ט.א.פ.י
אני זוכרת שאמרתי שאני אשים נר למעלה, ככה שיהיה סימלי. סימלי מיי אס. מוזר, חשבתי שהמילים, האותיות המכניות האלו יהיו קרות לי מדיי לכתוב עלייך, וגם אני לא יודעת בדיוק ממה להתחיל. אני לא יודעת איך מתחילים - מה - להספיד, לספר, לשתף, לא יודעת איך מתחילים להוציא משהו מכל חיי. מכל שנות חיי. מגיל 0. את זורמת בדם שלי, את מבינה, וזה יהיה מוזר פתאום להגיד 'זרמת' או 'היית'. זה לא קשור. גם פועלך היה כ"כ גדול, מאיפה להתחיל לספר? מהעלייה שלך לארץ, מהפעילות שלך למען חולים, מהעשיה שלך ימים ולילות בשרות אחרים, מהעשיה האינסופית, הרחבה, הבלתי נמדדת בכל מימד למשפחתך, לנו, לי, לכל אחד בעצם. את היית אישה גדולה, חזקה, אשת ברזל שכזו. ניצחת את הסרטן, ניצחת מחלות, ניצחת את היומיום המתיש הזה, הקשה הזה, המטביע הזה, כל יום מחדש. אשת ברזל. טאפי, איפה את? למה את לא פה? השארת אחרייך חורבות, את יודעת? בורות עמוקים כאלו, כמו אחרי פיצוץ גדול או רעידת אדמה, הרס. חשבתי על זה שלא תהיי שם כשאני אתחתן, לא תראי את הילדים שלי. זה נראה לך הגיוני? גדא דאמיט! זה הגיוני בכלל???? איך, את, לא תראי. איך? אני לא כ"כ מבינה. משום מה אין לי מילים למול האין. את מבינה, אני, שכל הזמן כתבתי על האין, ושפכתי ופרטתי. פתאטי הא, להיות עוד מעט מול הגופה שלך. מה אני אעשה? אין לי מושג. מה קשור הגופה שלך עכשיו, מה קשור הגופה שלך עכשיו, מה קשור. כאילו, באמת, מה קשור, אני לא מבינה איך זה. נכון, כל אחד מגיע זמנו, וכן את מלמעלה ובלה בלה בלה. אבל מה, ימי שישי, מה, במקום לבוא אלייך הביתה לבוא לקבר? לבוא למצבה? לבוא לרצון לחבק, לבוא לרצון להריח אותך, לבוא לרצון לטעום את כל כולך ולהפגש עם מה? עם אוויר? אני חושבת שסבא עוד לא יודע, את יודעת, אני בטוחה שאת רואה. אני חושבת שהוא עדיין, כרגע, לא יודע. אמרו שיגידו לו בבוקר. לתת לו לישון קצת ללא הידיעה עדיין. מה אני אגיד לך טאפי, אני לא חושבת שהוא ישרוד. אני לא חושבת. הוא לא יוכל לחיות בלעדייך. עכשיו, בימים האלו שהיית בבית חולים הוא בקושי התעורר בבוקר אז מה הלאה? לא נראה לי. את יודעת שהטלפון נפל לי. ככה. פשוט זרקתי אותו על הריצפה. עזבי, אל תגידי לי שאני דרמטית, קיבלתי את זה ממך. אלה אמרה להתקשר לאמא, אמא הביאה לי את אבא ואבא שאל אם כבר יצאנו מסבא ואז לעוד שתי שניות של חסד אמרתי לו שכן, כבר יצאנו ואנחנו הולכות לרכב, ואז הוא אמר לי 'טאפי נפטרה'. זרקתי את הטלפון, אין לי מושג לאן הוא התעופף. זרקתי את התיק וישבתי על הספסל ובכיתי, ונשמתי, ובכיתי, ורעדתי. על הספסל הזה טאפי, ליד הבית שלכם, הספסל הזה שהיית איתי שם מגיל 0. הגינה הזו שאת שם. ליד הבית, שלך. אני לא יודעת מה עושים כשעולם ומלואו הולך. אני לא יודעת. בחיי טאפי אני לא יודעת. אני לא יודעת מה עושים כשטאפי הולכת. אני צריכה שתגידי לי. אני צריכה שתדריכי אותי. אני צריכה שתגידי לי מה עושים. אני לא יודעת מה עושים, אני לא יודעת איך להתמודד עם 'אלו החיים' 'זה מה שקורה' 'כל אחד מגיע זמנו' אני לא יודעת מה עושים עם הדברים האלו. אני לא יודעת איך אני אמורה לחזור לעבודה, אני לא יודעת איך אני אמורה לחזור לטפל, אני לא יודעת איך אני אמורה להמשיך להעביר את הימים, אני לא יודעת איך אני אמורה להתמודד עם הזכרונות, אני