שאלה ליוגי בר חברי המלומד
את שאלתי אני מפנה אליך באופן ספונטני וזורם ואולי כתוצאה מהשאלה שלך ארצה לנסחה שוב. בכל אופן, אני לא יודע את מי להאשים או את מה אבל החיים שלי סיבכו אותי ורק הראו לי כמה השכל הישר שלי לא ימשיך ויתישר(אולי כי יושרה זה דבר יחסי לאדם), החיים הראו לי שכדי להשיג משהו צריך תיחכומים כאלה (שח מט בקיצור או משחקי עכבר גבינה) ואחרים אחרת יהיה מאוד קשה להשיג את מבוקשך ותמים תשאר, בכל אופן דרכי היתה מלאה במהלומות רגשיות וראשי הפך כבד עלי ליבי, זה לא שלא היה לי תחכום אבל אנשים אחרים היו מתחכמים איתי, אולי מיתוך קינאה סמוייה לשלוות נפשי הנצחית, ולפעמים סתם מיתוך רשעות, ואפילו רק בגלל שהשכלתי להבין דבר או שניים על החיים מעבר ל''דואליות'' המחשבתית של רע זה רע וטוב זה טוב, הייתי ילד מאוד פיכח שמבין את הדינמיות של ההבנה בחיים ובזכות כך זכיתי לאמפטיה אמיתית כלפי אנשים אך לצערי לא היה בנאדם אחד בשטח שהבין אותי, לא הרגשתי בבודד כמו שאנשים נוהגים לחשוב כי לא הייתי לבד, אבל הרגשתי בדידות במערכה, ההורים שלי הם גרושים, ''אחד הלך לכיוון של השני'', אני רק הלכתי והסתבכתי עם עצמי, כבר היה לי נמאס לחוש אמפטיה לכל עובר ושב, אז התעלמתי מעימות עם רגשותיי, וכך הפסקתי להיות אמיתי, בנוסף לכך לא היה חכם אחד בעיר שאת דעתי יאיר וידליק לי נר בתוך המערה, אנשים סביבי היו יותר איך לומר ''תחושתיים'' ובתחושות אין שימוש אילה בבטן, לכן אף אחד לא ראה את משבר רוחי והבין ליבי, ולמרות היותי איש פיכח משבר רוחי התחיל לחדור אל תוך נפשי ופגע בה קשות, דבר שלא הייתי מאמין שיקרה לי, אבל מאחר שבמשך הזמן גם לנפשי לא היה מענה בנוסף לכוחות רוחניים שהייתי שואב בדרך כלל משירה ריקוד ונגינה ומחברים ''קרובים'' שהרסו לי את הנשמה יותר במקום לתמוך בה ולתת לה ביטוי שתצמח, בקיצור חוסר תמיכה ברוח גרם למשבר נפשי וליבי נעתק ממני ואני היום מרגיש כמה שאני יותר חלוש, ואין לי יותר מילים מתאימות לעצמי, כי עצביי לקחו בעבר מקום בחיי והרסו את מחשבתי הישרה, לכן חדלתי באופן כתוצאה מכך להעמיק דעת עצמי והסובב אותי כתוצאה מסקרנות שהיתה לי ונעלמה, היום החקירה שלי היא שטחית, אין מענה לתחושותי, הפכתי לבנאדם המודרני הממוצע שלא מודע לתחושותיו ולהבדל בין רגש לתחושה כי סקרנותי פקעה עם היכולת לבטא את עצמי, וכתוצאה מכך אבדה לי היכולת המדהימה שניקראת מודעות עצמית, עכשיו אני דיי קפוף לדעתם בצורה דואלית של אנשים אחרים, או שהם מרגיזים אותי או שלא, גם אם הם אומרים דברים שנובעים מהבנות פנמיות יותר של החיים, אין לי יכולת להעריך אילה באינטואיצה שהיא תוצאה של ידע שהשגתי על הכל בקטנותי ומת עם שברון רוחי, עכשיו בשביל שליבי לא יהיה מושפע ורצוני להציל גם אותו, איך אני מציל את עצמי משברון רוח אם מוזיקה כבר לא מרוממת אותי והיא היינו הך בשבילי היום? כבר כל נפשי דאבה וכאבה בכאבים פיזים קלים ותחושות של כהות חושים, במיוחד הכלי המעמיק שלי, התודעה שלי כבר הפסיקה להשתמש בשכלה הגבוהה ולהעשיר את עצמה במודעות ולכן קשה לי ליראות דברים ולהשתמש בדעתי כי ידע לא זז אצלי במוח, הוא רק שוטף וקצף החוצה ללא אבחנה, ורק לעיטים רחוקות אני מרגיש איזה סוג של ידע מתעבד אצלי בראש וזה גם רק לשם שינוי, אין שום תובנות חדשות או הוספת מודעות לעצמי, בנוסף לכך שלעיטים אני חש שהמודעות ''מאבדת חשק'', אני לא יודע איך לבטא את זה בצורה ברורה לכל דורש, כי אין, זה מושגים פיזיים רוחניים שכל אחד מבין אחרת, נולדתי עם מודעות מאוד גבוהה, אבל היא הלכה ודעכה במשך הזמן והפכה להיות מודעות מממוצעת לכל דורש(?!)