יום אחד זה עובר?
תקציר הפרקים הקודמים:
הריון תאומות אחרי IVF. לפני שבועיים גילינו ב- US שגרתי שלאחת אין דופק. לא צריכה לעבור שום פרוצדורה, היא קטנה וצופים שהשארית תצא בזמן הלידה.
כרגע בשבוע 25. לפני כמה ימים היה ה- US הראשון מאז ה- US ההוא. סקירה מאוחרת (די מאוחרת, בגלל אילוצים לא קשורים), במקום אחר. האיש ואני דברנו על כמה משונה זה להגיע כל כך חרדים לבדיקה שאמורה להיות מהנה וכיפית ולראות את העוברית המתפתחת וכו' וכו'. אני נרגעת בו זמנית כי מרגישה תנועות כל הזמן. היא זזה יפה. אני יודעת שהיא תגדל להיות ילדה אמפתית וזה מסב לי נחת.
אני מתיישבת על הכסא ומתכוננת. הדמעות כבר ניקוות בעיניים, נזכרת איך לא חשדנו בכלום והדמעות ממשיכות וממשיכות. גם עכשיו כשאני נזכרת, בשתי הבדיקות. האיש מחבק אותי ואומר שהכל יהיה בסדר. מספר לרופא בלקוניות מה קרה. גם הרופא מופתע אבל אומר ביובש שזה אחד הסיכונים בהריון מרובה עוברים ושזה קורה כל הזמן. אני משננת לעצמי בראש שמשהו אצלה לא היה בסדר, אחרת הלב לא היה מפסיק לפעום.
מתחילים בבדיקה, אני מעורפלת שוב ולא מצליחה להבין אם הריצודים על המסך הם דופק. הם כן. הרופא והאיש מסבירים לי כמו לילדה מטומטמת ואני שמחה שלפחות הפעם אני מרגישה קצת בעניינים. סקירת המערכות תקינה, הרופא חוזר ואומר "הכל בסדר, הכל בסדר" ואני כבר מתייפחת לגמרי.
מתחילת ההריון רק אומרים לי כל הזמן שהכל בסדר והכל ממש לא בסדר!!!!! כל הבדיקות תקינות והכל לא בסדר!!!!
לכמה ימים עד הסקירה חשבתי שהכל בסדר ופתאום הפצע הזה נפער מחדש ואני כל כך מפחדת לחטט בו. השבעתי את האיש שיגיע איתי לכל הבדיקות, בכל מחיר. לא מסוגלת להתמודד עם זה לבד.
אתמול חשבתי שהיה יכול להיות מנחם לראות את הקטנה ברחם אבל היא לא שיתפה פעולה ויצא שאין אף לא תמונה אחת מהסקירה. בעצם הכי מנחם שהכל בסדר. לא התבאסנו יותר מדי על היעדר התמונות, רק עכשיו פתאום יש בי איזה מקום שרוצה להשוויץ או לראות את פניה או להבין מי נמצאת שם, מי הפייטרית שנשארה אפילו שאחותה נעלמה לה פתאום ופינתה לה מקום.
(מזל שבהריון בסיכון יש US תכוף יחסית, אולי בשבוע הבא יהיו תמונות....)
מסרבת להתעודד הבוקר. פתאום נחתה עליי כזו עננה, אני איבדתי ילדה. אני איבדתי ילדה. אני איבדתי ילדה וברור שארגיש רע, וברור שזה ישפיע על כל החיים שלי ועל ההריונות הבאים ועל הכל בעצם. מה עושים בהריון הבא? מכריחים את האיש להגיע איתי שוב לכל הבדיקות מחשש שיקרה משהו ואצטרך להיות לבד?
איך ממשיכים מכאן?
תקציר הפרקים הקודמים:
הריון תאומות אחרי IVF. לפני שבועיים גילינו ב- US שגרתי שלאחת אין דופק. לא צריכה לעבור שום פרוצדורה, היא קטנה וצופים שהשארית תצא בזמן הלידה.
כרגע בשבוע 25. לפני כמה ימים היה ה- US הראשון מאז ה- US ההוא. סקירה מאוחרת (די מאוחרת, בגלל אילוצים לא קשורים), במקום אחר. האיש ואני דברנו על כמה משונה זה להגיע כל כך חרדים לבדיקה שאמורה להיות מהנה וכיפית ולראות את העוברית המתפתחת וכו' וכו'. אני נרגעת בו זמנית כי מרגישה תנועות כל הזמן. היא זזה יפה. אני יודעת שהיא תגדל להיות ילדה אמפתית וזה מסב לי נחת.
אני מתיישבת על הכסא ומתכוננת. הדמעות כבר ניקוות בעיניים, נזכרת איך לא חשדנו בכלום והדמעות ממשיכות וממשיכות. גם עכשיו כשאני נזכרת, בשתי הבדיקות. האיש מחבק אותי ואומר שהכל יהיה בסדר. מספר לרופא בלקוניות מה קרה. גם הרופא מופתע אבל אומר ביובש שזה אחד הסיכונים בהריון מרובה עוברים ושזה קורה כל הזמן. אני משננת לעצמי בראש שמשהו אצלה לא היה בסדר, אחרת הלב לא היה מפסיק לפעום.
מתחילים בבדיקה, אני מעורפלת שוב ולא מצליחה להבין אם הריצודים על המסך הם דופק. הם כן. הרופא והאיש מסבירים לי כמו לילדה מטומטמת ואני שמחה שלפחות הפעם אני מרגישה קצת בעניינים. סקירת המערכות תקינה, הרופא חוזר ואומר "הכל בסדר, הכל בסדר" ואני כבר מתייפחת לגמרי.
מתחילת ההריון רק אומרים לי כל הזמן שהכל בסדר והכל ממש לא בסדר!!!!! כל הבדיקות תקינות והכל לא בסדר!!!!
לכמה ימים עד הסקירה חשבתי שהכל בסדר ופתאום הפצע הזה נפער מחדש ואני כל כך מפחדת לחטט בו. השבעתי את האיש שיגיע איתי לכל הבדיקות, בכל מחיר. לא מסוגלת להתמודד עם זה לבד.
אתמול חשבתי שהיה יכול להיות מנחם לראות את הקטנה ברחם אבל היא לא שיתפה פעולה ויצא שאין אף לא תמונה אחת מהסקירה. בעצם הכי מנחם שהכל בסדר. לא התבאסנו יותר מדי על היעדר התמונות, רק עכשיו פתאום יש בי איזה מקום שרוצה להשוויץ או לראות את פניה או להבין מי נמצאת שם, מי הפייטרית שנשארה אפילו שאחותה נעלמה לה פתאום ופינתה לה מקום.
(מזל שבהריון בסיכון יש US תכוף יחסית, אולי בשבוע הבא יהיו תמונות....)
מסרבת להתעודד הבוקר. פתאום נחתה עליי כזו עננה, אני איבדתי ילדה. אני איבדתי ילדה. אני איבדתי ילדה וברור שארגיש רע, וברור שזה ישפיע על כל החיים שלי ועל ההריונות הבאים ועל הכל בעצם. מה עושים בהריון הבא? מכריחים את האיש להגיע איתי שוב לכל הבדיקות מחשש שיקרה משהו ואצטרך להיות לבד?
איך ממשיכים מכאן?
