יום אחד אולי אפרוש כנפיים / יותם שווימר
רשימת ביקורת על ספרו של בוב גרהם, "איך לרפא כנף שבורה"
בכל קריאת ספר לביקורת אני חוזר לשאלה הבסיסית ביותר: מהי יצירה טובה לילדים? על אף שנדמה כי התשובה פשוטה למדי – לפחות מבחינת הצבת הקריטריונים למענה – אין זה כך. הסיבה העיקרית הנה הגמישות שהספרות מחייבת מקוראיה. את היצירה הספרותית לילדים לא ניתן לתחום ב”כך צריך” או “כך ראוי”, משום שכל יצירה דורשת קשב אחר והתבוננות ייחודית. הדבר נכון ליצירה אמנותית באשר היא, אולם ביצירות לילדים נדמה כי העניין חזק פי כמה. נוכל לעמוד על חריזה לא מדויקת, על איורים לא מקצועיים או פשטניים, על היעדר עיצוב דמויות משכנע וכן הלאה. אך היצירות הטובות באמת הן אלו שמרחיבות את המנעד הרגשי; שמלמדות אותנו משהו חדש על העולם ועל הספרות; שמחייבות אותנו להתגמש ולהתמסר לעולם שהן מציגות בפנינו. כזה הוא ספרו של בוב גרהם, “איך לרפא כנף שבורה” (כנרת).
עטיפת הספר (יח”צ)
אינני נוהג לעשות זאת, אך אבקש להביא את הטקסט – שתרגמה יפה תמי הראל – במלואו: “גבוה מעל העיר, איש לא שמע את חבטת הנוצות הרכה בשמשת החלון. איש לא ראה את הציפור הנופלת. איש לא הבחין בה. רק ביל. ביל ראה ציפור עם כנף שבורה… והוא לקח אותה הביתה. אי אפשר להחזיר למקומה נוצה שנשרה. אבל לפעמים אפשר לרפא כנף שבורה. בעזרת מנוחה… וזמן… ומעט תקווה… הציפור תוכל שוב לעוף. ביל פרש את כפות ידיו… ובמשק כנפיים התעופפה הציפור אל-על.”
הסיפור נפתח בניסוח מצמרר של האירוע הדרמטי. הילד ביל מוצא את הציפור ויחד עם הוריו הוא מטפל בה עד שחרורה לחופשי כשהיא מחלימה. זה הכול. סיפור פשוט ומינורי. במידה מסוימת, הוא מעט קלישאתי. אולי אפילו ייתפס כמחנך לסובלנות, לאהבה לבעלי החיים וככזה שמצביע על החשיבות של העזרה והתמיכה, ויחד עם זאת – על ההכרח לשחרר את המטופל ולא להחזיק בו לאחר שהתפקיד של הילד כמטפל מסתיים. קריאה כזו – אשר כותרת הספר מרמזת אליה בשל הניסוח הדיווחי-טיפולי – את הספר היא לגיטימית ונכונה, אך היופי הגדול של היצירה הוא האופן בו מספר גרהם את הסיפור, דרך הטקסט והאיור, ומה הוא עושה עם התבנית המוכרת.
הסיפור של “איך לרפא כנף שבורה” מונע דווקא על-ידי ההשהיה. המספר נמנע מתיאורים מפורטים, כאשר גם הסיטואציות הדרמטיות – בייחוד סצנת הפתיחה – אינן מתוארות בהרחבה, אלא בתמצות הנדרש להעברת הפן הרגשי שנגזר מאותו אירוע. החזרה המשולשת על הניסוח “איש לא שמע/ראה/הבחין” תורמת לסיפור בכמה אופנים: הראשון, באמצעותה מעצב גרהם את העולם בו מתרחש הסיפור – עולם מנוכר, שאינו ער לפגיעה של הציפור, אשר נתקעה בחלון גורד השחקים ונפלה מטה לרצפה בחוסר אונים. השני, היא מחדדת את הפן הרגשי של האירוע המציג את אומללותה ובדידותה של הציפור, במעין מנטרה מדכדכת. והפן השלישי והחשוב ביותר, לטעמי – היא יוצרת השהיה עד לבואו של הילד ביל.
