מופתע לטובה
New member
יד המקרה או יד מכוונת
פרק 12 – יד המקרה או יד מכוונת "קום אבא, קום" העירו אותי קולה של צליל בתי בת השש וטפיחות ידיה הקטנות על פני. "למה ישנת הלילה על הספה בסלון? שוב רבת עם אמא?". פקחתי עינים. אכן, אני בסלון, על הספה. כמה שניות לשחזר את ארועי הערב ואת המריבה עם סיגל, שהסתיימה כרגיל בלילה נוסף על הספה הצרה בסלון. לילה, שלאחריו אני בדרך כלל מסתובב עם צוואר או גב תפוסים. סיגל היא טיפוס מאוד הסטרי, סוער ודואג. היא חייבת לדעת בכל דקה של היום היכן אני נמצא. כל ארוע עם נפגעים עליו מדווחים ברדיו, כמו תאונת דרכים או חלילה פיגוע, מביא אותה אל סף התמוטטות ואל סדרה אין סופית של טלפונים והודעות SMS. המריבות עם סיגל הן חלק משיגרת חיינו. בדרך כלל הן מסתיימות בהתפרצות של בכי הסטרי, התפייסות ולאחריה סקס סוער. אבל יש והמריבות נמשכות ללא סוף, ואז אני בוחר להעביר את הלילה על הספה בסלון, ולא ליד זוגתי הזועמת. כך היה ערב קודם לכן. סיגל לא קיבלה את הסברי וטענה בתוקף שאני משקר. הלילה על הספה כרגיל לא עשה טוב לשרירי גבי, אך גם לא עשה טוב למצב רוחה הקרבי של סיגל. "אתה לא יוצא מהבית עד שאתה לא מספר לי היכן היית אתמול" ירתה סיגל לעברי, כאשר נכנסתי אל המטבח, שולחת לעברי מבטים רושפי אש, ששה להכנס שוב לעימות. ואני, מתורגל ממקרים קודמים, החזרתי לה חיוך מזלזל, כזה שתמיד מוציא אותה משלוותה, וסיננתי בקול אדיש: "את יכולה לקפוץ לי". לקחתי את התיק ויצאתי מהבית, לא יודע עד כמה אתגעגע לחזור אליו. נסעתי לתחנת הדלק הקרובה לתדלק, לקנות עיתון ולשתות קפה ראשון של בוקר שהחמצתי בבית. כותרות העיתון חלפו לנגד עיני בלי לחדור אל מוחי, שהיה טורד בבליל המחשבות. הפגישה עם תמרה, הבלש שעקב אחרינו, המידע שאילן מצא, והמריבה עם סיגל. חזרתי למכונית ועד מהרה מצאתי את עצמי נוסע צפונה על כביש החוף לחיפה. לא היתה לי תוכנית מוגדרת. השעה היתה שעת בוקר מוקדמת ולמשרד לא התחשק לי להגיע. האינטואיציה הובילה אותי צפונה, ומחשבותי נדדו בין סיפוריה של תמרה ובין חיי הנישואים שלי. שכונת דניה היא אחת משכונות היוקרה בחיפה. בתי השכונה המרווחים טובלים בירק, סדורים על מורדות הכרמל, ורבים מהם משקיפים אל מרחבי הים התיכון. רחוב פנחס לבון הוא רחוב קטן, ארוך בצורת האות "ח", ובית מספר 15 נמצא בקצה אחת מצלעות הרחוב. זה ביתם של אבנר ותמרה. כאשר נכנסתי לרחוב חשתי רעד קל. סוג של התרגשות המלווה אותי תמיד לקראת הבלתי נודע. הרחוב היה שקט, ואת הבית מספר 15 זיהיתי בקלות. חומת אבן הפרידה בין הבית ובין הרחוב, ודלת המוסך הסגורה הסתירה סוד. סקרתי במהירות את סביבת הבית, אבל לא גיליתי דבר. הרחוב הצר היה עמוס במכוניות ולפיכך החלטתי לחנות ברחוב גרינבוים, דרכו נכנסים אל רחוב פנחס לבון, ולהמתין במקום שבו יכולתי לצפות על שתי הכניסות לרחוב. ישבתי במכונית. גלי צה"ל ניגנו מוסיקה של בוקר. מדי כמה דקות מסרה השדרנית דיווחי תנועה וליוותה אותם בהערות ילדותיות. תושבי השכונה החלו לצאת מבתיהם מסיעים את ילדיהם אל בית הספר. המריבה עם סיגל הטרידה את מחשבותי, אך עיני מוסמרו אל שתי הכניסות לרחוב, בוחנות כל מכונית. מכונית אדומה יצאה מהרחוב ופנתה