יארצייט לרב ברוך שלום הלוי אשלג - הרב"ש
ביום ה' בתשרי חל יום פטירתו של מורינו ורבינו הרב ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל, בנו בכורו של בעל "הסולם", אשר היה דבוק באביו הגדול כל ימי חייו. רבינו בעל "הסולם" היה מוסר שיעורים בכתבי האר"י ובספר הזוהר הקדוש לחבורת תלמידים מובחרים ביותר, אשר עליהם נמנה רבי ברוך שלום. הוא ינק מאביו הגדול את כל חכמת הנסתר, את ביאוריו על הזוה"ק, ועל כתבי האר"י הקדוש. אבל בעיקר, את כל דרך עבודת השם הנשגבת והנפלאה שנתן רבינו בעל "הסולם" לעולם. למעשה, רבי ברוך שלום, הוא שפרסם את עקרונות עבודת השם של רבינו בעל "הסולם" יותר ויותר. לאחר פטירתו של בעל "הסולם" נתמנה רבי ברוך שלום לממשיך דרכו, לאדמו"ר במקומו, וריכז סביבו קבוצת תלמידים מובחרת ומעולה. מסכת חייו של רבי ברוך שלום היא מסכת של עבודת השם, מי שלומד את המסכת הזאת, חזקה עליו, שישתנו חייו אף הוא. רבי ברוך שלום היה מתחיל לומר את שיעורו הקבוע בכל לילה בשעה רבע לשתיים לפנות בוקר, במשך עשרות שנים. כאשר היינו מגיעים היינו יכולים לראות אותו כבר בשעה אחת בלילה צועד ברחובות העיר בני-ברק בחשיכה, באפילה, צועד נמרצות כחיל, בדרכו להעיר מי מן התלמידים. ועליכם לדעת, שלמרות שהיה אדם אלוקי, מורם מעם, אדמו"ר, לא שמר שום דיסטנס ומרחק מן התלמידים ובכוונה. הוא השתדל להיות כמו אבא או כמו חבר טוב עם תלמידיו. פעמים רבות ממש היה יושב בינינו, מחליף איתנו דיבורים, והיינו צריכים עבודה גדולה ומרובה בכדי לזכור מי בעצם הוא זה אשר יושב פה איתנו. אבל הוא עשה זאת בכוונה, הוא לא רצה להתנהג בגדלות, בהתגאות, בהתנשאות, להיפך, למרות ידיעותיו העצומות בתורת הנגלה ובתורת הנסתר כמובן. תורת הנגלה - כבר בגיל 18 הוסמך לרבנות על ידי גדולי הרבנים של ירושלים דאז, רבי יוסף חיים זוננפלד, הרב חרל"פ, הרב קוק וכו'. ותורת הנסתר - ינק יניקה עצומה מתורת אביו בעל "הסולם". למרות כל זאת לא רצה להחזיק שום מרחק, הוא ממש היה כמו חבר איתנו. אם כן, בשעה אחת בלילה היינו יכולים לראות אותו פוסע נמרצות בחשיכה להעיר תלמידים. הוא לא התגאה, לא התנשא, הוא הלך להעיר בעצמו את התלמידים, וכך במשך עשרות שנים. בשעה רבע לשתיים כבר ישב על כיסאו והתחיל ללמד ענייני עבדות השם, ענייני פנימיות התורה עד אור הבוקר. אחר הצהריים היה מלמד גם כן כמה שעות. בממוצע, היה מלמד כל יום בסביבות עשר שעות. אבל מי שהיה בקרבתו לא הרגיש דבר, כי הוא התאמץ להתנהג בפשטות ובענווה ובידידות עם כל הסובב אותו. המידה הבולטת ביותר של רבינו, רבי ברוך שלום, היתה מידת האמת, הוא לא סבל את השקר, האמת היתה אצלו יקרה יותר מכל. בדרך כלל האדם פוחד לעמוד מול האמת, לראות את האמת על עצמו, עד כמה שהוא שפל, עד כמה שתאוותיו הבהמיות שולטות בו, עד כמה שהוא מחוסר אמונה, עד כמה שהוא בעצם מרוחק מהעניינים הפשוטים ביותר של היהדות. האמת הזאת כואבת, היא מרירה, היא מכאיבה, היא לא נעימה. אצל