Apikachu L
New member
יאיי! פרק חדש בפיק שלי!
אני יודעת שעבר הרבה זמן מאז ביקרתי כאן, והאמת כתבתי את כולו בשעות האחרונות. אבל כאשר ראיתי את הודעת ליסטה לגבי המאמרים התחשק לי לכתוב... אז כתבתי! (יצא ארוך במיוחד!) קבלו אותו: שלושת בנות האור ואדון האופל פרק כז' – מעבר לסדק "הדבר הזה כבד!" סיננה גאטומון כאשר נח התליון לצווארה. היא חשה שהתליון מושך את כל גופה כלפי מטה. אפילו זנבה הוסיף חמישה קילוגרמים למשקלו. "למה זה כל כך כבד?" שאלה בטרוניה ואגרפה את כפותיה. היא הפסיקה לפחד זה מכבר מתגובותיו של מיוטיסמון, ורק שמרה על ריחוק ממורמר מיתוך הרגל. היא למדה לדעת שלא ישקר להן (יותר מידי לפחות), אך השתדלה שלא להמשיך ולבטוח בו. "את צריכה להתרגל אליו" מלמל מיוטיסמון, שעמד בגבו אליהן ואצבעותיו נעו לפי קצב משונה. "תוך דקות אחדות לא תרגישי אותו יותר". גאטומון נשפה בזעף כי נראה שמשקל התליון רק גדל. היא התיישבה על הקרקע והמתינה בשקט. נראה היה שקארי ואפיקצ'ו לא תופסות את העניין החשוב הזה. ~מדוע אתן כל כך קטנוניות?!~ פנתה אליהן בתוך ראשה ~אתן אולי במקרה שכחתן, אבל אנחנו כאן כי יש לנו עולם דיגיטאלי להציל!~ קארי התיישבה לצידה בין הפרחים. מחשבותיה נעו בבלבול כה רב עד שגאטומון בכלל לא הצליחה למצוא את ידיה ורגליה בסבך ההוא. ~את באמת לא יודעת מה קורה, לא כן?~ הפנתה אליה את השאלה "הסכנה המורגשת באוויר היא גדולה מאוד, ואת יודעת עליה. ראית אותה." אמרה אפיקצ'ו בקול שקט כאשר התיישבה לצד גאטומון "אבל גם לא נותנת גישה לאותו הזיכרון שלך עליה" ~את יכולה לשלוף כל זיכרון שלי עד כמה שידוע לי~ שלחה אליה גאטומון מחשבה ~רק אם את מרשה לי~ הייתה התשובה ~היחיד שיכול לשלוף זיכרונות מבלי להתחשב ברצוננו זה מיוטיסמון~ "אם כך הגיע הזמן שתראי גם להן את זיכרונך, גאטומון" אמר מיוטיסמון בשקט. ~אמרתי לך~ הייתה מחשבה שקטה מצידה של אפיקצ'ו. גאטומון לא הגיבה. "אני לא בטוחה שאני רוצה לראות מה יש שם" אמרה קארי במאמץ לאחר זמן מה. "את דיג'יגורלית" אמר מיוטיסמון באירוניה "אני בטוח שתוכלי להתמודד" ~אני לא מרגישה חזקה מספיק להלחם במשהו~ מחשבתה של קארי רצה בניהן. ~אני לא אמרתי שצריך להלחם עכשיו, בת אנוש~ פילחה מחשבה חדה וחשוכה את המרחב המחשבתי שלהן, שקארי החשיבה עד כה לפרטי ומקודש ~ואם את רוצה לומר משהו, תגידי. אני יודע על כך מה שבראשך הקט בין כה וכה.~ קארי הביטה במיוטיסמון בעלבון. "אל תיקחי ללב" חבקה אפיקצ'ו את כתפה של קארי. קארי לחצה את ידה השנייה בתודה. "ובכן" מיוטיסמון אמר והסתובב אליהן בחדות "לאור העובדה שיש מי שמתקשה לחלוק את זיכרונה" והביט לעבר גאטומון לשבריר שנייה "אראה לכן עכשיו כדי שתדעו למה לצפות ולא תחליטו להקיא לפתע." "אתה מאוד מעודד" מלמלה אפיקצ'ו חרישית "כשאקיא, אזכור לכוון על הגלימה שלך" "תפסיקי להתבדח" לחש אליה באיום. "לשם שינוי, העניין הזה חשוב באמת ובתמים". הכול סביב החשיך, ובנות האור לא יכלו לחוש אף את מגע האדמה בגופן. "השתלטתי על מערכת החושים שלכן באופן זמני, לשם חוויה מרבית. למרות ששום דבר לא משתווה לתחושה של זה פנים אל פנים. אני מאוד מקווה שתשמרו את התגובות הרגשיות שלהן לזמן בו נחזור מהפגישה האמיתית." אדמה קשיחה ומתה הופיעה לפניהן, והן חשו את מגע רגליהן על הקרקע. מולן, כמיתוך ערפל התבהרה צורה כהה ועצומה למראה. התחושה הייתה כעמידה למרגלותיו של הר. כעבור רגעים אחדים לא היה דבר ערפילי לפניהן. היה זה גוש, שכן לא נמצאה שום מילה אחרת לתיאור הדבר הנוזלי שנע ורטט, שחור בעל עורקים אדומים, עצום, מתעגל, רותח באלפי בועות. הריח היה מחניק. המראה, למרות היותו חשוך, סנוור את העין. תחושת כובד עצומה התלוותה לכל זה. תחושה של קץ והרס. פחד נורא. וכהרף עין, נעלם הכול, והן שוב ישבו בשדה הפרחים. "ובכן?" שאל מיוטיסמון "מרשים, לא כן?". פניה של קארי היו חיוורות לחלוטין. פרוותה של גאטומון הייתה סמורה ואוזניה שמוטות. אפיקצ'ו ישבה בנוקשות עצומה, זנבה מתעגל כלפי מעלה באוויר. "אני גם התרשמתי לראשונה בצורה דומה לשלכן" אמר מיוטיסמון בחיוך. "הו, זה היה נורא" "רק מישהו כמוך יכול לחשוב כך" ירקה גאטומון "הרשי לי לא להסכים" אמר מיוטיסמון ברוך. "הייתי מבועת".
אני יודעת שעבר הרבה זמן מאז ביקרתי כאן, והאמת כתבתי את כולו בשעות האחרונות. אבל כאשר ראיתי את הודעת ליסטה לגבי המאמרים התחשק לי לכתוב... אז כתבתי! (יצא ארוך במיוחד!) קבלו אותו: שלושת בנות האור ואדון האופל פרק כז' – מעבר לסדק "הדבר הזה כבד!" סיננה גאטומון כאשר נח התליון לצווארה. היא חשה שהתליון מושך את כל גופה כלפי מטה. אפילו זנבה הוסיף חמישה קילוגרמים למשקלו. "למה זה כל כך כבד?" שאלה בטרוניה ואגרפה את כפותיה. היא הפסיקה לפחד זה מכבר מתגובותיו של מיוטיסמון, ורק שמרה על ריחוק ממורמר מיתוך הרגל. היא למדה לדעת שלא ישקר להן (יותר מידי לפחות), אך השתדלה שלא להמשיך ולבטוח בו. "את צריכה להתרגל אליו" מלמל מיוטיסמון, שעמד בגבו אליהן ואצבעותיו נעו לפי קצב משונה. "תוך דקות אחדות לא תרגישי אותו יותר". גאטומון נשפה בזעף כי נראה שמשקל התליון רק גדל. היא התיישבה על הקרקע והמתינה בשקט. נראה היה שקארי ואפיקצ'ו לא תופסות את העניין החשוב הזה. ~מדוע אתן כל כך קטנוניות?!~ פנתה אליהן בתוך ראשה ~אתן אולי במקרה שכחתן, אבל אנחנו כאן כי יש לנו עולם דיגיטאלי להציל!~ קארי התיישבה לצידה בין הפרחים. מחשבותיה נעו בבלבול כה רב עד שגאטומון בכלל לא הצליחה למצוא את ידיה ורגליה בסבך ההוא. ~את באמת לא יודעת מה קורה, לא כן?