לכיווני. מבטי התמקד בה מנסה במהירות מנסה לזהות את סוג הרכב ואת הנהג. המכונית היתה מסוג פז`ו 206, ומאחורי ההגה ישבה לא אחרת מאשר עו"ד מיכל קפקא-שקד. מיכל חלפה לידי במהירות האופיינית לה ולא הבחינה בי, ואני נותרתי המום, מהרהר האם זו יד המקרה או יד מכוונת. לא זכרתי שראיתי את המכונית האדומה חונה ליד בית מספר 15, אבל גם ליד בית אחר לא ראיתי אותה. דקות לאחר מכן יצאה מהרחוב בנסיעה איטית מכוניתו של אבנר. היתה זו מכונית ב.מ.ו יוקרתית בצבע אפור כהה, ולמרות החלונות הכהים הצלחתי לזהות את אבנר. הוא היה לבד במכונית וגם הוא לא הבחין בי שעה שחלף לידי מזדחל במכוניתו הגדולה במעלה הרחוב. ארבעים דקות לאחר מכן, בתום מסע איטי בפקקי הבוקר של הכרמל, מרכז העיר חיפה והקריות, מצאתי את עצמי חונה אל מול שערי "נודר תרכובות" ברחוב הגבורה באיזור התעשייה קריית נחום שבמפרץ חיפה. מכוניתו של אבנר נבלעה אל תוך חצר המפעל ושער הברזל נסגר אחריה. נשארתי ישוב במכונית, סוקר את חומת הבטון שבחזית המפעל ומנסה לתכנן את הצעד הבא. הייתי גאה בעצמי על שהצלחתי להקדים את אילן ולהגיע אל המידע החסר, והחלטתי להתקשר אליו ולעדכן אותו בחדשות. "עמדתי להתקשר אליך" פתח אילן את השיחה. "בשורות רעות. לאבנר ו/או לתמרה כהן אין חשבונות בבנק לאומי. נצטרך לחפש מקורות מידע אחרים" המשיך אילן. "אתה עדיין שם?" שאלתי. "כן" השיב אילן. "תבדוק האם לחברת נודר תרכובות יש חשבון" הורתי לו. "זה כנראה המפעל של אבנר" המשכתי. "איך אתה יודע?" שאל אילן, ואני, גאה בעצמי, שטפתי אותו בעלילות הבוקר. אילן ביקש שאמתין כמה דקות וניגש לבדוק את המידע. זמן קצר לאחר מכן הוא חזר ובפיו הבשורה: "לנודר תרכובות יש חשבון". "אבל" המשיך אילן בקול מהסס, "אבנר אינו מורשה החתימה. שמו כלל אינו מופיע בפרטי החשבון. ובכלל, התנועות בחשבון דלות והן בעיקר על סכומים גדולים הנכנסים לחשבון ומיד מועברים לחו`ל". "העברות לחו`ל דורשות הסבר ולעיתים אישור של בנק ישראל" אמרתי לאילן. "יש לך אולי פרטים על יעדי ההעברות ומקור הכסף?" שאלתי. "לא" ענה אילן, "מידע כזה נמצא בסניף הבנק, שנמצא בשדרות הנשיא בחיפה". "אם אבנר אינו מורשה החתימה של החשבון, מי מורשה החתימה?" שאלתי את אילן. "חכה רגע" הוא השיב, "רשמתי את השם על פתק. הנה מצאתי. מורשה החתימה הוא עו`ד משה קפקא משדרות מוריה 120 בחיפה". מהרתי לסיים את השיחה עם אילן, והטלפון הבא היה אל עו"ד מיכל קפקא-שקד. מיכל נשמעה מופתעת. "כבר חשבתי שלא אשמע ממך יותר" היא אמרה, ואני שמעתי שמץ של אכזבה וכעס בנימת קולה. "יש לי פגישות בחיפה הבוקר" אמרתי לה, "ואם יש לך זמן, אשמח להזמין אותך לארוחת צהרים עמי". "יש לי פגישה עסקית וארוחת צהרים עם לקוח, אבל פגישה איתך היא בהחלט סיבה מוצדקת לבטל אותה", השיבה מיכל במהירות, ואני חשתי מבוכה והתעוררות קלה. קבענו להפגש בשעה אחת במסעדה קטנה במרומי הכרמל. השעה היתה 9:30 בבוקר ואני החלטתי לא לעורר חשד, ולהסתלק מאיזור התעשייה. לא הרחק משם מצאתי מרכז מסחרי קטן ובו בית קפה עם שירותי תקשורת אלחוטית, ואת השעות עד לפגישה עם מיכל העברתי באיסוף מידע באינטרנט על חברת נודר תרכובות ועל תחום פעילותה. כל השמות המוזכרים בסיפור בדויים פרק 13 יפורסם בקרוב