רבינו, רבי ברוך שלום, ראינו את האש של האמת פורצת יום יום, עולה עד למעלה. אבל לא שהוא היה חושף את האמת אצל אחרים, לא בזה היה עמלו. כל עמלו היה עם עצמו. תמיד נהג לומר - מי הם אלו אשר מבקשים להשפיע אמונה לאחרים? אלו שסבורים שיש להם בעצמם אמונה, אלו שסוברים שיש להם כל כך הרבה אמונה, עד שזה עולה על גדותיו ונשפך החוצה ומושפע לאחרים. אבל מי שמסתכל לתוך עצמו רואה שבתוך עצמו חסרה אמונה, ולא שחסרה, אלא פשוט איננה. כי איך יכול להיות שתהיה לאדם אמונה בבורא עולם ולא יחשוב בו ולא יהרהר בו יום יום? ולא יכסוף ולא יתגעגע להדבק בו? הלזה יקרא אמונה? ובעיקר, כל עבודתו, כל התעסקותו היתה לתקן את עצמו, כל עבודתו היתה מופנית פנימה. ואנו, התלמידים, עמדנו סביבו משתדלים לקבל, לינוק משהו מתוך העקרונות, מתוך האור הגדול שהאיר ממנו - בתוכו, וממנו והחוצה. האמת - היא הערך הגבוה ביותר שעל ידו יכול האדם להתקדם, ואת זה ראינו יום יום אצל רבינו הקוה"ט, רבי ברוך שלום זי"ע. הוא שקד כל ימיו על כתבי אביו הקדוש במשך שישים שנה התייגע בכתבי אביו הקדוש, בעל "הסולם", מסר שיעורים, וכל עניינו היה לברר את תורת אביו, להוציאה לאור עולם. כאשר היה מדבר על אביו הקדוש היה כולו אימה ופחד, כולו אומר כבוד. הוא הסתופף למעשה, עד יומו האחרון, בצילו של אביו הקדוש, בענווה גדולה ובמסירות. רבינו, רבי ברוך שלום, הסתלק בה' בתשרי תשנ"ב. התורה האחרונה שאמר בראש השנה תשנ"ב (בטיש שאחה"צ ביום ב') היתה על הפסוק בתהילים: "רחש ליבי דבר טוב, אומר אני מעשי למלך" (מזמור מ"ה). הוא הסביר אז שכאן, בפסוק הזה, מוגדר העיקרון האמיתי שאליו צריך לשאוף עובד השם. מה נקרא דבר טוב? "רחש ליבי דבר טוב" - "אומר אני מעשי למלך", כאשר האדם משתוקק שהמעשים שלו יהיו בכדי להשפיע נחת רוח למלך, ובשום פנים ואופן לא רוצה שהמעשים שלו יהיו לתועלת עצמו, זה נקרא "דבר טוב". אשר אז, האדם מחובר ודבוק בבורא עולם בתכלית הדביקות. ועוד הוסיף ואמר - דבר זה קל לאומרו, אבל קשה לבצע אותו. קשה להגיע למצב שבו האדם ממית לחלוטין את האהבה העצמית שלו, את הישות שלו, וכל חייו הם מסורים בהכנעה, באהבה להמלך השי"ת. זאת היתה התורה האחרונה שאמר לנו רבינו, רבי ברוך שלום. לאחר מכן, במוצאי ראש השנה תשנ"ב נלקח לבית החולים, ויומיים לאחר מכן, בה' בתשרי, החזיר את נשמתו הטהורה והקדושה לבורא עולם. ועד הרגע האחרון היה כולו תפוס במחשבות וברצונות טהורים ועליונים וכדרכו בקודש הקפיד להיות בשמחה. השמחה היתה ערך עצום וחשוב שראינו בו כל חייו, גם במצבים הקשים ביותר, תמיד היה שמח. והשמחה הזאת באה מתוך אמונה אמיתית בהשגחת השי"ת בבחינת הטוב והמטיב. במקום שיש עצבות, שם נמצא הס"א, שם נמצאת הטומאה, כי עצבות פירושה - כפירה בבורא עולם. אלו ההולכים בדרך הקדושה מאופיינים בשמחה תמידית. איך יכול להיות האדם בשמחה תמיד? אך ורק על יד אור האמונה בבורא עולם. וכזה היה רבינו, בשמחה, עד רגעיו האחרונים ממש. זכרו יגן עלינו ועל כל ישראל.
