ידידי שבארון הפלדה.
כמה עצובה גישתך לחיים. כאב לי לקרוא אותה והכאב היה עליך ולא עליי. עגום לי לחשוב שאנשים נעים בעולם הזה מתוך תקיפות והחלטיות אוגואיסטית שכזאת שלא לדבר על אגוצנטרית. במשהו אחד לפחות צדקת. יש לי מניעים לעזרה. המניע הוא פשוט מאוד. כאשר אני הייתי בגילו של הנער הזה - גם אני הייתי מבולבל. גם אני הייתי אבוד וגם לי היו הרבה מחשבות מורבידיות ושאלות שנשארו ללא פיתרון. בזמני לא היה אינטרנט - אני גדלתי בעיר הומופובית, עם הורים שלא נראו פתוחים במיוחד בזמנו (תודה לאלוהים, כמה טעיתי בקשר לזה...) וזהו... אם היה לי למי לפנות אז, היה נחסך ממני כאב רב. אין סיבה שבימנו המקושרים בקלות - נערים ונערות ירגישו עדין חריגים, שונים ומבולבלים בזמן שבעצם - יש - עם מי לדבר.(והם בעצם לא.) אם המניעים שלי היו מיניים - היתה לי יותר מהזדמנות אחת להגשים אותם. האמן לי. בשביל שאני אמשך לגבר או אדם כלשהו, אני צריך בגרות נפשית אצלו. מה שחסר בילדים. (לרוב - מתוקף עצם היותם ילדים) אני גם לא - מחפש - ילדים לעזור להם. הם מוצאים אותי, ובתדירות לא גבוהה במיוחד. משהו כמו אחת לשנה... אבל אם נפתחת בפני דלת ויד מבקשת עזרה שאני יכול להגיש - אתן אותה בלב מלא. זה אני וככה טוב לי. לגבי הרגשת הניצול. אני לא מרגיש מנוצל. אני מרגיש מאוכזב. ואלה שני דברים שונים. ועוד כואב לי עליו שמשהו טוב היה מונח ממש מול פניו והוא בעט. ועוד דבר לגבי השותף שלי. (שהוא בחור מקסים באמת). אני מניח שאם היה מפריע לו, הוא היה אומר. זה אחד. ושתיים - הוא לא נתקל בילד הזה יותר מפעם אחת במשך כל השהות שלו כאן. לגבי זמנך ה"מבוזבז". אני לא מאמין בביזבוז. אתה נשמע כמו בן אדם פגוע ושיש לו בסיס טוב שמישהו טרח לרמוס - מה שנראה לי שכנע אותך להמשיך ולרמוס אותו בעצמך. אני מקווה שנכנס לשם מספיק אוויר, לארון הפלדה שלך, כדי שתחשוב בצלילות ותבין שאגואיזם ואגוצנטריות, הן אולי שיטת הישרדות, אבל לא אחת כזאת שנעים לחיות איתה עם עצמך. אהבה. חתימה טובה.
כמה עצובה גישתך לחיים. כאב לי לקרוא אותה והכאב היה עליך ולא עליי. עגום לי לחשוב שאנשים נעים בעולם הזה מתוך תקיפות והחלטיות אוגואיסטית שכזאת שלא לדבר על אגוצנטרית. במשהו אחד לפחות צדקת. יש לי מניעים לעזרה. המניע הוא פשוט מאוד. כאשר אני הייתי בגילו של הנער הזה - גם אני הייתי מבולבל. גם אני הייתי אבוד וגם לי היו הרבה מחשבות מורבידיות ושאלות שנשארו ללא פיתרון. בזמני לא היה אינטרנט - אני גדלתי בעיר הומופובית, עם הורים שלא נראו פתוחים במיוחד בזמנו (תודה לאלוהים, כמה טעיתי בקשר לזה...) וזהו... אם היה לי למי לפנות אז, היה נחסך ממני כאב רב. אין סיבה שבימנו המקושרים בקלות - נערים ונערות ירגישו עדין חריגים, שונים ומבולבלים בזמן שבעצם - יש - עם מי לדבר.(והם בעצם לא.) אם המניעים שלי היו מיניים - היתה לי יותר מהזדמנות אחת להגשים אותם. האמן לי. בשביל שאני אמשך לגבר או אדם כלשהו, אני צריך בגרות נפשית אצלו. מה שחסר בילדים. (לרוב - מתוקף עצם היותם ילדים) אני גם לא - מחפש - ילדים לעזור להם. הם מוצאים אותי, ובתדירות לא גבוהה במיוחד. משהו כמו אחת לשנה... אבל אם נפתחת בפני דלת ויד מבקשת עזרה שאני יכול להגיש - אתן אותה בלב מלא. זה אני וככה טוב לי. לגבי הרגשת הניצול. אני לא מרגיש מנוצל. אני מרגיש מאוכזב. ואלה שני דברים שונים. ועוד כואב לי עליו שמשהו טוב היה מונח ממש מול פניו והוא בעט. ועוד דבר לגבי השותף שלי. (שהוא בחור מקסים באמת). אני מניח שאם היה מפריע לו, הוא היה אומר. זה אחד. ושתיים - הוא לא נתקל בילד הזה יותר מפעם אחת במשך כל השהות שלו כאן. לגבי זמנך ה"מבוזבז". אני לא מאמין בביזבוז. אתה נשמע כמו בן אדם פגוע ושיש לו בסיס טוב שמישהו טרח לרמוס - מה שנראה לי שכנע אותך להמשיך ולרמוס אותו בעצמך. אני מקווה שנכנס לשם מספיק אוויר, לארון הפלדה שלך, כדי שתחשוב בצלילות ותבין שאגואיזם ואגוצנטריות, הן אולי שיטת הישרדות, אבל לא אחת כזאת שנעים לחיות איתה עם עצמך. אהבה. חתימה טובה.