ט'
לפעמים אני חושבת. בצורה היפותטית. מה יותר גרוע- למשפחה, שלך, זאתאומרת- למות...ככה, מהר, כמו שהוא מת, בלי שמספיקים להיפרד...או למות ממחלה, או לא למות בכלל, אלא להיחטף, או להיות חולה הרבה שנים, או..לא חשוב, אפשר להמשיך ככה הרבה, זאת לא הפואנטה. זה נראה לי נוראי, להיחטף. איך אפשר לחיות בלי לדעת מה עובר עליו? בלי לדעת אם הוא חי או מת או אם כואב לו, או אם יראו אותו שוב? אי אפשר להמשיך הלאה לשוםמקום, זה תמיד להיות תקועים באותו המצב. אני זוכרת שדיברנו על זה, ביום שגלעד שליט נחטף- אני אמרתי שעדיף למות ולא להיחטף, וחברה שלי אמרה שעדיף להיחטף, כי אז עוד יש תקווה שיצילו אותך. ניסיתי לחשוב מה עובר על המשפחה שלו, וכמה זה נורא לחיות בחוסר ודאות כזאת. איך אפשר בכלל..? ואז עזבנו את זה, המשכנו הלאה, כי זה כ"כ פשוט, להמשיך הלאה, כשזה לא קורה לך. ואיך זה לחיות עם אח שהוא חולה, ואולי הוא ימות, אולי עוד מעט ואולי בכלל לא, והכל אולי, ואי אפשר לדעת, אז חיים מיום ליום כי לא יודעים מה יהיה, וכל הזמן מפחדים לאבד אותו..? איזו מן שגרה זאת..? זה יותר גרוע? לפעמים אני מנסה לשכנע את עצמי שזה יותר גרוע. כי אצלי, לפחות, הוא כבר מת. זה מצב שלא יכול להשתנות יותר מדי- כי הוא כבר מת. אז אפשר איכשהו להמשיך הלאה, כי זה מצב קבוע, יודעים כבר למה לצפות, למשל, להתמוטטות עצבים לפני יום הזכרון או למריבות לפני האזכרה, לריקנות אחרי שכל הטקסים נגמרים, לצביטה בלב ביום הולדת שלו, זה אף פעם לא משתנה יותר מדי. זה מצב קבוע. אז אולי זה לא כ"כ נורא. כנראה שאפשר לחיות עם זה. ומצד שני....הוא כבר מת. אין יותר תקווה. אין טעם לנסות להמשיך בכוח, הוא לא יחזור. לא רוצה לחיות עם זה בכלל. חם בחוץ, אני הולכת עם גופיה ומרגישה שאני נשרפת בחום לפעמים, זה מזכיר לי את לפני שנה, וזה עדיף על שיזוף צבאי ועל להרגיש את החום הזה בתוך מדים שמי שהמציא אותם שכח כנראה שאנחנו במזרח התיכון ושחם פה בקיץ, אבל זה מזכיר לי שעברה כמעט שנה מאז, ושאני צדקתי, ולא חברה שלי, כשאמרתי שזה בטח ייגמר רק עוד הרבה זמן ושלא יחזירו אותו כ"כ מהר, (התיאוריה השנייה שלי היתה שזה ייגמר כמו נחשון וקסמן ושיהרגו אותו אחרי שבוע, לפחות בזה טעיתי), ושאנחנו מסתבכים שם, ואז היתה לבנון 2, ואני זוכרת שעמדתי בהלוויה שלו ושנאתי את עצמי על זה שבחרתי דווקא גופייה שחורה, כי שחור מושך חום והיה שם כ"כ חם, יותר מעכשיו, כי זה בכל זאת היה באוגוסט, והרגשתי שאני נשרפת, ואז שוב עברו לי המחשבות האלה בראש, מה עדיף- למות או להיחטף? למות או להיפצע קשה..? בשבעה אבא שלו סיפר על המ"מ שמאושפז במצב קשה, ואז אמר "הייתי לוקח את זה", הוא התכוון שהוא היה מוכן שהבן שלו ייפצע קשה ככה, רק שלא יהיה מת. אז הרבה פעמים אני חושבת, רק באופן תאורטי, אם היה