ביום ה' בתשרי חל יום פטירתו של מורינו ורבינו הרב ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל, בנו בכורו של בעל "הסולם", אשר היה דבוק באביו הגדול כל ימי חייו. רבינו בעל "הסולם" היה מוסר שיעורים בכתבי האר"י ובספר הזוהר הקדוש לחבורת תלמידים מובחרים ביותר, אשר עליהם נמנה רבי ברוך שלום. הוא ינק מאביו הגדול את כל חכמת הנסתר, את ביאוריו על הזוה"ק, ועל כתבי האר"י הקדוש. אבל בעיקר, את כל דרך עבודת השם הנשגבת והנפלאה שנתן רבינו בעל "הסולם" לעולם. למעשה, רבי ברוך שלום, הוא שפרסם את עקרונות עבודת השם של רבינו בעל "הסולם" יותר ויותר. לאחר פטירתו של בעל "הסולם" נתמנה רבי ברוך שלום לממשיך דרכו, לאדמו"ר במקומו, וריכז סביבו קבוצת תלמידים מובחרת ומעולה. מסכת חייו של רבי ברוך שלום היא מסכת של עבודת השם, מי שלומד את המסכת הזאת, חזקה עליו, שישתנו חייו אף הוא. רבי ברוך שלום היה מתחיל לומר את שיעורו הקבוע בכל לילה בשעה רבע לשתיים לפנות בוקר, במשך עשרות שנים. כאשר היינו מגיעים היינו יכולים לראות אותו כבר בשעה אחת בלילה צועד ברחובות העיר בני-ברק בחשיכה, באפילה, צועד נמרצות כחיל, בדרכו להעיר מי מן התלמידים. ועליכם לדעת, שלמרות שהיה אדם אלוקי, מורם מעם, אדמו"ר, לא שמר שום דיסטנס ומרחק מן התלמידים ובכוונה. הוא השתדל להיות כמו אבא או כמו חבר טוב עם תלמידיו. פעמים רבות ממש היה יושב בינינו, מחליף איתנו דיבורים, והיינו צריכים עבודה גדולה ומרובה בכדי לזכור מי בעצם הוא זה אשר יושב פה איתנו. אבל הוא עשה זאת בכוונה, הוא לא רצה להתנהג בגדלות, בהתגאות, בהתנשאות, להיפך, למרות ידיעותיו העצומות בתורת הנגלה ובתורת הנסתר כמובן. תורת הנגלה - כבר בגיל 18 הוסמך לרבנות על ידי גדולי הרבנים של ירושלים דאז, רבי יוסף חיים זוננפלד, הרב חרל"פ, הרב קוק וכו'. ותורת הנסתר - ינק יניקה עצומה מתורת אביו בעל "הסולם". למרות כל זאת לא רצה להחזיק שום מרחק, הוא ממש היה כמו חבר איתנו. אם כן, בשעה אחת בלילה היינו יכולים לראות אותו פוסע נמרצות בחשיכה להעיר תלמידים. הוא לא התגאה, לא התנשא, הוא הלך להעיר בעצמו את התלמידים, וכך במשך עשרות שנים. בשעה רבע לשתיים כבר ישב על כיסאו והתחיל ללמד ענייני עבדות השם, ענייני פנימיות התורה עד אור הבוקר. אחר הצהריים היה מלמד גם כן כמה שעות. בממוצע, היה מלמד כל יום בסביבות עשר שעות. אבל מי שהיה בקרבתו לא הרגיש דבר, כי הוא התאמץ להתנהג בפשטות ובענווה ובידידות עם כל הסובב אותו. המידה הבולטת ביותר של רבינו, רבי ברוך שלום, היתה מידת האמת, הוא לא סבל את השקר, האמת היתה אצלו יקרה יותר מכל. בדרך כלל האדם פוחד לעמוד מול האמת, לראות את האמת על עצמו, עד כמה שהוא שפל, עד כמה שתאוותיו הבהמיות שולטות בו, עד כמה שהוא מחוסר אמונה, עד כמה שהוא בעצם מרוחק מהעניינים הפשוטים ביותר של היהדות. האמת הזאת כואבת, היא מרירה, היא מכאיבה, היא לא נעימה. אצל רבינו, רבי ברוך