יום ארוך

[~Lia~]

יום ארוך

היום היה ה-30. די מוזר. עדיין לא מרגישה קשורה לקבר הזה. הוא מלווה אותי לכל מקום. לא מרגישה שאני יותר קרובה אליו בבית הקברות. הלכנו לשם ולכל אורך הטקס בחנתי את המצבה. עם השם שלו באותיות מודגשות עליה. בחנתי ובחנתי כי לא יכולתי להאמין שהוא שם. יש לו את המצבה הכי יפה בחלקה. אני לא יודעת למה זה חשוב לי. אולי כי זה הדבר האחרון שיכולתי לתת לו. בערב היה לנו טקס זיכרון עבור המשפחה והחברים. טקס ארוך (הוא נמשך כשעתיים). גדוש כאב ודמעות. ועדיין לא מספיק. איך אפשר לסכם חיים שלמים בשעתיים? מתישהוא באמצע הטקס פתאום הבנתי שהוא מת. כמו אגרוף בבטן. הרגשתי איך כל האויר יוצא ממני ולרגע היה לי קשה להתמקד ולחשוב על סיבה להמשיך לחיות. אני לא יודעת אם המטרה הושגה. רצינו לחגוג את חייו. במקום זה בכינו על לכתו. עכשיו אנחנו אחרי... נגמרו ההספדים והנאומים ונשארה רק ריקנות כזו וכאב שאיננו נגמר. ליאת.

 

[רחלי27]

ל י א ת !!!

יום ארוך לך.......... והלילה???????????????????? הכאב הזה שלך קורע את הלב. כן, גם הוא מחזיר אותי ללפני שנה.. לכעס, לחוסר אונים. לפילים בעיניים....דם בלב....כאב כאב אי סופי, ו.....ל ב ד !!!!!!!!!!! בטח המצבה הכי חלקה. ובבית תנסי לעשות את מה שהוא אהב.... ותאהבי את מה שהוא העריץ....... אוי..מעגל הקסמים הזה. אני מקוה שקראת את מה שכתבתי לאיוב. ביכלל ניראה לי שיהיה לכם קל ליכאוב ביחד.. זה עוזר מאוד. אבל הם רוצים מאיתנו את הק ד י מ ה כאילו אומרים לנו-תעשו בישבילנו את מה שלא הצלחנו, תלכו עבורנו.....תמשיכו....תיזרמו....איתנו ביחד. אנלא מבינה ביכלל למה אני כותבת לכם. ברור לי שהכאב שלי עכשיו שונה ככ מהכאב ליפני שנה.. ואולי ביגלל זה. לאמר לכם שאל תיפלו מהנפילות האלו. עכשיו המקום שלכם למטה שמה. ליבכות, ליכאוב, לכעוס,לעשות הכל הכל הכל בישביל ..... שיום אחד הלב ישאר עם זיכרונות כאלו נעימים.... אני אומרת לך!! מבטיחה-ככה זה!!!! כואבת איתך מרחוק. רחלי.

 

[~Lia~]

עברו רק חודשיים

ואני כבר חושבת על יום השנה... איך אסע לשם ואעמוד למרגלות ההריסות... וחושבת על הכאב ועל תחושת ההחמצה שתלווה אותי כל חיי. ויודעת שזה הזמן להתמקד ברגע ולא לחשוב על העתיד. אבל איך אפשר שלא? כל חיינו היינו כל כך מתוכננים. האמנתי שחוזק האהבה שלנו ינצח כל דבר. הרגשתי מוגנת בטירה המבוצרת שבנינו לנו והינה בשניה אחת גיליתי שהטירה שלנו היא בסך הכל מגדל קלפים. וכהמגדל קרס איבדתי את האפשרות להביט קדימה. ומבעד למסך העשן שעטף את העיר לא יכולתי יותר לראות את עתידי. ועכשיו אני חיה מיום אחד שמציין אותו ליום אחר... מערב הזיכרון ליום הולדתו... ליום הזיכרון... ליום השנה... ותוהה אם יש לי בכלל עתיד.

 

[איוב-טרי]

לילה טוב (בתקווה)

תודה שוב לכולכן/ם על החיזוקים ועל הכח העצום שהענקתם לי ... אני אנסה עכשיו ללכת לישון, ואם לא ארדם אולי אאזור מספיק אומץ לנסוע לקבר ... לפני פרידה , אשאיר אתכן עם שורות מהשיר היחיד שאני מסוגל לשמוע בימים אלו . זהו שיר של אהוד בנאי, ולמרות אני לא בטוח שזה נכתב בקונטקסט הזה , אבל אני בטוח שזו תפילה שכולנו נושאים : "זה לא חושך לא אור זה הזמן לחזור בוא הביתה , איש-ציפור " בתקוות לילה טוב לכולם ...

