יד של אדריכל
יד של אדריכל
והפעם...ענייני טכניקה. כשאני הייתי סטודנט, היה הקטע של "לפתח יד", להתאמן במיומנות של להעשיר את דפי שרטוט. זו הייתה מיומנות בפני עצמה... היכולת של המעצב להביע את עצמו. יד קלה שיכולה להעביר מסר גם תלת מימדי בקלות יחסית. בתקופת השרטוט הידני, גם לשרטוט טכני, הייתה "נשמה". זה היה מסמך מקורי וחד פעמי שאמנם אפשר היה לעשות לו עותקים. אך אלו היו רק עותקים. השרטוט היה ערך. ערך שעמד בפני עצמו. הסטודנטים למדו "להביע עצמם". שעות רבות של לימודי טכניקות, כתב טכני, הצללות, פרספקטיבות, שיעורי רישום, הפנמה של חשיבה תלת מימדית באצבעות. ברגע שהטכנולוגיה [המיחשוב] השתלטו על המקצוע. קרו הרבה דברים. המיומנות הזו כבר לא משמעותית כפי שהייתה. כל תוכנה בסיסית יכולה להפוך תכנית לפרספקטיבה. דמות של איש, מכונית או תמונה על קיר זה קצת כמו להדביק בולים. התוצאה הסופית מדמה מציאות ברמה של צילום [לפני שיש את המוצר עצמו...] רעיונית, זה נפלא, אפשר לוותר על הכלי בכדי לזכות בכלי אחר, בתוצאה טובה יותר "על אמת". עולם חדש של תכנון תלת מימדי נפתח בפני המתכננים. מורכבויות שלא היו נגישות לדמיון האנושי נפתחו ומאפשרות דברים שאי אפשר היה לחלום אליהם בעבר. גם התאפשרה הנגישות ליותר אנשים. ושלא לדבר על היעילות והמהירות... סוף עידן האורגינל, תמיד אפשר להדפיס עוד אחד. אבל... כאילו לקחו לנו [למתכננים] משהו, איזה מימד אישי ריגשי לדף הנייר. לדף שליטפת, מחקת, תיקנת, גירדת, לרגישות לעיפרון, לניואנסים שלו, איכשהו יש הבדל אם אתה רומז במשיכות יד קלות על ריצוף מסויים לבין למלא שטח בגרפיקה מלוטשת ומדוייקת שממלאת את השטח שהגדרת. זה משהו בתהליך הריגשי, ברומן שאתה מנהל עם הדף לפניך... לעיתים אני תוהה אם במסע השיכלול [הודאי] הזה לא הלך משהו לאיבוד... בדרך. ואתם, מה דאתכם?
יד של אדריכל
והפעם...ענייני טכניקה. כשאני הייתי סטודנט, היה הקטע של "לפתח יד", להתאמן במיומנות של להעשיר את דפי שרטוט. זו הייתה מיומנות בפני עצמה... היכולת של המעצב להביע את עצמו. יד קלה שיכולה להעביר מסר גם תלת מימדי בקלות יחסית. בתקופת השרטוט הידני, גם לשרטוט טכני, הייתה "נשמה". זה היה מסמך מקורי וחד פעמי שאמנם אפשר היה לעשות לו עותקים. אך אלו היו רק עותקים. השרטוט היה ערך. ערך שעמד בפני עצמו. הסטודנטים למדו "להביע עצמם". שעות רבות של לימודי טכניקות, כתב טכני, הצללות, פרספקטיבות, שיעורי רישום, הפנמה של חשיבה תלת מימדית באצבעות. ברגע שהטכנולוגיה [המיחשוב] השתלטו על המקצוע. קרו הרבה דברים. המיומנות הזו כבר לא משמעותית כפי שהייתה. כל תוכנה בסיסית יכולה להפוך תכנית לפרספקטיבה. דמות של איש, מכונית או תמונה על קיר זה קצת כמו להדביק בולים. התוצאה הסופית מדמה מציאות ברמה של צילום [לפני שיש את המוצר עצמו...] רעיונית, זה נפלא, אפשר לוותר על הכלי בכדי לזכות בכלי אחר, בתוצאה טובה יותר "על אמת". עולם חדש של תכנון תלת מימדי נפתח בפני המתכננים. מורכבויות שלא היו נגישות לדמיון האנושי נפתחו ומאפשרות דברים שאי אפשר היה לחלום אליהם בעבר. גם התאפשרה הנגישות ליותר אנשים. ושלא לדבר על היעילות והמהירות... סוף עידן האורגינל, תמיד אפשר להדפיס עוד אחד. אבל... כאילו לקחו לנו [למתכננים] משהו, איזה מימד אישי ריגשי לדף הנייר. לדף שליטפת, מחקת, תיקנת, גירדת, לרגישות לעיפרון, לניואנסים שלו, איכשהו יש הבדל אם אתה רומז במשיכות יד קלות על ריצוף מסויים לבין למלא שטח בגרפיקה מלוטשת ומדוייקת שממלאת את השטח שהגדרת. זה משהו בתהליך הריגשי, ברומן שאתה מנהל עם הדף לפניך... לעיתים אני תוהה אם במסע השיכלול [הודאי] הזה לא הלך משהו לאיבוד... בדרך. ואתם, מה דאתכם?