....אני לא יודע איך להסביר את זה בכדי שתבין, מפאת העובדה שאני לא יודע אם אתה יכול להעריך מודעות של ממש ליראות הבדל שמעלה רוח ומעודד חשיבה ותוצאה של ירדה שלה, אוך, לו הייתי משקיע מרצי בלימוד השפה כשהייתי קטן.... לא נורא, בכל אופן במילה אחת, אני ממוצא תימני הודי החיים היו קשים אני רזה מטבעי, העומס הנפשי השפיע על גופי ומחשבתי עליתי במשקל באופן שלילי ולא כתוצאה משימחה, הבטן מראה סימן לא בריא של ''הרניה' קלה'(כשהפנים של הבטן מושכת החוצה ויוצרת מעיין בטנית קטנה כזאת) כתוצאה מכך(השבר רוח) ההליכה היא לא טבעית לטבע שלי ולסגנונו - כמו של שהייתי ילד למשל, היא ניראת עצבנית וכעוסה או מהורהרת משהו ושקועה במחשבות גם כשאני לא חש בכלום או שקוע במחשבות באמת או לפחות כך נדמה לי, הגב שלי נוטה קדימה עם הצוואר ועם אני מנסה לעמוד לפי טבעי האמיתי ולישר את גבי זה ניראה קצת שקרי ומזוייף כאילו אני מכריח את עצמי להרגיש בטוב, גם כשאני לא מודע לכך באמת חושב שאני מרגיש טוב, עדיין הגוף לא מגיב לי ותחושת הקיפוף הזה ניראת לי עיבוד מידע של המוח שנישאר איתי כתוצאה במכאובי העבר ולא מוכן להתיישר בגוף באמת, לכן גופי לא מראה את מצב רוחי האמיתי, אתה מבין משהו אני מקווה... כשאני רץ אני מרגיש כבד למרות שאני לא כל כך ''שמן'', נפל כזה, כשאני כותב הרבה אני משתמש בהרבה כוח והצאוור שלי נתפס, יש לי תחושה של כהות בעניים, לא משהו שמפריע לי לראות או חמור, כמו אדים כאלה או רטיבות יתר אפשר לומר, השתן שלי לא יוצא ונותן לי תחושת שיחרור והקלה טבעית של סוף והתחלה חדשה, אין לי תחושה של ''נקיון'' מין תחושה של דוחק וחוסר אוריריות, למרות שאני מתקלח אני לא מקבל את התחושה הזאת של ''הופה אני נקי כמו חדש'' רק במעט, מין כבדות מתמשכת כזאת של ועל עצמי, בחיים שלי לא הפרחתי נוד אחד, ובזמן האחרון יש לי מלא, אני לא יודע מה זה אומר אבל מילא....וגם לעיטים אחרי ארוחה אני מרגיש מעיין תחושה של לחץ בבטן כאילו אכלתי יותר מידי גם אם האכילה הייתה מאוד טבעית ורגועה, חוסר שקט פנימי מתלווה אלי לעיטים אולי כאשר אני מנסה להשיג אותו, מודעות כושלת עם שפה לא ברורה...
איך לומר? כבד לי הכל נשפך ולא זורם... עכשיו כדי להבהיר יתר - זה בהחלט נשמע כאילו אני מאוד עמוס, ואני כן, וזה מתבטא והתבטא בגוף כבר, אבל זה לא שאני צריך מגן דוויד אדום עכשיו, אילה יותר בקטע של זה מכביד עלי ואין לי כוחות נפש כל כך ויותר שגורם לי לרוח שפלה ומצב רוח ירוד גם שנידמה לי שאני מרגיש טוב, בקיצור מודעות שאבדה והשאירה אחריה סימנים בלטי ניתנים לשינויי מיידי. סליחה על המגילה - פשוט שאם לא הבנת משהו אחד מההסבר תוכל להעלות בדעתך על ידי ההסבר האחר. ניסיתי להיות ברור ככל האפשר, אני אודה לך אם תכוון אותי, ותגיד לי אם יוגה יכולה לשפר את מצב רוחי(יציב אך לא מספק) נפשי(יציבה אך אין לה רצון בחידושים) גופי(שהתעקם לו וסטה מיופיו הטבעי) ומחשבתי(שכבר אין בכחה להגות שינויים משמעותיים ולהבין דברים לעומק) האם יש יוגי כזה שיודע ומבין לנפשו גופו מחשבתו ורוחו של האדם עד כדי כך שהוא ידע מה לעשות איתי?