לא יודעת מה יהיה עם הגעגועים את מבינה, אני לא יודעת מה לעשות איתם. אם הם יכריעו אותי? אם זה יהיה יותר מדיי? את בכל שלב בחיים שלי, את בכל שניה ודקה, את בכל החיים שלי, בכל דבר שמרכיב את מה שהייתי ומה שאני עכשיו. אז, תקשיבי, תחזרי טוב, כאילו, מה אני אגיד לך, אני יודעת שזה דבילי, אני יודעת שזה אפילו אינפנטילי, אני כאילו מחכה שתגיעי, את מבינה, אני מחכה שיגידו שהייתה טעות שאת פה שהם טעו ואת מתאוששת, שכאילו פתאום תקומי ותבואי, אני יודעת שזה לא הגיוני, את מבינה, אני יודעת שזה דבילי אני יודעת, אני לא ילדה קטנה. אבל טאפי, אני לא יודעת מה לעשות עם זה שאת אינך. מה זה אינך, את? את אינך!? איך לעזאזל הלכת!? כבר התעוררת, כבר התחלת לדבר שוב, כבר זיהית את האנשים ואכלת ושתית ו... בפעם האחרונה שהייתי אצלך והאחות הנאצית הזו בטיפול נמרץ צעקה שצריך לצאת כבר אמרתי לך שאנחנו הולכים ונחזור מחר. לקחת לי את היד והסתכלת עליי נחושות - כי את - אחות ראשית - מנהלת מחלקה כל חייך יודעת שצריכים לעשות את העבודה - ואמרת לי 'ביי נהדרת' וזהו. אלו היו המילים האחרונות ששמעתי ממך. זה נראה לך הגיוני טאפי!?!?!?!? את יודעת שאם הייתי יכולה לצרוח עלייך עכשיו הייתי צורחת עלייך, אבל מה זה צורחת, הגרון שלי היה הולך לטיול בעזאזל מרוב הצרחות שלי. מה את אומרת לי ביי נהדרת והולכת. מה. והנחמה היחידה שלי היא שחיית חיים מלאים, תסלחי לי אם את לא מסכימה כן, ככה אני רואה את זה מהעיניים שלי. חיית חיים מלאים. עלית לארץ ועבדת במה שרצית והתקדמת שם הכי רחוק שיכול להיות, והכרת את כולם ועזרת לכולם והאמת שלא נפגשתי עם מישהו שלא אהב אותך, שלא התפעל ממך. כי ככה היית. כולם, מקטן עד גדול. ככה זה. כי את טאפי. והייתה לך אהבה. של שנים. שנים על גבי שנים. חוצה גבולות בכלל. אהבה כזו כמו בסרטים. וילדים ונכדים ואפילו נין שראית כמה פעמים. מה אני אגיד לך טאפי, יחסית לזה שאני לא יודעת מה להגיד ואין לי מילים תראי איזו מגילה כבר כתבתי. את יודעת שהיה לי חלום, ביום שמתת, אני מניחה שכמה שעות לפני. היה לי חלום שכאילו 'מבשר' אני יודעת... בכל מקרה הייתי קשורה אלייך בכל נימי נפשי, תמיד יכולתי להרגיש אם משהו לא בסדר. וצריכים עוד להודיע לשלי, עוד מחכה לה טיסה של איזה 20 שעות עד שהיא תגיע. עזבי טאפי, כולנו מרוסקים. מה אני אגיד לך, איזה מרוסקים, לא יודעת למצוא את המילה אפילו. פשוט בא לי תשהיי פה. זה הכל. בא לי שתהיי פה. פה בחיים איתי ואיתנו כמו שהיה וזהו. כמו שהיה תמיד וכמו שצריך להיות תמיד. כן כן אני יודעת, אל תגידי לי שזה לא אפשרי ולא הגיוני אני יודעת, את לא בחורה בת 20. אבל טאפי מעניין לי ת'תחת, את יודעת מה, מעניין לי ת'תחת. אני לא יודעת מה עושים עם מת. אני לא יודעת. אני לא יודעת מה עושים עם הרצון הכ"כ עז הזה שתהיי פה. לאן מוליכים אותו, את יכולה להסביר לי, את יכולה להגיד לי? לאן אני מוליכה אותו ומה אני עושה איתו. מה אני עושה עם זכרונות, מה אני עושה עם געגועים, מה אני עושה?! טוב טאפי, זה כבר מתחיל לחזור על עצמו. ובטח יש לך מלא לעשות למעלה. להתארגן וזה ולראות את כולם ואת, בתור מנהלת כל חייך, בטל צריכה להתחיל לראות איך מנהלים עניינים שם, בטח כבר ראית. אני לא נפרדת ממך עכשיו, אני לא יודעת מה יהיה בלווייה תאמיני לי. זהו.