שלום, ראינו את האש של האמת פורצת יום יום, עולה עד למעלה. אבל לא שהוא היה חושף את האמת אצל אחרים, לא בזה היה עמלו. כל עמלו היה עם עצמו. תמיד נהג לומר - מי הם אלו אשר מבקשים להשפיע אמונה לאחרים? אלו שסבורים שיש להם בעצמם אמונה, אלו שסוברים שיש להם כל כך הרבה אמונה, עד שזה עולה על גדותיו ונשפך החוצה ומושפע לאחרים. אבל מי שמסתכל לתוך עצמו רואה שבתוך עצמו חסרה אמונה, ולא שחסרה, אלא פשוט איננה. כי איך יכול להיות שתהיה לאדם אמונה בבורא עולם ולא יחשוב בו ולא יהרהר בו יום יום? ולא יכסוף ולא יתגעגע להדבק בו? הלזה יקרא אמונה? ובעיקר, כל עבודתו, כל התעסקותו היתה לתקן את עצמו, כל עבודתו היתה מופנית פנימה. ואנו, התלמידים, עמדנו סביבו משתדלים לקבל, לינוק משהו מתוך העקרונות, מתוך האור הגדול שהאיר ממנו - בתוכו, וממנו והחוצה. האמת - היא הערך הגבוה ביותר שעל ידו יכול האדם להתקדם, ואת זה ראינו יום יום אצל רבינו הקוה"ט, רבי ברוך שלום זי"ע. הוא שקד כל ימיו על כתבי אביו הקדוש במשך שישים שנה התייגע בכתבי אביו הקדוש, בעל "הסולם", מסר שיעורים, וכל עניינו היה לברר את תורת אביו, להוציאה לאור עולם. כאשר היה מדבר על אביו הקדוש היה כולו אימה ופחד, כולו אומר כבוד. הוא הסתופף למעשה, עד יומו האחרון, בצילו של אביו הקדוש, בענווה גדולה ובמסירות. רבינו, רבי ברוך שלום, הסתלק בה' בתשרי תשנ"ב. התורה האחרונה שאמר בראש השנה תשנ"ב (בטיש שאחה"צ ביום ב') היתה על הפסוק בתהילים: "רחש ליבי דבר טוב, אומר אני מעשי למלך" (מזמור מ"ה). הוא הסביר אז שכאן, בפסוק הזה, מוגדר העיקרון האמיתי שאליו צריך לשאוף עובד השם. מה נקרא דבר טוב? "רחש ליבי דבר טוב" - "אומר אני מעשי למלך", כאשר האדם משתוקק שהמעשים שלו יהיו בכדי להשפיע נחת רוח למלך, ובשום פנים ואופן לא רוצה שהמעשים שלו יהיו לתועלת עצמו, זה נקרא "דבר טוב". אשר אז, האדם מחובר ודבוק בבורא עולם בתכלית הדביקות. ועוד הוסיף ואמר - דבר זה קל לאומרו, אבל קשה לבצע אותו. קשה להגיע למצב שבו האדם ממית לחלוטין את האהבה העצמית שלו, את הישות שלו, וכל חייו הם מסורים בהכנעה, באהבה להמלך השי"ת. זאת היתה התורה האחרונה שאמר לנו רבינו, רבי ברוך שלום. לאחר מכן, במוצאי ראש השנה תשנ"ב נלקח לבית החולים, ויומיים לאחר מכן, בה' בתשרי, החזיר את נשמתו הטהורה והקדושה לבורא עולם. ועד הרגע האחרון היה כולו תפוס במחשבות וברצונות טהורים ועליונים וכדרכו בקודש הקפיד להיות בשמחה. השמחה היתה ערך עצום וחשוב שראינו בו כל חייו, גם במצבים הקשים ביותר, תמיד היה שמח. והשמחה הזאת באה מתוך אמונה אמיתית בהשגחת השי"ת בבחינת הטוב והמטיב. במקום שיש עצבות, שם נמצא הס"א, שם נמצאת הטומאה, כי עצבות פירושה - כפירה בבורא עולם. אלו ההולכים בדרך הקדושה מאופיינים בשמחה תמידית. איך יכול להיות האדם בשמחה תמיד? אך ורק על יד אור האמונה בבורא עולם. וכזה היה רבינו, בשמחה, עד רגעיו האחרונים ממש. זכרו יגן עלינו ועל כל ישראל.