~ הפנתה אליה את השאלה "הסכנה המורגשת באוויר היא גדולה מאוד, ואת יודעת עליה. ראית אותה." אמרה אפיקצ'ו בקול שקט כאשר התיישבה לצד גאטומון "אבל גם לא נותנת גישה לאותו הזיכרון שלך עליה" ~את יכולה לשלוף כל זיכרון שלי עד כמה שידוע לי~ שלחה אליה גאטומון מחשבה ~רק אם את מרשה לי~ הייתה התשובה ~היחיד שיכול לשלוף זיכרונות מבלי להתחשב ברצוננו זה מיוטיסמון~ "אם כך הגיע הזמן שתראי גם להן את זיכרונך, גאטומון" אמר מיוטיסמון בשקט. ~אמרתי לך~ הייתה מחשבה שקטה מצידה של אפיקצ'ו. גאטומון לא הגיבה. "אני לא בטוחה שאני רוצה לראות מה יש שם" אמרה קארי במאמץ לאחר זמן מה. "את דיג'יגורלית" אמר מיוטיסמון באירוניה "אני בטוח שתוכלי להתמודד" ~אני לא מרגישה חזקה מספיק להלחם במשהו~ מחשבתה של קארי רצה בניהן. ~אני לא אמרתי שצריך להלחם עכשיו, בת אנוש~ פילחה מחשבה חדה וחשוכה את המרחב המחשבתי שלהן, שקארי החשיבה עד כה לפרטי ומקודש ~ואם את רוצה לומר משהו, תגידי. אני יודע על כך מה שבראשך הקט בין כה וכה.~ קארי הביטה במיוטיסמון בעלבון. "אל תיקחי ללב" חבקה אפיקצ'ו את כתפה של קארי. קארי לחצה את ידה השנייה בתודה. "ובכן" מיוטיסמון אמר והסתובב אליהן בחדות "לאור העובדה שיש מי שמתקשה לחלוק את זיכרונה" והביט לעבר גאטומון לשבריר שנייה "אראה לכן עכשיו כדי שתדעו למה לצפות ולא תחליטו להקיא לפתע." "אתה מאוד מעודד" מלמלה אפיקצ'ו חרישית "כשאקיא, אזכור לכוון על הגלימה שלך" "תפסיקי להתבדח" לחש אליה באיום. "לשם שינוי, העניין הזה חשוב באמת ובתמים". הכול סביב החשיך, ובנות האור לא יכלו לחוש אף את מגע האדמה בגופן. "השתלטתי על מערכת החושים שלכן באופן זמני, לשם חוויה מרבית. למרות ששום דבר לא משתווה לתחושה של זה פנים אל פנים. אני מאוד מקווה שתשמרו את התגובות הרגשיות שלהן לזמן בו נחזור מהפגישה האמיתית." אדמה קשיחה ומתה הופיעה לפניהן, והן חשו את מגע רגליהן על הקרקע. מולן, כמיתוך ערפל התבהרה צורה כהה ועצומה למראה. התחושה הייתה כעמידה למרגלותיו של הר. כעבור רגעים אחדים לא היה דבר ערפילי לפניהן. היה זה גוש, שכן לא נמצאה שום מילה אחרת לתיאור הדבר הנוזלי שנע ורטט, שחור בעל עורקים אדומים, עצום, מתעגל, רותח באלפי בועות. הריח היה מחניק. המראה, למרות היותו חשוך, סנוור את העין. תחושת כובד עצומה התלוותה לכל זה. תחושה של קץ והרס. פחד נורא. וכהרף עין, נעלם הכול, והן שוב ישבו בשדה הפרחים. "ובכן?" שאל מיוטיסמון "מרשים, לא כן?". פניה של קארי היו חיוורות לחלוטין. פרוותה של גאטומון הייתה סמורה ואוזניה שמוטות. אפיקצ'ו ישבה בנוקשות עצומה, זנבה מתעגל כלפי מעלה באוויר. "אני גם התרשמתי לראשונה בצורה דומה לשלכן" אמר מיוטיסמון בחיוך. "הו, זה היה נורא" "רק מישהו כמוך יכול לחשוב כך" ירקה גאטומון "הרשי לי לא להסכים" אמר מיוטיסמון ברוך. "הייתי מבועת".