אני זוכרת שאמרתי שאני אשים נר למעלה, ככה שיהיה סימלי. סימלי מיי אס. מוזר, חשבתי שהמילים, האותיות המכניות האלו יהיו קרות לי מדיי לכתוב עלייך, וגם אני לא יודעת בדיוק ממה להתחיל. אני לא יודעת איך מתחילים - מה - להספיד, לספר, לשתף, לא יודעת איך מתחילים להוציא משהו מכל חיי. מכל שנות חיי. מגיל 0. את זורמת בדם שלי, את מבינה, וזה יהיה מוזר פתאום להגיד 'זרמת' או 'היית'. זה לא קשור. גם פועלך היה כ"כ גדול, מאיפה להתחיל לספר? מהעלייה שלך לארץ, מהפעילות שלך למען חולים, מהעשיה שלך ימים ולילות בשרות אחרים, מהעשיה האינסופית, הרחבה, הבלתי נמדדת בכל מימד למשפחתך, לנו, לי, לכל אחד בעצם. את היית אישה גדולה, חזקה, אשת ברזל שכזו. ניצחת את הסרטן, ניצחת מחלות, ניצחת את היומיום המתיש הזה, הקשה הזה, המטביע הזה, כל יום מחדש. אשת ברזל. טאפי, איפה את? למה את לא פה? השארת אחרייך חורבות, את יודעת? בורות עמוקים כאלו, כמו אחרי פיצוץ גדול או רעידת אדמה, הרס. חשבתי על זה שלא תהיי שם כשאני אתחתן, לא תראי את הילדים שלי. זה נראה לך הגיוני? גדא דאמיט! זה הגיוני בכלל???? איך, את, לא תראי. איך? אני לא כ"כ מבינה. משום מה אין לי מילים למול האין. את מבינה, אני, שכל הזמן כתבתי על האין, ושפכתי ופרטתי. פתאטי הא, להיות עוד מעט מול הגופה שלך. מה אני אעשה? אין לי מושג. מה קשור הגופה שלך עכשיו, מה קשור הגופה שלך עכשיו, מה קשור. כאילו, באמת, מה קשור, אני לא מבינה איך זה. נכון, כל אחד מגיע זמנו, וכן את מלמעלה ובלה בלה בלה. אבל מה, ימי שישי, מה, במקום לבוא אלייך הביתה לבוא לקבר? לבוא למצבה? לבוא לרצון לחבק, לבוא לרצון להריח אותך, לבוא לרצון לטעום את כל כולך ולהפגש עם מה? עם אוויר? אני חושבת שסבא עוד לא יודע, את יודעת, אני בטוחה שאת רואה. אני חושבת שהוא עדיין, כרגע, לא יודע. אמרו שיגידו לו בבוקר. לתת לו לישון קצת ללא הידיעה עדיין. מה אני אגיד לך טאפי, אני לא חושבת שהוא ישרוד. אני לא חושבת. הוא לא יוכל לחיות בלעדייך. עכשיו, בימים האלו שהיית בבית חולים הוא בקושי התעורר בבוקר אז מה הלאה? לא נראה לי. את יודעת שהטלפון נפל לי. ככה. פשוט זרקתי אותו על הריצפה. עזבי, אל תגידי לי שאני דרמטית, קיבלתי את זה ממך. אלה אמרה להתקשר לאמא, אמא הביאה לי את אבא ואבא שאל אם כבר יצאנו מסבא ואז לעוד שתי שניות של חסד אמרתי לו שכן, כבר יצאנו ואנחנו הולכות לרכב, ואז הוא אמר לי 'טאפי נפטרה'. זרקתי את הטלפון, אין לי מושג לאן הוא התעופף. זרקתי את התיק וישבתי על הספסל ובכיתי, ונשמתי, ובכיתי, ורעדתי. על הספסל הזה טאפי, ליד הבית שלכם, הספסל הזה שהיית איתי שם מגיל 0. הגינה הזו שאת שם. ליד הבית, שלך. אני לא יודעת מה עושים כשעולם ומלואו הולך. אני לא יודעת. בחיי טאפי אני לא יודעת. אני לא יודעת מה עושים כשטאפי הולכת. אני צריכה שתגידי לי. אני צריכה שתדריכי אותי. אני צריכה שתגידי לי מה עושים. אני לא יודעת מה עושים, אני לא יודעת איך להתמודד עם 'אלו החיים' 'זה מה שקורה' 'כל אחד מגיע זמנו' אני לא יודעת מה עושים עם הדברים האלו. אני לא יודעת איך אני אמורה לחזור לעבודה, אני לא יודעת איך אני אמורה לחזור לטפל, אני לא יודעת איך אני אמורה להמשיך להעביר את הימים, אני לא יודעת איך אני אמורה להתמודד עם הזכרונות, אני לא