 

[noor נור]

ליאת היקרה, כל כך עצוב לקרוא...

ויחד עם זה, צודקת רחלי כשאומרת שעוד שנה הדברים יראו אחרת. מזמן ידעתי שלא מן הסתם מכריזים על "שנת אבל", לוקח זמן "להתרגל" למצב החדש, המגעיל הזה, בלעדיהם. יחד עם זה, השנה האחרונה היתה לגבי רצופה במתחים...לקראת סוף השבעה, לקראת ה-30, ולקראת השנה. הרגשתי שמשהו "גדול ממני " הולך לקרות. והנה- עברה לה שנה, וראו זה פלא- שום דבר לא השתנה, עולם כמנהגו נוהג, ואת יודעת מה? עם התנפצות הבועה הזו, גם הרגשתי הקלה! אין יותר למה לצפות, עולם כמנהגו נוהג, וזה בסדר ג מ ו ר !!! מאחלת לך שנה רגועה!!!

 

[האח של נטע]

ליאת היקרה

אני הולך איתך, עקב בצד אגודל, צעד אחרי צעד, בדיוק בימים אלו. ביום שישי היה יום השלושים לאחותי. יום ארוך, קשה, ואולי - לא יום אלא יממה, ואולי לא יממה אלא שבוע, ואולי, בכלל, קשה כל הזמן. ואני חי, לא רק מיום אחד שמציין אותה ליום אחר, אלא מהתמונה, לספה, לכסא שהיא ישבה בו, לצימוקים שהיא שנאה ולחולצה המיותמת שתלויה בארון. וגם אני, מבעד לערפל, לא רואה את המחר. משחק את משחק הכאבים. יש את הכאב של היום, והכאב של מחר, והכאב של שלושים, ושל שנה, ושל שנתיים, ושל חמש. יש את הכאב של התמונה, הכאב של החלום, הכאב על מה שהיה, הכאב על מה שיהיה, והכאב על מה שלא יהיה. יש את כאב האנשים שדומים להם ברחוב, כאב הקולות שנשמעים ממש כמו, אבל הם לא, כאב החברים, כאב החדרים הריקים, ועוד ועוד כאבים, רבים מספור. ועם כל אלו, אני מבטיח לך ניצוץ של תקווה. יש שיאמרו יומרני. אבל אני את הניצוץ כבר ראיתי, ואחרי האור בקצה המנהרה כבר הלכתי חמש שנים בטרם נכנסתי למנהרה חדשה. והאור - הוא הלך והבהיר, הדרך - הפכה ברורה יותר, קלה יותר (ואולי רק קשה באופן אחר....). אז דעי לך, לנו החיים, העונש והפריבלגיה שבהמשך חיינו. ויש לנו עתיד, גם אם לוט בערפל כאבנו. קבלי ממני את החיבוק הכי חם שהמדיום הזה יכול להעביר. ואם תוכלי לקחת קצת תקווה, מה טוב. ועוד נקודה למחשבה. "תהיי חזקה" כבר שמעת ? כי אני רוצה לומר לך - תהיי רק מספיק חזקה בשביל להרשות לעצמך להיות חלשה, כי גם שם צריך לעבור. טל

 

[inbale]

לאח של נטע

אנחנו מכירים עוד מימי רייברסייד כשהיינו ילדים ואתה בטח לא זוכר אותי. אני משתתפת בצערכם ועוקבת אחרי הסיפור . תמסור לאמא שלך את הערכתי הרבה אליה על המאמצים שהיא עושה כדי ללמד אחרים על המקרה של נטע. גם אני איבדתי אח לפני כ 10 שנים והכאב הוא עדין אדיר וילווה אותי עד סוף ימיי. אני קוראת אותכם פה ובוכה. כי הזמן לא רופא וגם לא מביא הקלה...אבל אולי במשך הזמן לומדים פשוט להמשיך הלאה וזהו. תתאבלו , תבכו והעיקר תרגישו. כי עכשיו זה הזמן. אל תהיו אטומים ותחכו שזה יום אחד יתפרץ החוצה ברגע הכי פחות מתאים. אשמח להיות איתך בקשר במייל אם תהיה מעונין.

 

[מיכל@בר]

ליאת היקרה

את מדברת על האגרוף בבטן, שבא עם ההבנה שהוא איננו... על הנסיון לחגוג את חייו ובמקום זה לבכות את לכתו... והריקנות הזו שנשארים איתה, הבור הזה שנפער. ימים לא קלים אלה, בלשון המעטה, וההתמודדות היומיומית הזו, עם האין הגדול כשלצדה המחשבות, הגעגועים, הידיעה.. מאחלת לך ימים קצת יותר קלים.