יום אחד אחרי בדיקה שגרתית
אצל רופא נשים הרופא זיהה משהו חריג ושלח אותי לרופא מומחה שאמר לי שמדובר בזיהום טרום סרטני. הרגשתי כאילו נפלה עליי פצצה. לא ראיתי ולא שמעתי כלום. ולא הבנתי כלום. זיהום? שאלתי את הרופא, אנטיביוטיקה וזהו, לא? הרופא הביט בי, חייך,אחז בידי ואמר: אני מדבר אתך על סרטן. הלוואי שאנטיביוטיקה הייתה עוזרת פה. עשיתי את כל הבדיקות המפחידות ושבוע לא ישנתי מרוב מתח פחד וחרדות . לא הצלחתי להוציא את המילה האיומה הזו ´סרטן´, מהפה. ניסיתי להתחמק מזה, להתעלם, לקוות שיעלם מעצמו. אף אחד לא ידע מה עבר עליי. האנשים שאוהבים אותי (ויש הרבה כאלה) לא ידעו איך לעזור ואיך להתמודד בעצמם. בינתיים השלמתי עם זה, קבלתי את העובדה אבל עדיין הציפייה והפחד מהלא נודע הטריף אותי. שבוע לחכות.... נצח נצחים. לילה אחד התעוררתי התיישבתי מול המראה הבטתי בעצמי חיבקתי את הבטן בכיתי. החלטה התגבשה בתוכי שאני לא מוותרת. לא על עצמי ולא על הבטן שלי שנתנה לי לידות, הפלות ומימשה את הנשיות שלה במלוא עוצמתה. הבטחתי לה שלא אתן ל"דבר הזה" לקחת אותה ממני. אני והבטן ביחד. לנצח. לטוב ולרע. השבוע עבר והרופא אמר שיש זיהום טרום סרטני בצוואר הרחם. טרום או לא טרום, זה סרטני וזה שם. וזה קיים וצריך להתמודד עם זה. הכרחתי את עצמי לחיות עם זה מפגישת מעקב אחת לשניה. בלי לחשוב על זה כדי שלא יפגע בי. במקביל חיפשתי מישהו שיקשיב, שמבין, שיוכל לתת עצה, מילה טובה, יותר מידע. אבל לא מצאתי מישהו כזה שיעזור ועדיין ישמור על אנונימיות. הפורום הזה הוא שלי. לתת ולקבל אוזן קשבת. לחלוק דעות, רעיונות ומחשבות ולהישאר אנונימי... אם רוצים. אודליה*
אצל רופא נשים הרופא זיהה משהו חריג ושלח אותי לרופא מומחה שאמר לי שמדובר בזיהום טרום סרטני. הרגשתי כאילו נפלה עליי פצצה. לא ראיתי ולא שמעתי כלום. ולא הבנתי כלום. זיהום? שאלתי את הרופא, אנטיביוטיקה וזהו, לא? הרופא הביט בי, חייך,אחז בידי ואמר: אני מדבר אתך על סרטן. הלוואי שאנטיביוטיקה הייתה עוזרת פה. עשיתי את כל הבדיקות המפחידות ושבוע לא ישנתי מרוב מתח פחד וחרדות . לא הצלחתי להוציא את המילה האיומה הזו ´סרטן´, מהפה. ניסיתי להתחמק מזה, להתעלם, לקוות שיעלם מעצמו. אף אחד לא ידע מה עבר עליי. האנשים שאוהבים אותי (ויש הרבה כאלה) לא ידעו איך לעזור ואיך להתמודד בעצמם. בינתיים השלמתי עם זה, קבלתי את העובדה אבל עדיין הציפייה והפחד מהלא נודע הטריף אותי. שבוע לחכות.... נצח נצחים. לילה אחד התעוררתי התיישבתי מול המראה הבטתי בעצמי חיבקתי את הבטן בכיתי. החלטה התגבשה בתוכי שאני לא מוותרת. לא על עצמי ולא על הבטן שלי שנתנה לי לידות, הפלות ומימשה את הנשיות שלה במלוא עוצמתה. הבטחתי לה שלא אתן ל"דבר הזה" לקחת אותה ממני. אני והבטן ביחד. לנצח. לטוב ולרע. השבוע עבר והרופא אמר שיש זיהום טרום סרטני בצוואר הרחם. טרום או לא טרום, זה סרטני וזה שם. וזה קיים וצריך להתמודד עם זה. הכרחתי את עצמי לחיות עם זה מפגישת מעקב אחת לשניה. בלי לחשוב על זה כדי שלא יפגע בי. במקביל חיפשתי מישהו שיקשיב, שמבין, שיוכל לתת עצה, מילה טובה, יותר מידע. אבל לא מצאתי מישהו כזה שיעזור ועדיין ישמור על אנונימיות. הפורום הזה הוא שלי. לתת ולקבל אוזן קשבת. לחלוק דעות, רעיונות ומחשבות ולהישאר אנונימי... אם רוצים. אודליה*