עדיף שהוא היה נפצע קשה, או היה נשאר נכה, או היה נשאר צמח. ואני לא יודעת. אני מניחה שיש יתרונות ו(בעיקר) חסרונות לכל מצב, ואולי כבר התרגלתי יותר מדי לזה שהוא מת בשביל שאני באמת אוכל לחשוב על "מה היה אם", ואולי זה היה קשה מדי, לראות את אח שלי בכיסא גלגלים או מחובר למליון מכשירים או גוסס ממשהו, וככה אני לפחות יכולה לזכור אותו כמו שהוא היה. ומצד שני, אם הוא היה כזה חזק, ובריא, איך זה יכול להיות שהוא מת..? בחיי, לפעמים אני לא מבינה את זה. זה לא נראה הגיוני, הכל היה כ"כ בסדר אצלו, איך זה שהוא מת..? שכדור אחד מזדיין הכניע אותו ככה? לפעמים אני כועסת עליו, כאילו שהוא היה יכול לעשות משהו, להילחם בזה, לא לתת לכדור הדפוק הזה להרוג אותו. איזה בולשיט. לך תילחם בכדור בראש...במילא לא נשאר מהמוח שלך מספיק בשביל להבין שאתה צריך להילחם בו. או שאתה עומד למות (אני מקווה, לפחות. שהוא לא ידע שהוא גוסס, שלא כאב לו יותר מדי). ואני יודעת יותר מדי טוב שאין במחשבות האלה שום טעם, כי זה לא שמשהו ישתנה פתאום, איך שהוא מת. ואולי עדיף ככה. אפילו שלא הספקתי להיפרד. במילא כל הזמן שבעולם לא היה מספיק, ותמיד היה נשאר משהו שלא הספקתי להגיד לו (כמו עכשיו, אני כל פעם רוצה להגיד לסבא שאני אוהבת אותו כ"כ, וכל פעם דוחה לפעם הבאה, ואף פעם לא מוצאת את המילים). ואני עדיין חושבת שעדיף למות מיד ולא להיחטף.
לפעמים אני חושבת. בצורה היפותטית. מה יותר גרוע- למשפחה, שלך, זאתאומרת- למות...ככה, מהר, כמו שהוא מת, בלי שמספיקים להיפרד...או למות ממחלה, או לא למות בכלל, אלא להיחטף, או להיות חולה הרבה שנים, או..לא חשוב, אפשר להמשיך ככה הרבה, זאת לא הפואנטה. זה נראה לי נוראי, להיחטף. איך אפשר לחיות בלי לדעת מה עובר עליו? בלי לדעת אם הוא חי או מת או אם כואב לו, או אם יראו אותו שוב? אי אפשר להמשיך הלאה לשוםמקום, זה תמיד להיות תקועים באותו המצב. אני זוכרת שדיברנו על זה, ביום שגלעד שליט נחטף- אני אמרתי שעדיף למות ולא להיחטף, וחברה שלי אמרה שעדיף להיחטף, כי אז עוד יש תקווה שיצילו אותך. ניסיתי לחשוב מה עובר על המשפחה שלו, וכמה זה נורא לחיות בחוסר ודאות כזאת. איך אפשר בכלל..? ואז עזבנו את זה, המשכנו הלאה, כי זה כ"כ פשוט, להמשיך הלאה, כשזה לא קורה לך. ואיך זה לחיות עם אח שהוא חולה, ואולי הוא ימות, אולי עוד מעט ואולי בכלל לא, והכל אולי, ואי אפשר לדעת, אז חיים מיום ליום כי לא יודעים מה יהיה, וכל הזמן מפחדים לאבד אותו..? איזו מן שגרה זאת..? זה יותר גרוע? לפעמים אני מנסה לשכנע את עצמי שזה יותר גרוע. כי אצלי, לפחות, הוא כבר מת. זה מצב שלא יכול להשתנות יותר מדי- כי הוא כבר מת. אז אפשר איכשהו להמשיך הלאה, כי זה מצב קבוע, יודעים כבר למה לצפות, למשל, להתמוטטות עצבים לפני יום הזכרון או למריבות לפני האזכרה, לריקנות אחרי שכל הטקסים נגמרים, לצביטה בלב ביום הולדת שלו, זה אף פעם לא משתנה יותר מדי. זה מצב קבוע. אז אולי זה לא כ"כ נורא. כנראה שאפשר לחיות עם זה. ומצד שני....הוא כבר מת. אין יותר תקווה. אין טעם לנסות להמשיך בכוח, הוא לא יחזור. לא רוצה לחיות עם זה בכלל. חם בחוץ, אני הולכת עם גופיה ומרגישה שאני נשרפת בחום לפעמים, זה מזכיר לי את לפני שנה, וזה עדיף על שיזוף צבאי ועל להרגיש את החום הזה בתוך מדים שמי שהמציא אותם שכח כנראה שאנחנו במזרח התיכון ושחם פה בקיץ, אבל זה מזכיר לי שעברה כמעט שנה מאז, ושאני צדקתי, ולא חברה שלי, כשאמרתי שזה בטח ייגמר רק עוד הרבה זמן ושלא יחזירו אותו כ"כ מהר, (התיאוריה השנייה שלי היתה שזה ייגמר כמו נחשון וקסמן ושיהרגו אותו אחרי שבוע, לפחות בזה טעיתי), ושאנחנו מסתבכים שם, ואז היתה לבנון 2, ואני זוכרת שעמדתי בהלוויה שלו ושנאתי את עצמי על זה שבחרתי דווקא גופייה שחורה, כי שחור מושך חום והיה שם כ"כ חם, יותר מעכשיו, כי זה בכל זאת היה באוגוסט, והרגשתי שאני נשרפת, ואז שוב עברו לי המחשבות האלה בראש, מה עדיף- למות או להיחטף? למות או להיפצע קשה..? בשבעה אבא שלו סיפר על המ"מ שמאושפז במצב קשה, ואז אמר "הייתי לוקח את זה", הוא התכוון שהוא היה מוכן שהבן שלו ייפצע קשה ככה, רק שלא יהיה מת. אז הרבה פעמים אני חושבת, רק באופן תאורטי, אם היה עדיף שהוא היה נפצע קשה, או היה נשאר נכה, או היה נשאר צמח. ואני לא יודעת. אני מניחה שיש יתרונות ו(בעיקר) חסרונות לכל מצב, ואולי כבר התרגלתי יותר מדי לזה שהוא מת בשביל שאני באמת אוכל לחשוב על "מה היה אם", ואולי זה היה קשה מדי, לראות את אח שלי בכיסא גלגלים או מחובר למליון מכשירים או גוסס ממשהו, וככה אני לפחות יכולה לזכור אותו כמו שהוא היה. ומצד שני, אם הוא היה כזה חזק, ובריא, איך זה יכול להיות שהוא מת..? בחיי, לפעמים אני לא מבינה את זה. זה לא נראה הגיוני, הכל היה כ"כ בסדר אצלו, איך זה שהוא מת..? שכדור אחד מזדיין הכניע אותו ככה? לפעמים אני כועסת עליו, כאילו שהוא היה יכול לעשות משהו, להילחם בזה, לא לתת לכדור הדפוק הזה להרוג אותו. איזה בולשיט. לך תילחם בכדור בראש...במילא לא נשאר מהמוח שלך מספיק בשביל להבין שאתה צריך להילחם בו. או שאתה עומד למות (אני מקווה, לפחות. שהוא לא ידע שהוא גוסס, שלא כאב לו יותר מדי). ואני יודעת יותר מדי טוב שאין במחשבות האלה שום טעם, כי זה לא שמשהו ישתנה פתאום, איך שהוא מת. ואולי עדיף ככה. אפילו שלא הספקתי להיפרד. במילא כל הזמן שבעולם לא היה מספיק, ותמיד היה נשאר משהו שלא הספקתי להגיד לו (כמו עכשיו, אני כל פעם רוצה להגיד לסבא שאני אוהבת אותו כ"כ, וכל פעם דוחה לפעם הבאה, ואף פעם לא מוצאת את המילים). ואני עדיין חושבת שעדיף למות מיד ולא להיחטף.