איור: בוב גרהם
כיוון שגרהם לא הרחיב בתיאור הנפילה (כיצד היא התרחשה, איך הציפור נראית או מגיבה אליה, וכן הלאה), והטקסט מתמקד בבדידות – ההשהיה מובילה למפח נפש כבר בתחילת הסיפור, ולכן הופעתו של ביל היא בגדר הופעתו של גיבור-על ממש. והוא גיבור משום שרק הוא ולא אף אחד אחר, שם לב לציפור הפצועה. כמה כוח יש בניסוח התמציתי – “רק ביל”, שנתמך בניסוח שמחזק עוד יותר את ייחודו של הילד – “ביל ראה ציפור עם כנף שבורה”. קודם לכן לא ידענו מה מצבה של הציפור, וזאת משום שאיש לא הבחין בה. כעת, משהיא זכתה לתשומת לב, אנו מקבלים מידע נוסף אודותיה. בכך יוצר גרהם קשר הדוק בין המספר לבין העולם הסיפורי: הופעתו של ביל לא רק שתניע את העלילה, אלא היא והיא בלבד מאפשרת למספר להמשיך בסיפורו.
איור: בוב גרהם
ההשהיה שנבנית מפתיחת הספר באמצעות הטקסט מתגלמת גם באיורים. גרהם, שגם אייר את הספר, צבע את המרחב בו מתרחשת העלילה בצבעים אפורים וקרים. כמעט ולא ניתן להבחין בציפור שנתקעת בחלון בכפולה הראשונה. העיר מתפרשת על כל הכפולה וקטנותה של הציפור מהדהדת בעוצמה. לאחר מכן, הוא ממקד את המבט בנפילתה האיומה ומותיר אותנו עם רצף של תמונות קשות למדי: הציפור שוכבת חסרת אונים, ייתכן ואפילו מתה, בעוד עוברי האורח בעיר מצוירים רק מפלג גופם התחתון (הם הרי אינם רואים), וצבועים בצבעים קודרים ועגמומיים. גם בפן הוויזואלי מתקיימת השהיה, אשר נשברת עם הופעתו של ביל, שהוא היחיד שצבוע בצבעים, הבוהקים בינות האפרוריות של שאר האנשים. הוא מגיח לרחוב מהרכבת התחתית – כלומר, מתחת לאדמה, ואולי בשל גובהו, ואולי פשוט מפני שהוא ילד – הוא מבחין בציפור.
איור: בוב גרהם
ברצף של סטריפים המזכירים קומיקס, משרטט לנו גרהם את ההתוודעות של ביל אל הציפור. בהתחלה הוא מבחין בה ועומד לצידה מופתע ועצוב. לאחר מכן, אמו – שרק חלק מדמותה צבוע – מנסה לקחת אותו מהמקום אך הוא אינו נסוג. הדרמה מושהית על ידי האיורים וריבוי הסצנות המאוירות, אשר מתארות את מה שלא נאמר בטקסט. לפיכך, כאשר המספר תורם לנו את פיסת המידע “ביל ראה ציפור עם כנף שבורה”, אנו כבר מבינים שמשהו טוב הולך לקרות. ואכן, משהו טוב מתרחש והאיור מרהיב להציג זאת בכפולה צבעונית יפהפייה ללא טקסט, העומדת בניגוד מוחלט לאפרוריות של המרחב שהוצג עד כה. גרהם עשה בחוכמה שמיקד את העין בביל והציפור והציף אותם באור בוהק, המתכתב עם הפן הרגשי של הסיטואציה.
איור: בוב גרהם
אך היופי לא נגמר כאן, משום שבכפולה הבאה – גם היא ללא מילים – עובר גרהם ל”זום אאוט” ומתאר “ממעוף הציפור” את קטנותם של ביל והציפור בין כל העוברים והשבים, כשהם מוקפים באותו עיגול זוהר. בכך יוצר גרהם קשר לפתיחת הסיפור, בה הוצגה קטנותה של הציפור, שכעת נמצאת בידי מושיעהּ.
איור: בוב גרהם
המשך בתגובה