פרק 12 – יד המקרה או יד מכוונת "קום אבא, קום" העירו אותי קולה של צליל בתי בת השש וטפיחות ידיה הקטנות על פני. "למה ישנת הלילה על הספה בסלון? שוב רבת עם אמא?". פקחתי עינים. אכן, אני בסלון, על הספה. כמה שניות לשחזר את ארועי הערב ואת המריבה עם סיגל, שהסתיימה כרגיל בלילה נוסף על הספה הצרה בסלון. לילה, שלאחריו אני בדרך כלל מסתובב עם צוואר או גב תפוסים. סיגל היא טיפוס מאוד הסטרי, סוער ודואג. היא חייבת לדעת בכל דקה של היום היכן אני נמצא. כל ארוע עם נפגעים עליו מדווחים ברדיו, כמו תאונת דרכים או חלילה פיגוע, מביא אותה אל סף התמוטטות ואל סדרה אין סופית של טלפונים והודעות SMS. המריבות עם סיגל הן חלק משיגרת חיינו. בדרך כלל הן מסתיימות בהתפרצות של בכי הסטרי, התפייסות ולאחריה סקס סוער. אבל יש והמריבות נמשכות ללא סוף, ואז אני בוחר להעביר את הלילה על הספה בסלון, ולא ליד זוגתי הזועמת. כך היה ערב קודם לכן. סיגל לא קיבלה את הסברי וטענה בתוקף שאני משקר. הלילה על הספה כרגיל לא עשה טוב לשרירי גבי, אך גם לא עשה טוב למצב רוחה הקרבי של סיגל. "אתה לא יוצא מהבית עד שאתה לא מספר לי היכן היית אתמול" ירתה סיגל לעברי, כאשר נכנסתי אל המטבח, שולחת לעברי מבטים רושפי אש, ששה להכנס שוב לעימות. ואני, מתורגל ממקרים קודמים, החזרתי לה חיוך מזלזל, כזה שתמיד מוציא אותה משלוותה, וסיננתי בקול אדיש: "את יכולה לקפוץ לי". לקחתי את התיק ויצאתי מהבית, לא יודע עד כמה אתגעגע לחזור אליו. נסעתי לתחנת הדלק הקרובה לתדלק, לקנות עיתון ולשתות קפה ראשון של בוקר שהחמצתי בבית. כותרות העיתון חלפו לנגד עיני בלי לחדור אל מוחי, שהיה טורד בבליל המחשבות. הפגישה עם תמרה, הבלש שעקב אחרינו, המידע שאילן מצא, והמריבה עם סיגל. חזרתי למכונית ועד מהרה מצאתי את עצמי נוסע צפונה על כביש החוף לחיפה. לא היתה לי תוכנית מוגדרת. השעה היתה שעת בוקר מוקדמת ולמשרד לא התחשק לי להגיע. האינטואיציה הובילה אותי צפונה, ומחשבותי נדדו בין סיפוריה של תמרה ובין חיי הנישואים שלי. שכונת דניה היא אחת משכונות היוקרה בחיפה. בתי השכונה המרווחים טובלים בירק, סדורים על מורדות הכרמל, ורבים מהם משקיפים אל מרחבי הים התיכון. רחוב פנחס לבון הוא רחוב קטן, ארוך בצורת האות "ח", ובית מספר 15 נמצא בקצה אחת מצלעות הרחוב. זה ביתם של אבנר ותמרה. כאשר נכנסתי לרחוב חשתי רעד קל. סוג של התרגשות המלווה אותי תמיד לקראת הבלתי נודע. הרחוב היה שקט, ואת הבית מספר 15 זיהיתי בקלות. חומת אבן הפרידה בין הבית ובין הרחוב, ודלת המוסך הסגורה הסתירה סוד. סקרתי במהירות את סביבת הבית, אבל לא גיליתי דבר. הרחוב הצר היה עמוס במכוניות ולפיכך החלטתי לחנות ברחוב גרינבוים, דרכו נכנסים אל רחוב פנחס לבון, ולהמתין במקום שבו יכולתי לצפות על שתי הכניסות לרחוב. ישבתי במכונית. גלי צה"ל ניגנו מוסיקה של בוקר. מדי כמה דקות מסרה השדרנית דיווחי תנועה וליוותה אותם בהערות ילדותיות. תושבי השכונה החלו לצאת מבתיהם מסיעים את ילדיהם אל בית הספר. המריבה עם סיגל הטרידה את מחשבותי, אך עיני מוסמרו אל שתי הכניסות לרחוב, בוחנות כל מכונית. מכונית אדומה יצאה מהרחוב ופנתה לכיווני. מבטי התמקד בה מנסה במהירות מנסה לזהות את סוג הרכב ואת הנהג. המכונית היתה מסוג פז`ו 206, ומאחורי ההגה ישבה לא אחרת מאשר עו"ד מיכל קפקא-שקד. מיכל חלפה לידי במהירות האופיינית לה ולא הבחינה בי, ואני נותרתי המום, מהרהר האם זו יד המקרה או יד מכוונת. לא זכרתי שראיתי את המכונית האדומה חונה ליד בית מספר 15, אבל גם ליד בית אחר לא ראיתי אותה. דקות לאחר מכן יצאה מהרחוב בנסיעה איטית מכוניתו של אבנר. היתה זו מכונית ב.