יום אחד בחודש אפריל.
חיי היום יום המעסיקים את האדם רחוקים להיות דרמטים. ובכל זאת, אמיתיים. על יום כזה שגרתי אני כותב.
שמש אביבית האירה את יומי, אך בגלל טרדות השעה הוסחה דעתי ממנה, ומהנוף המקסים, סביב. עסוק במטלות היום, ומטלות קודמות אותן דחיתי ליום אחר. עכשיו הן נערמו פני, לדרוש פתרונן.
הוסחה דעתי גם מרוח חורפית קרירה הממאנת להרפות מכנף ביגדו של אביב ביישני, עטור חרציות. ובין התרוצצות אחת לשנייה, לסניף הדואר המקומי, למשוך דברי דואר מצטברים. וגיחה לסופר לקנות מצרכים לבית. ובין לבין, פגישה מקרית עם מכר חביב ודברן, הפותח ב"מה נשמע?" וממשיך במונולוג ארוך ומיגע בנושאים לעוסים. ואחרי השתחררות חייכנית מפותלת, חוזר סוף, סוף הביתה לטפל בעוד מטלה מתסכלת – לשבת על הטלפון, לבירור עניין מדיח הכלים, מזה חודשיים לא פועל, דוחה תיקונו לשבוע הבא.
וכבר הגיעה שעת צהריים. בתוכי נובטת תחושת החמצה, איך עבר יומי ולא נהנתי מדבשו, כי מעוקצו בלבד. מבקש להשתחרר מעכבת ביישנות נואלת שלא מרפה. (תודה לאל, כבר לא) מתהלך עם סבר פנים של אדם בוגר, אך חושש שספר חייו כתוב על מצחו.
מאחורי המסכה שעל פניו מסתתר נער סקרן עם מיליון שאלות על מהות החיים, והיכן הוא בכל זה? נער חולמני הרוקם מציאות אחרת, בה יש לו נחלה חלומית בין פלגי מים. וכמעט הוא כל יכול. נותן דרור למאווייו, פעם הוא דמות בלתי נראת, החוצה גבולות, להביא מזור לנפש פצועה ולהשיב לעושק כגמולו.
בא הנער על סיפוקו וחולם על עולם אוטופי, בו לא קם איש על רעהו. כולם אחים. אין דלות ומכאוב. כולם נבונים, חסים על המים, הצומח והחי.
אחרי שהנער רווה מכוס הדרור של שיגיונותיו. נפרד הנער מנחלתו החלומית, ונוחת שוב, בעולמו האמיתי האדיש. עולם בו הטוב והרע מושלים בכפיפה אחת. עולם בו, תינוקות נולדים וזקנים מתים. מי בשובע ומי ברעב, מי בדמי ימיו, מי במלחמה.
הנער חוזר שוב לשכון מאחורי המסכה. עברו חולף כסרט שחור/לבן, מול עיניו, תוהה, מה הציע לו עולמו? ומה היה חלקו שלו בנתינה לעולמו?
אשרי האדם אשר השלים דבר בטרם לכתו.
חיי היום יום המעסיקים את האדם רחוקים להיות דרמטים. ובכל זאת, אמיתיים. על יום כזה שגרתי אני כותב.
שמש אביבית האירה את יומי, אך בגלל טרדות השעה הוסחה דעתי ממנה, ומהנוף המקסים, סביב. עסוק במטלות היום, ומטלות קודמות אותן דחיתי ליום אחר. עכשיו הן נערמו פני, לדרוש פתרונן.
הוסחה דעתי גם מרוח חורפית קרירה הממאנת להרפות מכנף ביגדו של אביב ביישני, עטור חרציות. ובין התרוצצות אחת לשנייה, לסניף הדואר המקומי, למשוך דברי דואר מצטברים. וגיחה לסופר לקנות מצרכים לבית. ובין לבין, פגישה מקרית עם מכר חביב ודברן, הפותח ב"מה נשמע?" וממשיך במונולוג ארוך ומיגע בנושאים לעוסים. ואחרי השתחררות חייכנית מפותלת, חוזר סוף, סוף הביתה לטפל בעוד מטלה מתסכלת – לשבת על הטלפון, לבירור עניין מדיח הכלים, מזה חודשיים לא פועל, דוחה תיקונו לשבוע הבא.
וכבר הגיעה שעת צהריים. בתוכי נובטת תחושת החמצה, איך עבר יומי ולא נהנתי מדבשו, כי מעוקצו בלבד. מבקש להשתחרר מעכבת ביישנות נואלת שלא מרפה. (תודה לאל, כבר לא) מתהלך עם סבר פנים של אדם בוגר, אך חושש שספר חייו כתוב על מצחו.
מאחורי המסכה שעל פניו מסתתר נער סקרן עם מיליון שאלות על מהות החיים, והיכן הוא בכל זה? נער חולמני הרוקם מציאות אחרת, בה יש לו נחלה חלומית בין פלגי מים. וכמעט הוא כל יכול. נותן דרור למאווייו, פעם הוא דמות בלתי נראת, החוצה גבולות, להביא מזור לנפש פצועה ולהשיב לעושק כגמולו.
בא הנער על סיפוקו וחולם על עולם אוטופי, בו לא קם איש על רעהו. כולם אחים. אין דלות ומכאוב. כולם נבונים, חסים על המים, הצומח והחי.
אחרי שהנער רווה מכוס הדרור של שיגיונותיו. נפרד הנער מנחלתו החלומית, ונוחת שוב, בעולמו האמיתי האדיש. עולם בו הטוב והרע מושלים בכפיפה אחת. עולם בו, תינוקות נולדים וזקנים מתים. מי בשובע ומי ברעב, מי בדמי ימיו, מי במלחמה.
הנער חוזר שוב לשכון מאחורי המסכה. עברו חולף כסרט שחור/לבן, מול עיניו, תוהה, מה הציע לו עולמו? ומה היה חלקו שלו בנתינה לעולמו?
אשרי האדם אשר השלים דבר בטרם לכתו.
נערך לאחרונה ב: