יהי זכרם ברוך
אומנם יום הזכרון לשואה ולגבורה מסתיים עוד כמה שעות, בכל זאת כמה מילים על היום הקשה הזה.
יש בו משהו שקשה לי להסביר. יש בו משהו שגורם לי בכל פעם מחדש לתחושה של צמא.
אני צמאה למידע, צמאה לסיפורים.
וזה לא משנה כמה פעמים יצא לי בחיי לשמוע ניצולי שואה מספרים את סיפורם האישי.
לא משנה כמה סרטים ראיתי.
לא משנה כמה ספרים קראתי.
אותה תחושה מבצבצת ומתעצמת במשך היום, והיא חוזרת על עצמה כל שנה.
וזאת בניגוד ליום הזכרון לחללי מערכות ישראל, בו בביתי ובמשפחתי "בורחים" מן הרדיו, הטלויזיה והעיתונים. פשוט לא מסוגלים לשמוע סיפורים כי ברגע שרק מזכירים את העניין, הדמעות פשוט זולגות מעצמן והכאב הוא קשה מנשוא.
אבל היום, כמו בכל שנה, אני עדיין רוצה לשמוע עוד, מחוברת לאמצעי התקשורת כמו אל בלון חמצן, חוזרת לדבר עם ההורים ולשמוע מהם מה הם זוכרים מאותה תקופה ומה קרה בקרבתם.
לפי דעתי, הסיבה לכך היא שפשוט קשה לי לקלוט! הראש שלי מסרב לקלוט ולהבין את הסדר, את השיטתיות, את הארגון המופתי, את השנאה, את הדבקות במטרה, את האכזריות, את המספר הבלתי נתפס של הנרצחים, את הצורות המגוונות שבהן רצחו אותם.
אני לא יודעת מה איתכם אבל הראש שלי פשוט לא קולט!
יצא לי לשמוע היום בבוקר את אחד השדרנים אומר כמה משפטים נכונים: "בזכרון הלאומי, אנחנו תמיד נהיה שם ב-1938. תמיד נזכור שרצו להשמיד ולחסל אותנו. לא משנה כמה עולה הקוטג' ולא משנה שמחירי הדירות יעלו וכמה מרגיזים אותנו דברים כאלו או אחרים במדינה, אנחנו תמיד נחזור לעניין שאנחנו צריכים בסופו של דבר להגן על עצמנו. ששואה כזו לא תחזור על עצמה".
בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקב"ה מצילנו מידם.
יהי זכרם ברוך
אומנם יום הזכרון לשואה ולגבורה מסתיים עוד כמה שעות, בכל זאת כמה מילים על היום הקשה הזה.
יש בו משהו שקשה לי להסביר. יש בו משהו שגורם לי בכל פעם מחדש לתחושה של צמא.
אני צמאה למידע, צמאה לסיפורים.
וזה לא משנה כמה פעמים יצא לי בחיי לשמוע ניצולי שואה מספרים את סיפורם האישי.
לא משנה כמה סרטים ראיתי.
לא משנה כמה ספרים קראתי.
אותה תחושה מבצבצת ומתעצמת במשך היום, והיא חוזרת על עצמה כל שנה.
וזאת בניגוד ליום הזכרון לחללי מערכות ישראל, בו בביתי ובמשפחתי "בורחים" מן הרדיו, הטלויזיה והעיתונים. פשוט לא מסוגלים לשמוע סיפורים כי ברגע שרק מזכירים את העניין, הדמעות פשוט זולגות מעצמן והכאב הוא קשה מנשוא.
אבל היום, כמו בכל שנה, אני עדיין רוצה לשמוע עוד, מחוברת לאמצעי התקשורת כמו אל בלון חמצן, חוזרת לדבר עם ההורים ולשמוע מהם מה הם זוכרים מאותה תקופה ומה קרה בקרבתם.
לפי דעתי, הסיבה לכך היא שפשוט קשה לי לקלוט! הראש שלי מסרב לקלוט ולהבין את הסדר, את השיטתיות, את הארגון המופתי, את השנאה, את הדבקות במטרה, את האכזריות, את המספר הבלתי נתפס של הנרצחים, את הצורות המגוונות שבהן רצחו אותם.
אני לא יודעת מה איתכם אבל הראש שלי פשוט לא קולט!
יצא לי לשמוע היום בבוקר את אחד השדרנים אומר כמה משפטים נכונים: "בזכרון הלאומי, אנחנו תמיד נהיה שם ב-1938. תמיד נזכור שרצו להשמיד ולחסל אותנו. לא משנה כמה עולה הקוטג' ולא משנה שמחירי הדירות יעלו וכמה מרגיזים אותנו דברים כאלו או אחרים במדינה, אנחנו תמיד נחזור לעניין שאנחנו צריכים בסופו של דבר להגן על עצמנו. ששואה כזו לא תחזור על עצמה".
בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקב"ה מצילנו מידם.
יהי זכרם ברוך
