מצב הניצולים עגום מתמיד
הפער בין הנאומים החלולים והעלק ערכיים של ראשי הממשלות בטקסים, לבין מה קורה בפועל לניצולים הוא פשוט אסון ובושה בלתי מתקבלת על הדעת.
הנה דברים שכתב לירון תאני בדף הפייסבוק שלו:
"את הקטע הבא כתבתי והקראתי בתכנית הרדיו שלי היום. הוא לא מוקדש לזכר המתים. הוא מוקדש לזכר החיים. מבוסס על סיפור אמיתי מדי.
צבי גר בדירת חדר בבת ים. הוא מבוגר, מאד מבוגר. בלילות הוא לא ישן כבר המון שנים. הוא מנסה אבל כשהוא עוצם את העיניים הוא נזכר במוות. הוא נזכר בריח העשן. הוא נזכר בכל בני המשפחה שהוא איבד אז. צבי לא התחתן ולא הביא ילדים אחרי שהוא השתחרר מהמחנות, הוא פחד. הוא גם לא דיבר אף פעם עם אף אחד על מה שקרה שם, במפעל הקטל הגדול. הוא רצה להיות ישראלי, כמו כולם. הוא לא רצה שיקראו לו ניצול, הוא לא רצה שיראו את הצלקות. עכשיו צבי יושב בדירת החדר שלו בבת ים ומנסה להקפיד לקחת את הכדורים בזמן. פעמיים בשבוע באה מטפלת שעוזרת לו לנקות את הבית ולהתעסק עם כל החשבונות. פעמיים בשבוע הוא נוסע באוטובוס לשוק התקווה כדי לאסוף מזון, שנזרק לפח בסיומו של יום שוק. כשהוא חוזר הביתה הוא יושב בדרך כלל בחושך, כי במצבו הכלכלי הוא לא יכול לשלם את חשבון החשמל. צבי הוא ניצול שואה שמדינת ישראל שכחה, כמו עוד למעלה מעשרת אלפים ניצולי שואה אחרים שחיים בחרפת רעב. הוא באמת לא התכוון להיות מטרד לראשי הממשלות, למשרד האוצר, למשרד הרווחה. הוא רק רצה לחיות אבל כולם מחכים שהוא ימות כבר ויפנה עוד כמה שקלים לתקציבים החשובים באמת.
צבי, על במותינו חלל".
