member
אני לא שונאת אף אחד.

אני לא יכולה עם כל השנאה הזאת. כלפיי. כאילו שאני אשמה. בכיבוש, במבצע הזה, בהרוגים. כאילו שאני מייצגת את כל מקבלי ההחלטות, בלי לשאול אותי אם אני בכלל מסכימה איתם ועם ההחלטות שהם מקבלים. כלפי המדינה שלי. שלהם. שלנו. כן, אני מודה, בויכוחים פוליטים קל מאוד למקם אותי בשמאל, לא פעם אמרתי שאם הייתי ערבייה שחיה פה לא הייתי יכולה להזדהות עם התקוה ועם דגל ישראל. שהייתי מרגישה אזרחית סוג ב'. אבל גם לא הייתי יכולה להזדהות עם קריאות של "מוות ליהודים" ושאר דברי נאצה ששמעתי כאן בימים האחרונים. כאילו שאנחנו לא לומדים ביחד בכל השיעורים, כאילו שלא נצטרך להמשיך ללמוד ולחיות ביחד אחרי שכל זה ייגמר. כלפיהם. כאילו שכל ערבי הוא מחבל בפוטנציה, זה נורא קל לחלק את העולם ל"רעים" ול"טובים". אני לא מבינה את השמחה לאיד הזאת, את הלרקוד על הדם, את כל הדברים שמזכירים לי את הימים הראשונים של לבנון השנייה, כאילו שאף אחד לא זוכר איך זה נגמר בסוף.
 
למעלה