יודעת מה יהיה עם הגעגועים את מבינה, אני לא יודעת מה לעשות איתם. אם הם יכריעו אותי? אם זה יהיה יותר מדיי? את בכל שלב בחיים שלי, את בכל שניה ודקה, את בכל החיים שלי, בכל דבר שמרכיב את מה שהייתי ומה שאני עכשיו. אז, תקשיבי, תחזרי טוב, כאילו, מה אני אגיד לך, אני יודעת שזה דבילי, אני יודעת שזה אפילו אינפנטילי, אני כאילו מחכה שתגיעי, את מבינה, אני מחכה שיגידו שהייתה טעות שאת פה שהם טעו ואת מתאוששת, שכאילו פתאום תקומי ותבואי, אני יודעת שזה לא הגיוני, את מבינה, אני יודעת שזה דבילי אני יודעת, אני לא ילדה קטנה. אבל טאפי, אני לא יודעת מה לעשות עם זה שאת אינך. מה זה אינך, את? את אינך!? איך לעזאזל הלכת!? כבר התעוררת, כבר התחלת לדבר שוב, כבר זיהית את האנשים ואכלת ושתית ו... בפעם האחרונה שהייתי אצלך והאחות הנאצית הזו בטיפול נמרץ צעקה שצריך לצאת כבר אמרתי לך שאנחנו הולכים ונחזור מחר. לקחת לי את היד והסתכלת עליי נחושות - כי את - אחות ראשית - מנהלת מחלקה כל חייך יודעת שצריכים לעשות את העבודה - ואמרת לי 'ביי נהדרת' וזהו. אלו היו המילים האחרונות ששמעתי ממך. זה נראה לך הגיוני טאפי!?!?!?!? את יודעת שאם הייתי יכולה לצרוח עלייך עכשיו הייתי צורחת עלייך, אבל מה זה צורחת, הגרון שלי היה הולך לטיול בעזאזל מרוב הצרחות שלי. מה את אומרת לי ביי נהדרת והולכת. מה. והנחמה היחידה שלי היא שחיית חיים מלאים, תסלחי לי אם את לא מסכימה כן, ככה אני רואה את זה מהעיניים שלי. חיית חיים מלאים. עלית לארץ ועבדת במה שרצית והתקדמת שם הכי רחוק שיכול להיות, והכרת את כולם ועזרת לכולם והאמת שלא נפגשתי עם מישהו שלא אהב אותך, שלא התפעל ממך. כי ככה היית. כולם, מקטן עד גדול. ככה זה. כי את טאפי. והייתה לך אהבה. של שנים. שנים על גבי שנים. חוצה גבולות בכלל. אהבה כזו כמו בסרטים. וילדים ונכדים ואפילו נין שראית כמה פעמים. מה אני אגיד לך טאפי, יחסית לזה שאני לא יודעת מה להגיד ואין לי מילים תראי איזו מגילה כבר כתבתי. את יודעת שהיה לי חלום, ביום שמתת, אני מניחה שכמה שעות לפני. היה לי חלום שכאילו 'מבשר' אני יודעת... בכל מקרה הייתי קשורה אלייך בכל נימי נפשי, תמיד יכולתי להרגיש אם משהו לא בסדר. וצריכים עוד להודיע לשלי, עוד מחכה לה טיסה של איזה 20 שעות עד שהיא תגיע. עזבי טאפי, כולנו מרוסקים. מה אני אגיד לך, איזה מרוסקים, לא יודעת למצוא את המילה אפילו. פשוט בא לי תשהיי פה. זה הכל. בא לי שתהיי פה. פה בחיים איתי ואיתנו כמו שהיה וזהו. כמו שהיה תמיד וכמו שצריך להיות תמיד. כן כן אני יודעת, אל תגידי לי שזה לא אפשרי ולא הגיוני אני יודעת, את לא בחורה בת 20. אבל טאפי מעניין לי ת'תחת, את יודעת מה, מעניין לי ת'תחת. אני לא יודעת מה עושים עם מת. אני לא יודעת. אני לא יודעת מה עושים עם הרצון הכ"כ עז הזה שתהיי פה. לאן מוליכים אותו, את יכולה להסביר לי, את יכולה להגיד לי? לאן אני מוליכה אותו ומה אני עושה איתו. מה אני עושה עם זכרונות, מה אני עושה עם געגועים, מה אני עושה?! טוב טאפי, זה כבר מתחיל לחזור על עצמו. ובטח יש לך מלא לעשות למעלה. להתארגן וזה ולראות את כולם ואת, בתור מנהלת כל חייך, בטל צריכה להתחיל לראות איך מנהלים עניינים שם, בטח כבר ראית. אני לא נפרדת ממך עכשיו, אני לא יודעת מה יהיה בלווייה תאמיני לי. זהו.
