אני כבר בת 27 ומתחילה כבר לחשוב על מה שתמיד חשבתי עליו , שאני אגיע לגיל 30+ במצב שלא עשיתי כלום ולא חוויתי כלום ועברתי את כל שנות ה20 שלי בלי כלום.. אבל אני גם יודעת שאין מה לעשות , מהרגע שקיבלתי את האבחון בגיל 11 החליטו שאני לא אחיה את החיים כמו כולם ואני חושבת שכבר בתור ילדה הבנתי את זה
הרגילו אותי כל השנים לחיות עם זה שאני אקבל "לא" כמעט על כל דבר שאני ארצה ושאין הרבה למה לשאוף.
מה גם שאני לא חושבת ולא מצליחה לדמיין מצב שאני אי פעם אלך לעבוד בחיים שלי בגלל שהקצבה מביטוח לאומי כבר לגמרי מספיקה לי להכל לפחות לכל הצרכים הבסיסיים והם ממשיכים לעלות את זה בערך כל שנה וגם כי אני לא אוכל להתמודד עם זה שהם יראו את האבחון דרך ביטוח לאומי או לפחות שיראו שיש לי נכות שם .
וגם ככה אני לא אהיה מסוגלת בכלל להתמודד עם כל הסטריאוטיפים של הרצף האוטיסטי ועם התיוג של "השונה" או "המוגבלת שצריכה יחס מיוחד" בשום מקום ובשום סיטואציה
הרגילו אותי כל השנים לחיות עם זה שאני אקבל "לא" כמעט על כל דבר שאני ארצה ושאין הרבה למה לשאוף.
מה גם שאני לא חושבת ולא מצליחה לדמיין מצב שאני אי פעם אלך לעבוד בחיים שלי בגלל שהקצבה מביטוח לאומי כבר לגמרי מספיקה לי להכל לפחות לכל הצרכים הבסיסיים והם ממשיכים לעלות את זה בערך כל שנה וגם כי אני לא אוכל להתמודד עם זה שהם יראו את האבחון דרך ביטוח לאומי או לפחות שיראו שיש לי נכות שם .
וגם ככה אני לא אהיה מסוגלת בכלל להתמודד עם כל הסטריאוטיפים של הרצף האוטיסטי ועם התיוג של "השונה" או "המוגבלת שצריכה יחס מיוחד" בשום מקום ובשום סיטואציה
נערך לאחרונה ב:
