ממש לא נדוש. =\
יום כ"כ עצוב בשבילי.. אני בחיים לא יישכח, כשהייתי בכיתה ב' ועוד גרתי בירושלים, לאחד מהכיתה הייתה אחות שתמיד באה לקחת אותו בצהריים, ואהבנו אותה נוראא. תמיד חיכינו לצהרון, והיינו משחקים איתה , אבל יום אחד היא לא באה. עצבו, עולים לא עכשיו הפרצופים של שקד [הילד הזה] וההורים שלו שבאו לקחת אותו.. בוכים. לא רק זה, גם חברה שלי- דוד שלה נהרג באסון המסוקים, והיום בטקס היא פשוט התפרקה ובכתה רק מלשמוע את 'מיליון כוכבים', ואני היחידה ששמה לב [כי היא הסתתרה מאחורי השיער..] והרגשתי את היד שלה רועדת, אז חיבקתי אותה, וכולם מסתכלים עלייה כמו איזה קוף בספארי .. והיא מנסה להפסיק לבכות.., ורק מלראות את כל זה, בכיתי גם! עזבו, היום הזה לא מעלה בי מחשבות .. כמו לשמל, יום השואה. אבל עדיין, כל אלה .. האנשים האלה, נהרגו, מתו, כדי שאני ובעצם כל מי שגר בארץ- יוכל לחיות פה. ולהרגיש גאה שהוא חי פה.