מ.ו יוקרתית בצבע אפור כהה, ולמרות החלונות הכהים הצלחתי לזהות את אבנר. הוא היה לבד במכונית וגם הוא לא הבחין בי שעה שחלף לידי מזדחל במכוניתו הגדולה במעלה הרחוב. ארבעים דקות לאחר מכן, בתום מסע איטי בפקקי הבוקר של הכרמל, מרכז העיר חיפה והקריות, מצאתי את עצמי חונה אל מול שערי "נודר תרכובות" ברחוב הגבורה באיזור התעשייה קריית נחום שבמפרץ חיפה. מכוניתו של אבנר נבלעה אל תוך חצר המפעל ושער הברזל נסגר אחריה. נשארתי ישוב במכונית, סוקר את חומת הבטון שבחזית המפעל ומנסה לתכנן את הצעד הבא. הייתי גאה בעצמי על שהצלחתי להקדים את אילן ולהגיע אל המידע החסר, והחלטתי להתקשר אליו ולעדכן אותו בחדשות. "עמדתי להתקשר אליך" פתח אילן את השיחה. "בשורות רעות. לאבנר ו/או לתמרה כהן אין חשבונות בבנק לאומי. נצטרך לחפש מקורות מידע אחרים" המשיך אילן. "אתה עדיין שם?" שאלתי. "כן" השיב אילן. "תבדוק האם לחברת נודר תרכובות יש חשבון" הורתי לו. "זה כנראה המפעל של אבנר" המשכתי. "איך אתה יודע?" שאל אילן, ואני, גאה בעצמי, שטפתי אותו בעלילות הבוקר. אילן ביקש שאמתין כמה דקות וניגש לבדוק את המידע. זמן קצר לאחר מכן הוא חזר ובפיו הבשורה: "לנודר תרכובות יש חשבון". "אבל" המשיך אילן בקול מהסס, "אבנר אינו מורשה החתימה. שמו כלל אינו מופיע בפרטי החשבון. ובכלל, התנועות בחשבון דלות והן בעיקר על סכומים גדולים הנכנסים לחשבון ומיד מועברים לחו`ל". "העברות לחו`ל דורשות הסבר ולעיתים אישור של בנק ישראל" אמרתי לאילן. "יש לך אולי פרטים על יעדי ההעברות ומקור הכסף?" שאלתי. "לא" ענה אילן, "מידע כזה נמצא בסניף הבנק, שנמצא בשדרות הנשיא בחיפה". "אם אבנר אינו מורשה החתימה של החשבון, מי מורשה החתימה?" שאלתי את אילן. "חכה רגע" הוא השיב, "רשמתי את השם על פתק. הנה מצאתי. מורשה החתימה הוא עו`ד משה קפקא משדרות מוריה 120 בחיפה". מהרתי לסיים את השיחה עם אילן, והטלפון הבא היה אל עו"ד מיכל קפקא-שקד. מיכל נשמעה מופתעת. "כבר חשבתי שלא אשמע ממך יותר" היא אמרה, ואני שמעתי שמץ של אכזבה וכעס בנימת קולה. "יש לי פגישות בחיפה הבוקר" אמרתי לה, "ואם יש לך זמן, אשמח להזמין אותך לארוחת צהרים עמי". "יש לי פגישה עסקית וארוחת צהרים עם לקוח, אבל פגישה איתך היא בהחלט סיבה מוצדקת לבטל אותה", השיבה מיכל במהירות, ואני חשתי מבוכה והתעוררות קלה. קבענו להפגש בשעה אחת במסעדה קטנה במרומי הכרמל. השעה היתה 9:30 בבוקר ואני החלטתי לא לעורר חשד, ולהסתלק מאיזור התעשייה. לא הרחק משם מצאתי מרכז מסחרי קטן ובו בית קפה עם שירותי תקשורת אלחוטית, ואת השעות עד לפגישה עם מיכל העברתי באיסוף מידע באינטרנט על חברת נודר תרכובות ועל תחום פעילותה. כל השמות המוזכרים בסיפור בדויים פרק 13 יפורסם בקרוב